המפציץ B52 מסרב למות; האם יביס את איראן?

שלום, כאן הקברניט; סיפורנו מתחיל ביום שישי, ה-21 באוקטובר 1948, בחדר במלון ואן קליב שבעיר דייטון באוהיו - אליו נכנסו ארבעה גברים כעוסים ומבולבלים. היו אלה מהנדסים בכירים של חברת בואינג שהיו בטוחים שהם עומדים לסגור דיל נהדר עם הצבא על פיתוח מטוס חדש - מפציץ ענק ופורץ דרכים. ממש, אבל ממש בטוחים.

כן, באותם ימים היו לאמריקאים מפציצי B29 מסורבלים עם מנועי בוכנה שנשענו על עיצוב ממלחמת העולם השנייה, מפציצי B36 עצומים עם מנועי סילון ובוכנה גם יחד, שהיו איטיים ופגיעים, ומפציצי B47 סילוניים חדישים - אך בעלי טווח קצר, המון בעיות טכניות ואמינות של מטריה מנייר טואלט.

ה-B36 העצום ולצידו B29, שניהם איטיים מכדי להפחיד את הסובייטים צילום: USAF

מפציצי B47 שישה-מנועיים צילום: USAF

מוקדם יותר באותו היום פגשו ארבעת המהנדסים את הקולונל הנרי וורדן, ראש תחום הרכש ב-SAC, בבסיס רייט פטרסון ששוכן בקצה העיר.

הם הראו לקצין את ההברקה האחרונה של החברה: מפציץ כבד עם כנפיים משוכות לאחור כמו של ה-B47, גוף דק, ותא צוות בעיצוב של מטוס קרב. צורה אווירודינמית שכזו היתה מאפשרת שיוט ממושך בפחות מאמץ עבור ארבעה מנועי בוכנה גדולים.

העיצוב של בואינג למפציץ החדש צילום: Boeing

אבל וורדן, בחוצפתו, ממש לא התרשם, ואמר שעם כל הכבוד הוא יודע שמנועי בוכנה יהיו חסכוניים ויוכלו לספק את הטווח הרצוי - אבל לא את המהירות. העיצוב שלכם טוב, אפילו מעולה - אמר, אבל אני רוצה שתמצאו דרך להכניס אליו מנועי סילון. ובגלל שהוא יכול, נתן להם רק יומיים לעשות זאת.

וכך הגיעו הארבעה לסוויטה של בואינג במלון, נחושים להראות לקצין מה יודעים מהנדסים לעשות. אחרי שקיללו קצת ושתו מהמיני בר, התיישבו ושלפו את סרגלי השרטוט. תוך 48 שעות הודיעו לחיל האוויר שהמשימה הושלמה, וכשוורדן ראה את העיצוב החדש נדלקו לו העיניים.

העיצוב החדש המשופר. הרבה יותר חדשני, הרבה יותר יצירתי צילום: Boeing

מנועי הסילון של אותם ימים היו חלשים וזללו דלק; אז לעיצוב החדש היו כנפיים משוכות יותר לאחור כדי לצמצם התנגדות אוויר, מיכלי דלק מילאו את רוב חלל הגוף והכנף - והוא קיבל לא פחות משמונה מנועים בארבעה בתי מנוע כפולים.

B52A בטיסת בכורה צילום: Boeing

אבל החצי השני של הכינוי התאים בול: הסטרטוספרה היא השכבה השנייה באטמוספרת הפלנטה שלנו, ונמצאת בגובה של 23,000 עד 66,000 רגל; וזה מטוס שנועד לטוס מאוד גבוה, היכן שהאוויר דליל ויש פחות התנגדות.

טס בגובה. B52 צילום: USAF

המספרים האלה קצת מבלבלים, אז כדי לסבר את האוזן, הפצצה הכי חלשה פה היא בעוצמה של 211 פיצוצי-הירושימה (ואותה תקיפה הרגה שמונים אלף איש מיידית, ועוד כשישים אלף מפציעות, הרעלות ומחלות קרינה). כל מטוס נשא בין שתיים לשמונה פצצות, מה שתיאורטית איפשר הרג של מיליוני אנשים בלחיצת כפתור. בקיצור, ה-B52 היה אמצעי הלחימה הכי מפחיד בעולם. אבל רק בתנאי אחד: שהוא יגיע אליך.

הטלת פצצת מימן B83Y1. כמה חזקה היא? לצורך העניין, אם אחת תתפוצץ בת"א, יקרסו בניינים גם באשדוד וכפר סבא, והנשורת הגרעינית תגיע לדמשק צילום: NNCA

מפציצי B52 באימון טיסה נמוכה צילום: zonamilitar

מטען פצצות מוכן להטענה בבסיס בדרום מזרח אסיה צילום: USAF

טונות פצצות בדרכן למטרה צילום: NARA

המשימות הבאות כבר נשאו פרי, ומטוסי ה-B52 החלו לפגוע בתשתיות צבאיות בגזרה. השיטה נקראה הפצצת שטיח: לוקחים אזור ספציפי של כמה קילומטרים, ופשוט מרצפים אותו בפצצות. כל B52 נשא בין 51 ל-108 פצצות של רבע טון, וזרע כך הרס עצום: הג'ונגל הפך לסלט ירקות, מתחמים בנויים - לחומרי גלם, ובונקרים ומנהרות קרסו.

נתיב ההרס: אלו הן פצצות של רבע טון, שיצרו פשוט רצף של מוות בוער צילום: USAF

מפציץ בעבודה צילום: שאטרסטוק

מאז קריסת הגוש הסובייטי, התקשה המפציץ למצוא את עצמו; הוא השתתף בהפצצות במלחמות המפרץ ובקוסובו, אך באופן מוגבל למדי. העולם השתנה ואם בעבר היה הסטרטופורטרס נשק שובר שוויון, כוח חלוץ למכה אטומית היום הוא פחות או יותר, משאית עם פצצות.

הרי מלחמות גרעיניות כבר ממש לא בתפריט, לא קשה לגלות אותו מרחוק, הוא פגיע לטילי האויב בכל גובה בו יגיע, והפלתו תהיה בגדר פגיעה ביוקרה האמריקאית. רק שני דברים הוא יודע לעשות: לטוס מאוד רחוק ולשאת המון חומרי נפץ.

עומדים בתור להמריא צילום: USAF

מבחינה צבאית, לא ברור מה תפקידו של ה-B52 בימינו; את נטל ההפצצה האסטרטגית לקחו מידיו ה-B2 החמקן וה-B1 המהיר, ששניהם נולדו במקור כדי לעשות דברים שהוא לא מצטיין בהם - לטוס מאוד מהר, מאוד נמוך או מבלי להתגלות גם בסביבה עשירה במערכות הגנה. בנוסף, עבר נטל ההפצצה אל מפציצי קרב לטווח מוגבל כמו ה-F15E. 

ובכלל, טילי נ"מ מודרניים פשוט יקטפו את ה-B52 מהשמיים; כדי לספק ערך, יהיה על ארה"ב לפגוע קשה בתשתיות ההגנה של המדינה אותה הוא אמור לכתוש, ורק אז תיסלל אוטוסטרדת הפצצות. זה תרחיש נדיר, אך לא בלתי-אפשרי.

B52 ולצידו B2 צילום: USAF

וזו הסיבה שהאמריקאים עדיין מטיסים, מתחזקים ומפעילים מפציץ כזה - סיבה שאני מכנה "אפקט נושאת המטוסים". כשספינה עצומה כזאת מזדחלת לה לטווח פגיעה במדינה יריבה, מיד יקלטו שם שאמריקה כועסת וזו הודעת הדיר-באלק הכי ברורה.

פשוט בגלל שמדובר בהשקעה מצד הדוד סם, ואנחנו יודעים כמה שהוא מקדש קפיטליזם: נושאת מטוסים מגיעה ביחד עם תזמורת שלמה של ספינות אספקה, משחתות ופריגטות טילים, כלים ללוחמה בצוללות ומה לא - ושליחת כוח היא סיפור יקר מאוד, אפילו אם רוצים רק לאיים. ה-B52 משיג את אותו האפקט מהר יותר, בצורה פשוטה יותר, בלי תלות בקרבה לים וכמובן - בזול.

זוג מפציצים באוויר צילום: USAF

לדוגמה, כשבא לבקר לאחרונה פה אצלנו במזה"ת, העביר לאיראן את המסר האפקטיבי שלו: הגעתו מעידה על התחייבות אמריקאית למעורבות צבאית שאינה כירורגית או עדינה, אלא יותר דומה לפגיעה מטאורית - קמפיין אווירי שיישחוק תשתיות הגנה וגילוי.

B52 במפגן בארה"ב צילום: שאטרסטוק

מערך הנ"מ המתקדם והיקר של איראן, אותו בנתה שנים במאמץ רב, יהיה לגרוטאות; ושחיקה שכזו עלולה לפתוח את המדינה למהלכים מצד סעודיה, למשל. ולכן שווה לארה"ב להחזיק מפציצים גריאטריים שכאלה; ה-B52 נותן להם יותר מדרגות תגובה באיומים וחוסך כסף, עושה כותרות כשהוא מגיע לגזרה מתוחה ומצליח להרתיע מבלי להפיל אף פצצה.

B52 מלווה בידי מטוסי F15 של חיל האוויר הישראלי צילום: דובר צה"ל