האינטרנט של כולם: האם רשתות חברתיות יכולות להסיר משתמשים?

שתי פסיקות חשובות פרסם השבוע בית המשפט העליון של ארה"ב. מרבית העניין התקשורתי רוכז בראשונה, ההחלטה לדחות את של אורקל נגד גוגל, ובהשלכותיה הפסיקה השנייה זכתה לפחות תשומת לב, אך ההשלכות שלה עלולות להיות רחבות לא פחות. לא בהכרח בגלל ההחלטה עצמה, אלא בגלל העמדה שכתב שופט העליון קלרנס תומאס. עמדה זו חורגת משמעותית מהגבולות הממוקדים של התיק שעמד לפניו, ומציעה מתווה חדש לאסדרה של רשתות חברתיות ופלטפורמות דיגיטליות שונות. מתווה שאם יאומץ, יהפוך את המצב הקיים מכמעט על סף משבר, לאסון טבע.

במרכז התיק עומד חשבון הטוויטר של נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ. חשבון זה כבר הושבת על ידי טוויטר לצמיתות, מהלך שעשה הרבה על מנת להוריד את מפלס החרדה של מרבית אוכלוסיית העולם. ואולם עוד קודם לכן, ב-2017, משתמשים, שנחסמו על ידי טראמפ בטוויטר אחרי שביקרו אותו, הגישו נגדו תביעה בטענה שמדובר בפגיעה בתיקון הראשון לחוקה שמגן על חופש הביטוי.

ערכאות נמוכות יותר קיבלו את התביעה ופסקו שגורם רשמי לא יכול לחסוף אנשים בתגובה לעמדות פוליטיות שהביעו. בית המשפט העליון ביטל את הפסיקה של הערכאה הנמוכה יותר, והחזיר את התיק לבית המשפט הפדרלי לערעורים בהוראה לדחות את התביעה מכיוון שהסוגיה שעומדת במרכזה אינה רלוונטית. מהלך זה היה צפוי , לאור העובדה שטראמפ כבר אינו אישיות ציבורית וחשבון הטוויטר שלו לא פעיל.

קלרנס תומאס, שופט בית המשפט העליון בארה"ב צילום: בלומברג

"אנחנו לא מו"לים"

מה שהפתיע רבים היתה העמדה בת 12 העמודים של השופט קלרנס תומאס (Clarence Thomas) שצורפה לפסיקה , ושהרחיבה הרבה מעבר לתכולת התיק תוך שהיא תוקפת את הכוח המסוכן שיש לחברות פרטיות על חופש הביטוי. "כפי שטוויטר הבהירה, הזכות לחסום התבטאויות נמצאת בידיהן של פלטפורמות דיגיטליות פרטיות", הוא כתב. "הרלוונטיות של כוח זה בכל הנוגע לתיקון הראשון והיכולת של החוק לווסת אותו מעלה שאלות חשובות ומעניינות".

איך ניתן לווסת כוח זה? לפי תומאס, הכל נעוץ בתפיסה של פלטפורמות דיגיטליות כמחזיקות בתפקיד דומה לאלו של ספקיות טלקום מסורתיות. "אף שהן דיגיטליות ולא פיסיות, ביסודן הן רשתות תקשורת, והן 'נושאות' מידע ממשתמש אחד לאחר (באנגלית, ספקיות טלקום הן Carriers, "נשאיות", ע"כ). חברת טלפוניה מסורתית פרסה כבלים פיסיים כדי ליצור רשת שמחברת אנשים. פלטפורמות דיגיטליות פורסות תשתית מידע שניתן לשלוט בה בדרך דומה. ובניגוד לעיתונים, פלטפורמות דיגיטליות רואות את עצמן כארגונים שמתמקדים בהפצת ההתבטאויות לציבור הרחב יותר. החוק הפדרלי קובע שחברות לא יכולות להחשב למו"ל או דובר במידע שהן פשוט מפיצות".

בכך מציג תומאס עמדה דומה לזו שרשתות חברתיות וראשיהן, ובפרט צוקרברג, הציגו לאורך השנים: אנחנו לא מו"לים, ולא צריך לשפוט אותנו ככאלו. אבל תומאס לא עוצר כאן, ומבהיר שרשתות חברתיות דומות לספקיות טלקום בהבט נוסף: נתח השוק הגדול שלהם. "בדומה לספקיות, פלטפורמות דיגיטליות שואבות את מרבית הערך שלהן מגודל הרשת", כתב תומאס. "האינטרנט הוא רשת, אבל הפלטפורמות האלו הן רשתות בתוך רשת. חבילת האפליקציות של פייסבוק היא בעלת ערך בעיקר מכיוון ש-3 מיליארד איש משתמשים בה. גוגל חיפוש – בנתח שוק של 90% - הוא בעל ערך גדול יותר ממנועי חיפוש אחרים כי יותר אנשים משתמשים בו, יוצרים מידע שהאלגוריתם של גוגל משתמש בו כדי לחדד ולשפר תוצאות חיפוש. לרוב, שולי הרווח האסטרונומיים של החברות הללו יביאו לכניסת מתמודדים חדשים לשוק. העובדה שלחברות אלו אין מתחרות בנות השוואה מדגישה שלתעשייה יש חסמי כניסה משמעותיים".

מימין: מנכ”ל גוגל סונדאר פיצ’אי ומנכ”ל פייסבוק מארק צוקרברג צילומים: רויטרס, אי.פי

תומאס (72) לא נחשב לאחד משופטי העליון הפופולריים ביותר. בעיני רבים הוא עדיין זכור בעיקר בעקבות השימוע בסנאט למינויו לבית המשפט, ב-1991. שם, עמדו במוקד טענות של המשפטנית אניטה היל, שלפיהן תומאס תקף אותה מינית בעת שהיה המנהל שלה בנציבות לשוויון הזדמנויות. אבל בניתוח זה הוא מציג חדות והבנה מדויקות בכל הנוגע למצב השוק. טיעונים אלו או דומים להם הועלו לא פעם לאורך השנים, כולל על ידי כותב שורות אלו. הכוח של ענקיות הטכנולוגיה באמת נובע במידה רבה מגודלן, והגודל שלהן יוצר מנגנון היזון חוזר שרק מעצים את כוחן ומקשה על מתחרות צעירות להתמודד אתן.

גם ההבנה שהפלטפורמות הן בעלות מאפיינים דומים לתשתיות טלפוניה וסלולר מדויקת, וכך גם הדברים שכותב תומאס בהמשך בהם הוא מציין שהשליטה בפלטפורמות אלו מרוכזת מאוד, לרוב נמצאת בפועל בידו של אדם אחד או שניים (ובכך הן שונות, למשל, מאימייל שפעול בצורה ביזורית יותר). "בדומה לספקיות טלקום, ריכוזיות זו נותנת לפלטפורמות דיגיטליות שליטה עצומה על התבטאויות... גוגל יכולה לדכא תוכן באמצעות הוצאתו מהאינדקס שלה הוא הורדת המיקום שלו בתוצאות החיפוש. פייסבוק וטוויטר יכולות לצמצם משמעותית את שטף המידע של משתמשים. כמפיצה הברורה של מרבית הספרים הדיגיטליים ובערך מחצית מהספרים הפיסיים, אמזון יכולה לגרום להשלכות הרסניות על סופרים באמצעות חסימת כותר".

התיאורים כאן נכונים, ואולם בנקודה זו אני חולק על הקביעה של תומאס שדברים אלו הופכים את החברות לדומות יותר לספקיות טלקום. האחרונות, עוסקות בעיקר בתקשורת פרטית, לעתים מוצפנת, לרוב בין אדם למחשב או בין אדם לאדם. הן לא אמורות לראות מה עובר בצינורות התקשורת שלהן, מקרים מסוימים אין להן אפילו את היכולת הזו, ובוודאי שלא לנטר, להקשיב ולנתח. כשאנו מדברים בטלפון, חברת התקשורת לא מקשיבה לשיחה והשיחה עצמה פרטית בין שני המשוחחים. בפלטפורמות דיגיטליות, התוכן פומבי, חשוף לעשרות, מאות, אלפי, עשרות אלפי, מאות אלפי ואפילו מיליוני אנשים. אין דין פוסט בפייסבוק כדין SMS לחבר. אנחנו לא רק מקבלים את זה שמפעילות הפלטפורמות מנטרות ומנהלות את התוכן, אנחנו מצפים מהן לעשות את זה, מבקרים אותן כשהן עושות את זה שלא כראוי לתפיסתנו. בכך, הפלטפורמות הדיגיטליות שונות מהותית מספקיות טלקום.

דונלד טראמפ. כבר אינו אישיות ציבורית וחשבון הטוויטר שלו לא פעיל צילום: איי פי

בהמשך, תומאס מכיר בכך שייתכן שפלטפורמות דיגיטליות לא זהות לחלוטין לספקיות טלקום, ואומר שאפשר גם להתייחס אליהן כאל גופים שמציעים שירותים לציבור. "חברה היא מקום של שירות ציבורי אם היא מספקת 'לינה, מזון, בידור או שירותים אחרים לציבור'", הוא הסביר. "טוויטר ופלטפורמות דיגיטליות אחרות דומות להגדרה זו".

"הזכות להדיר"

תומאס מתייחס בחטף להשלכות של הגדרות אלו על התיק שעמד לפני בית המשפט, אך פונה במהרה לסוגיה מהותית יותר: "הדמיון בין פלטפורמות הדיגטליות מסוימות לספקיות טלקום או מקומות של שירות לציבור יכולה לספק למחוקקים טיעונים חזקים לאסדרה דומה של הפלטפורמות הדיגיטליות. בפרט, האסדרה שאליה מתייחס תומאס נוגעת להגבלת "הזכות להדיר" (The right to exclude) שממנה נהנות חברות פרטיות.

ככלל, חברות פרטיות לא כפופות לתיקון הראשון לחוקה. ואולם, ספקיות טלקום וחברות שמפעילות שירותים לציבור הן יוצאות דופן, ולא יכולות להדיר אנשים על סמך דעות או מאפיינים אחרים. לטענת תומאס, פלטפורמות דיגיטליות גדולות יכולות להיות נתונות לאותן מגבלות. "אם האנלוגיה בין ספקיות טלקום לפלטפורמות דיגיטליות נכונה, אז ייתכן שיש תשובה למשתמשים לא מרוצים שיעריכו את כך שלא יחסמו אותם: חוקים שמגבילים את הזכות של הפלטפורמה להדיר", הוא כתב.

בדברים אלו חורג תומאס מהתיק שלפניו, שעסק בחסימת עוקבים על ידי חשבון אחד, ופונה לדבר על היכולת של הפלטפורמות עצמן לחסום תוכן ומשתמשים. הוא מציע, למעשה, להטיל מגבלות שיצמצו משמעותית את היכולת של ענקיות טכנולוגיה לחסום תוכן ומשתמשים, אולי אפילו לבטל אותה לחלוטין – כפי שספקית סלולר לא יכולה לסרב למכור מינוי לשירות שלה או לצנזר נושאים בשיחה בין משתמשים.

בכך, מכניס תומאס את בית המשפט העליון למרכז הוויכוח הפוליטי סביב סעיף 230, שמתנהל בשנה האחרונה בארה"ב. הסעיף, חלק מחוק תקשורת מהמאה הקודמת, הוא הבסיס לפעילות הרשת המודרנית, שכן הוא מקנה לחברות רשת הגנה מתביעות על תוכן שמפרסמים הגולשים בפלטפורמות שלהן.

הוא נמצא במרכז השיח הפוליטי במדינה מאז שטוויטר סימנה לראשונה ציוץ של דונלד טראמפ ככזה שדורש בדיקת עובדות. טראמפ, כצפוי, הגיב בטנטרום מיידי ואימפוטנטי , אך במקביל החל הממשל האמריקאי לבדוק אפשרות לבטל את ההגנה שמקנה הסעיף , כאשר הכוונה היתה להחליף אותו בהסדר שבו רק חברות שלא מצנזרות שום תוכן בפלטפורמה שלהן ייהנו מהגנה מתביעות. כלומר, ליצור מציאות שבה רשתות חברתיות הן מערב פרוע של גזענות, מיזוגניה, שנאה והסתה או מרחב כל כך מצונזר שהוא מאבד למעשה את האפקטיביות שלו כרשת חברתית פתוחה. כשנכנס לבית הלבן מיהר הנשיא ג'ו ביידן לבטל רבים מהמהלכים והצווים הנשיאותיים של קודמו. אבל דווקא לגבי סעיף 230 הוא מחזיק בעמדות שדומות יותר לטראמפ, ודוחף לרפורמה משמעותית בתחום.

ענקיות הטכנולוגיה ופוליטיקאים בשמאל מתנגדים לשינוי הסעיף באופן שימנע מהחברות לצנזר תוכן לחלוטין, וחברות כמו פייסבוק הציעו פתרונות חלופיים (ובמקרה של פייסבוק גם פגומים).

תומאס אומר אמנם שכל החלטה בנושא צריכה להתקבל על ידי המחוקקים. "התיקון הראשון לא רלבנטי עד שמחוקק יכפה מגבלות של ספקית טלקום או שירותים לציבור – רק שאפשר לבצע אסדרה של פלטפורמות דיגיטליות באמצעות שיטות אלו", הוא כתב. ואולם, בדברים אלו הבהיר תומאס לקפיטול שתי נקודות חשובות: זו הדרך שבה הוא, ושופטי עליון אחרים בוודאי, סבורים שיש לטפל בענקיות הטכנולוגיה, ואם אכן תבוצע אסדרה כזו והיא תגיע יום אחד לפיתחו של בית המשפט, המחוקקים שיזמו אותה ימצאו שם אוזן קשבת מאוד. לאור הרוב הרפובליקני שיש כרגע בבית המשפט, אפילו אוזן קשבת מאוד.

סוג האסדרה שמציע תומאס מסוכן מאוד. שלילת הזכות להדיר משמעה, למעשה, שהפלטפורמות לא יוכלו לסנן תוכן ולחסום משתמשים פרט למקרים שבהם מדובר בתוכן שמנוגד לחוק (למשל, תכני פדופיליה). כל השאר? החוק לכאורה יאסור זאת עליהן. זה יהפוך את הפלטפורמות לגיהנום של גזענות, שנאה, הסתה, פורנו הארדקור וכל מה שרע ומגעיל בעולם. זה לא יפתור שום בעיה שקיימת ברשתות החברתיות, רק יחריף את הבעיות הקיימות, יהפוך אותן לאקוטיות ויביא אותן לכדי משבר אמיתי, אולי אפילו קריסה שלהן.

בפני עצמו קריסה של פייסבוק היא לא הדבר הכי גרוע שאפשר לדמיין, הבעיה היא שגם לא תוכל לקום רשת חברתית שתחליף אותה – שכן מתווה תומאס ימנע מכולן לסנן תוכן וכולן יסבלו במוקדם או במאוחר מבעיות דומות.

המתווה של תומאס הוא לא פתרון, הוא מתכון לאסון. החדשות הטובות אין שהסיכוי שהוא יאומץ כאשר שני בתי הקונגרס נמצאים בשליטת הדמוקרטים נמוך. החדשות הרעות הן שפוליטיקה היא גלגל, ומחוקקים מתחלפים מהר יותר משופטים.