הקברניט
מעוף האבאביל: הכירו את חלוץ חיל האוויר של חמאס
איראן פיתחה רובוט תקיפה מעופף שהוא כה פשוט שניתן לבנותו אפילו במחילות של מטרו עזה. ביכולתו להפתיע ולחמוק למטוסי קרב, ולעשות כאבי ראש אפילו לצה"ל ולצבאות אחרים במזה"ת. כיצד נעצור אותו?
שלום, כאן הקברניט; באחד מסיפורי הקוראן מתואר נס גדול וססגוני, שאירע כשקיסרות אקסום הנוצרית יצאה לכבוש את העיר מכה. הצבא הפולש הגיע עם פילים מאולפים - נשק בלתי מנוצח בעידן העתיק - ואת העוצמה הזאת בלם כוח מפתיע: את השמיים השחירו להקות עצומות של ציפורי סיס (מין קטן שדומה לסנונית), שצללו ממעל והטילו אבנים קטנות על האויב.
- סדק בחומה: מה גרם לסוללות "כיפת ברזל" להחטיא?
- אגדת קולונל Tomb: הסיוט הכי גרוע של טייסי ארה"ב
- מתקפת הסקייריידר: המטוס שניצח את הזמן והכניע את הטבע
כה רבות וכה נחושות היו, שהצליחו להפחיד את הפילים, להדוף את התוקפים ולהציל את העיר הקדושה ולהדוף את התוקפים. לציפורים הללו קראו "אבאביל" והשם הזה, שהדהד בימי קדם, חזר להדהד בזמננו: על שמו קרויים כלי טיס מסוכנים ביותר - כאלה שמצליחים לשבש ולאיים על צבאות גדולים גם כיום.
אבאביל הוא בעצם אבי משפחה של כטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים); רובם כלים מתאבדים, כלומר כאלה שמוצאים מטרה, טסים אליה ומתרסקים עם מטען נפץ. ישנן גם גרסאות לתצפית, ריגול ולאימוני נ"מ, אך היום נדבר על ההתקפיות שבחבורה.
כטב"מ אבאביל 2 על מסילת שיגור צילום:
לכטב"מי אבאביל מנועי בוכנה קטנים וחסכוניים בקצה הגוף, שמאפשרים טווח פעולה ארוך, ואפשרות להכוונה באמצעות GPS לפגיעה מדויקת. אלו הופכים את הכטב"מ למקבילה עממית של טיל שיוט ובכך, הוא מביא שורת יכולות מפחידה עבור צבאות אויב וארגוני טרור כאחד.
משפחת אבאביל נולדה באיראן, אך מתגוררת גם בשכונה שלנו: יש כאלה בידי חיזבאללה בצפון, ולאחרונה נפגשו לוחמי חיל האוויר פנים אל פנים עם הגרסה של חמאס, שיהאב שמה.
כטב"מ חמאס יוצא לדרכו צילום: מתוך סרטון חמאס
סיפורנו מתחיל ב-1985, כשחברת קודס אוויאיישן החלה לפעול בטהרן. היו לה מהנדסים שלמדו באירופה, כסף ממשלתי ורעיונות טובים ורלוונטיים - כל שצריך כדי לבנות אווירונים מעניינים. היה לה גם תזמון מצוין: מלחמת איראן-עיראק השתוללה, והממשלה היתה רעבה לפיתוחי תעופה מוצלחים - בטח בעידן בו אף מדינה לא היתה מוכנה למכור לאיראנים נשק.
קודס החלה להתמחות בכטב"מים ורובוטים מעופפים, ובפברואר 1986 נכנס הראשון שלה לשירות: קראו לו מוהאג'ר ("מהגר") והוא נשא מצלמות למשימות תצפית והכוונת ארטילריה, טכנית הוא היה פשוט ביותר: טיסן רדיו מגודל, שצילם גזרה בשטח אויב, שב לשטח ידידותי ואז כיבה את המנוע וצנח לקרקע.
חיילים איראניים לוקחים כטב"מ מוהאג'ר למסלול ההמראה צילום: Wikimedia
ב-10 במרץ יצאה איראן למבצע "שחר 8", במסגרתו פלשה לחצי האי אל-פאו, עם כוח ענק של מאה אלף חיילים. כטב"מי מוהאג'ר סללו את הדרך, איתרו אויבים ואף ליוו כוחות קומנדו. בלי הטיסנים הללו, מי יודע אם היתה מצליחה לכבוש את אל-פאו מידי העיראקים.
ההצלחה הזאת משכה את תשומת לבו של השלטון; חברת קודס הוצבה תחת פיקוד משמרות המהפכה, קיבלה הזרקת הון נאה, והתיישבה לבנות סוג חדש של כטב"מ: מתנקש מעופף.
מוהאג'ר וחברים צילום: TASNIM
היא עברה בין כמה וכמה עיצובים, שיפצה ושייפה, עד שיצא לה אווירון מאוד אלגנטי. גופו עשוי פיברגלס והוא דק ושברירי, אך גם קל מאוד, ויש לו כנפיים ארוכות מאחור וקנארד - הגאי גובה בדמות סנפירים בחזית.
לא תמצאו בגחונו מצלמה כפי שנהוג למצוא בכלי טיס בלתי מאוישים, מה שגרם לו להיראות כמו צעצוע מגודל אפילו יותר מאשר קודמו.. כשנכנס לשירות ב-1993, קיבל את השם אבאביל 2.
אבאביל על משאית שיגור צילום: FARS
ואכן, האבאביל הוא בסך הכל טיסן, בעל מנוע 11 כ"ס בעל שתי בוכנות שעולה 730 דולר. השיגור מתבצע ללא מסלול המראה; הכלי מותקן על מסילת מתכת שמזניקה אותו קדימה באמצעות גומיות או רקטה זעירה. המסילה קטנה דיה כדי לאפשר פירוק נוח והעברה פשוטה, ושיגור של אבאביל מכל מקום.
הניווט מתבצע על בסיס מיקום לווייני, כשהכלי יודע לאן להגיע, ואנטנה בחרטומו יודעת לחפש שידורי מכ"מ. כשנקלט אחד, הכטב"מ פשוט צולל אליו ומתפוצץ על האנטנה. בהמשך, קיבל משימות תקיפה נוספות: כשמזינים לו נקודות ציון, הוא פשוט טס ביניהן בגובה ובמהירות שהוגדרו לו, ואז מנמיך ומתרסק על כל מטרה שיתנו לו. אם נותנים לו קואורדינטות מדויקות דיין, ניתן לעשות איתו הרבה מאוד.
אבאביל משוגר בתרגיל. ההתקן הלבן באחורי הגוף הוא הרקטה הקטנה, שטרם התנתקה צילום: SOHA
לאחר השיגור, יכול הכוח המשגר לנוח; האווירון מטרטר לו במהירות של סביב 300 קמ"ש, תוך שהוא שולח פינגים ומעביר נתוני מיקום כדי שאפשר יהיה לראות על תוכנת מיפוי כמה הוא קרוב למטרה.
האבאביל יכול לטוס נמוך-נמוך, כשהמחשב מורה לו מתי לתקן גובה וכיוון מנקודת ציון אחת לאחרת, כדי שיעקוף גבעה מזדמנת ולא יישתל בה בטעות. כשיתקרב לנקודת הפגיעה יאיץ לשיא המהירות ויתרסק על המטרה. הרחק הרחק משם, יקבל מפעיל דיווח על סיום הטיסה.
גרסה T של האבאביל, בעלת זנב כפול. הכטב"מ הזה נמצא בידי חיזבאללה ומכונה מיסראד צילום: EOSM
הסיום הזה, אגב, לא בהכרח מעיד על פגיעה במטרה: אבאביל לא יודע להבדיל בין חוטי חשמל וסתם חתיכת שמיים; אם צמחו עצים גבוהים בקרבת נקודת הפגיעה, הוא עלול לעצור ולקנן; הוא גם מאוד מוגבל ביכולתו להתמודד עם מזג אוויר חורפי ורוחות חזקות.
זה כטב"מ טיפש למדי; ולכן, מתייחסים אליו כאל נשק סטטיסטי - כלומר, כזה שאינו מדויק ולכן שולחים כמה כאלה לנקודה בודדת, בשאיפה שלפחות אחד יפגע.
הריסות אבאביל שהתרסק בתימן, מגרסה מקומית שמכונה קאסף צילום: (USA DoD (wikimedia
אך מה שעושה את האבאביל לאיום בעייתי הוא העובדה שממש, ממש קל לבנות, לשפר ולשדרג בו רכיבים, וגם לעשות קצת טעויות בתהליך והוא עדיין יטוס. לא בגלל שהוא אמין במיוחד; מדובר בכלי פשוט ובסיסי שקשה להרוס; הגרסה המטוסית של צ'יפס.
למשל, החות'ים בתימן הצליחו לבנות ולשפר אבאבילים בסדנאות מתפוררות במרתפי צנעא המופצצת - עיר שלידה, עזה היא לאס וגאס בחג המולד. ולא רק: הם הצליחו לעשות איתם קסמים ולתקוף תשתיות נפט סעודיות בטווח של מאות ק"מ, לאיים על שדות תעופה ולחמוק למטוסי ה-F15 המתקדמים של סעודיה. מה יעשה חמאס עם שלו?
אבאבילים מחוץ למפעלי קודס באיראן צילום: FARS
כטב"מי השיהאב ("כוכב נופל") שבעזה הם כלי תקיפה פשוטים. לא מתאמנים בהם יותר מדי, כדי שלא לחשוף יכולות בפני העולם. אבל עדיין, יודע צה"ל בדיוק מה יכול הטיסן הזה לעשות. הם מהווים מכפיל כוח פוטנציאלי, אך ממש לא הכטב"מים הראשונים של ארגון הטרור.
פרויקט התעופה של חמאס נולד במוחו הקודח של עדנאן אל-רול, בכיר הארגון שדחף לפתח תעשייה צבאית עצמאית עבורו בתחילת שנות האלפיים. הוא היה חלוץ המהנדסים של הארגון, מראשוני מומחי החבלה ומטעני הנפץ, שגם הוביל את פיתוח רקטות הקסאם.
מחבלי חמאס מכינים שיהאב לשיגור צילום: מתוך סרטון חמאס
אל רול נחשב למבוקש מס' 2 אחרי מוחמד דף, כשידיו ספוגות בדם ישראלי. אחרי שלושה ניסיונות שכשלו, הצליח צה"ל לחסל אותו ב-2004, בטיל שנורה ממסוק. אך חזונו של הרוצח היכה שורשים: ניסויי הטיסה הראשונים של הארגון החלו ב-2006, על בסיס טיסני רדיו.
הרבה רעיונות עברו על שולחנות השרטוט במרתפי עזה ושכם, אבל ארגוני הטרור לא הצליחו להמציא כטב"מ אמין דיו שאפשר יהיה לייצר בצורה מסודרת ויעשה את העבודה. את המיזם הוביל מהנדס האירוספייס אחמד א-זווארי, שנעזר בקשריו בעיראק כדי להשיג מידע ורכיבים חיוניים. לאט לאט נבנה כטב"מ מבצעי, שסייע לחמאס ללמוד כיצד לבנות ולהפעיל רובוטים מעופפים.
אחמד א-זווארי צילום: twasul
עם הזמן, סלל חמאס אפיקי הברחת נשק רבים ומגוונים, והניח ידו על אבאבילים - מתנה מהדוד באיראן. הכלי היה הרבה יותר פשוט ונוח מהאילתורים הקודמים של ארגון הטרור, והוחלט לאמץ אותו בשמחה, ולבנות יכולת ייצור עצמית שלו. לפי מקורות אל-ג'זירה בעזה, א-זווארי עבד גם על פיתוח כלי שיט רובוטיים, שיוכלו לשמש לתקיפת ספינות ישראליות.
בדצמבר 2016 חוסל א-זווארי בתוניסיה בירי מתנקשים מקצועיים - לפי מקורות זרים, אנשי המוסד. אך פרויקט הכטב"מ של חמאס כבר היה מתקדם דיו כדי להמשיך במלוא הקיטור; את מערך ייצור האבאבילים הוא כנראה לא זכה לראות.
כטב"מ חמאס מוצג לראווה במצעד ב-2014 צילום: גטי אימג'ס
בפני חמאס עמדו אתגרים עצומים: הרי כל התשתיות שלו נמצאות במנהרות והשמיים מלאים בעיניים הבולשות של צה"ל. איך יצליח להוציא כטב"מ למשימה בלי מסלולי המראה ונחיתה, מבלי שפצצה חכמה צה"לית תקלקל את הניסוי? מהנדסי ארגון הטרור ניסו למצוא פתרונות, חלקם ביזאריים לגמרי. למשל, בתחילת 2019 דידה לישראל מין טיסן מגודל שמחובר לצרור גדול של בלונים.
זה נשמע מטופש, אבל כלי כזה יכול להמריא בלי מסלול או מסילה, ואם המטרה היא להביא אותו לשטח הארץ ואז לשחרר אותו, שיתפוס מהירות ו"ימריא" מן האוויר - מדובר ביצירתיות שעדיין לא ראינו אצל מחבלים בשום מקום. בכל מקרה, המיזם הזה לא עבד.
רובוט סילוק פצצות תופס את הצעצוע המשונה של חמאס צילום: משטרת ישראל
התוצר המבצעי האחרון של מערך הכטב"מים בעזתי הוא השיהאב, גרסת אבאביל שדומה יותר לדגם האיראני המקורי מאשר לשדרוג התימני או לגרסת חיזבאללה - אם כי היא פחות אווירודינמית ובעלת גוף יותר מעוגל, כנראה כדי לשאת מטען נפץ יותר גדול. כמוהם, גם הוא מסוגל לטוס למרחק רב ולסכן מערכות רגישות.
כאן כבר מדובר באמצעי לחימה בעייתי: במובן מסוים, הכלי הזה מוגבל רק בתעוזה וביצירתיות של המפעיל שלו. אם יטוס די נמוך, יוכל להתגנב ולחמוק ממערכי גילוי רבים, וגם אם יתגלה יהיה קשה לעקוב אחריו בשל החזרי הדי מכ"מ מפני הקרקע.
שיהאב על כן השיגור צילום: מתוך סרטון חמאס
וזה אומר שניתן לתכנן משימות במסגרתן למשל, יצא לתקוף בסיסים צבאיים ומכ"מים כדי לשבש פעילות, תחנות טרנספורמציה כדי לפגוע ברשתות חשמל, מיכלי דלק, אנטנות תקשורת אזוריות ועוד. כל אלו הן מטרות שמצריכות מטען נפץ קטן מאוד, ופגיעה מדויקת - שני דברים שמאפשר האווירון.
ואם יצליח חמאס לבנות ולהסתיר מספיק שיהאבים, יוכל להוציא מתקפות של כטב"מים רבים כשלכל אחד תפקיד שונה: למשל, חלקם יצא להטעות סוללות נ"מ, אחרים כדי לתקוף אותן ובודדים - אל מטרות רגישות בעורף. ובניגוד לרקטות - שאת המסלול שלהן קל לחשב עם המכ"מ הנכון - אין לדעת לאן צפוי כטב"מ להגיע, שכן ביכולתו לשנות את נתיבו בהתאם לתוכנית טיסה לא אחידה.
את הרקטות אנחנו יודעים לצפות ולתפוס. מה נעשה עם כטב"מ? צילום: אי אף איי
הפעלה נרחבת של אבאביל עשויה לסמן מעבר אסטרטגי אצל חמאס, כפי שקרה לחות'ים בתימן: מעבר למצב שבו במקום לנסות להרוג כמה שיותר חיילי או אזרחי אויב, מנסים להכות היכן שכואב לממשלה - להתנהג כמו צבא לוחם ולא כמו כנופיית מרצחים. החות'ים היכו בתשתיות הנפט - הבטן הרכה של סעודיה, היכן עשויים להכות המחבלים מעזה, ומה ניתן לעשות נגדו בישראל?
היתרון שלנו בסיפור הזה אינו רק טכנולוגי; למעשה, לסעודיה יש גישה לטכנולוגיה מתקדמת לא פחות משל ישראל, והחות'ים עדיין מצליחים להעביר לה אבאבילים מתחת לאף ולשתול אותם בבתי זיקוק, מחסנים ובסיסי צבא, מאות ק"מ מהגבול.
בית זיקוק סעודי בוער לאחר פגיעת כטב"מים צילום: רויטרס
לישראל יש פשוט גיאוגרפיה וטופוגרפיה מאוד נוחות: לשיהאב אין ואדיות גדולים, רכסי הרים או פריטי תבליט אחרים שיסתירו אותו ממכ"מ זירתי. גילוי הוא צעד ראשון: לאחריו, יכולה ישראל להפנות אל הפולש את מערכת ההגנה האווירית שקצרה הכי הרבה הצלחות אי פעם: סוללת כיפת ברזל.
זה נכון שהיא לא נועדה לתפוס מטרה בעלת פרופיל טיסה של טיסן רדיו מגודל, אך שיפורי תוכנה שנערכו בה איפשרו לטילי הטמי"ר לתפוס אבאבילים בקלות יחסית. במרץ 2021 הודגמה היכולת החדשה בניסוי מעניין שערכו התעשייה האווירית, רפא"ל, מפא"ת, מנהלת חומה, חברת ריית'און ועוד.
שיגור טילי טמי"ר במסגרת ניסוי היירוט צילום: משרד הביטחון
במהלך הניסוי שוגרו מספר מזל"טים בעלי פרופיל טיסה דומה מאוד לשל האבאביל, וסוללת כיפת ברזל הצליחה לתפור אותם כמעט בו זמנית.
ניסוי היירוט: הסוללה פוגעת בארבעה כטב"מים כמעט בו זמנית צילום: משרד הביטחון
מהר מאוד נבחנה היכולת הזו גם בשטח: במהלך חילופי האש הכבדים של מבצע "שומר החומות" במאי 2021 שיגר חמאס מספר שיהאבים משטח עזה. מהם חוסלו כמה וכמה באש טילים שנורו מהקרקע, והסוללות סייעו גם לאיתור הפולשים המעופפים עבור מטוסי קרב.
רגע הפגיעה בכטב"מ, במסגרת הניסוי צילום: משרד הביטחון
אז רגע, אם אנחנו יכולים לזהות את הכלים האלה ולשתול אותם באדמה, מה הבעיה? ובכן, האויב עובד קשה לשיפור השיהאב, בצורה שתאפשר לו לטוס נמוך ומהר יותר, ועל שיפור תשתיות הייצור כדי לבנות יותר אווירונים וליצור מלאי גדול. למעשה, לא אופתע אם במגירות חמאס יש תוכניות לסלילת תשתית תת-קרקעית לשיגור רובוטים מעופפים.
כטב"מ אוטונומי שכזה הוא בעצם מערכת נשק מושלמת עבור המחבלים, שכן אין צורך במיומנות הטסה יוצאת דופן, בדיוק כפי שכל ילד יכול לקנות ולהפעיל רחפן. ולכן, אפשר להניח שהצטיידות בכטב"מים והרחבת הייצור תהיה יעד אסטרטגי מבחינת ארגון הטרור.
אבאביל 2 בתערוכה צילום: FARS
בפרט, אם אכן ברצונו להכות בתשתיות רגישות בארץ; הרי רצח ספורדי של אזרחים לא באמת מקדם אותו בשום צורה, לא מבחינת תמיכה עולמית ולא מבחינת תוצאות בשטח. והשיטה התימנית - פגיעה בתשתיות לאומיות - דווקא כן עובדת; סעודיה נקלעה למצב מאוד רגיש במלחמתה בגזרה, ולפי הערכות אפילו שואפת לצאת משם (בעתיד הקרוב אספר לכם בטור נפרד על המלחמה ההיא, והשפעותיה על עתיד הלוחמה האווירית).
כמובן שמתארים אלה ואחרים מוכרים לצה"ל, אשר נערך אליהם בעזרת שיפורי מערכות קיימות, שילוב עם מטוסי קרב, וגם דרך מערכות חדשות ומסווגות. אך חיל האוויר הרובוטי של חמאס עדיין מספק לאויב גמישות הפעלה בעייתית, ועלול להוסיף לעומס המבצעי של כוחותינו בעימותים הבאים. טיסה נעימה!
