$
הקברניט

הקברניט

המפציץ B52 מסרב למות; האם יביס את איראן?

מפציצי הענק של ארה"ב חולפים בשמינו כדי להרתיע את המדינה השיעית וגרורותיה, האם זו בדיחה? מדובר בדינוזאור שברירי שתוכנן ב-1948 ומאז נכשל, הופל וכמעט בוטל. איזה סיכוי יש לו בקרב מודרני, ומדוע רוצים שימשיך לשרת עד 2050?

ניצן סדן 08:0113.03.21

 


 

 

שלום, כאן הקברניט; סיפורנו מתחיל ביום שישי, ה-21 באוקטובר 1948, בחדר במלון ואן קליב שבעיר דייטון באוהיו - אליו נכנסו ארבעה גברים כעוסים ומבולבלים. היו אלה מהנדסים בכירים של חברת בואינג שהיו בטוחים שהם עומדים לסגור דיל נהדר עם הצבא על פיתוח מטוס חדש - מפציץ ענק ופורץ דרכים. ממש, אבל ממש בטוחים.

 

 

התזמון היה מושלם - בארה"ב קם גוף חדש, גדול ומאיים: פיקוד ההפצצה האסטרטגי (SAC), שכל מטרתו התקפה גרעינית והשמדה מאסיבית. בטבעיות, היה לו כוח פוליטי, תקציב מסחרר ותפקיד חשוב מאוד בהרתעת הסובייטים. רק דבר אחד לא היה לו: מטוסים שיכולים לממש את האיום.

 

כן, באותם ימים היו לאמריקאים מפציצי B29 מסורבלים עם מנועי בוכנה שנשענו על עיצוב ממלחמת העולם השנייה, מפציצי B36 עצומים עם מנועי סילון ובוכנה גם יחד, שהיו איטיים ופגיעים, ומפציצי B47 סילוניים חדישים - אך בעלי טווח קצר, המון בעיות טכניות ואמינות של מטריה מנייר טואלט.

 

ה-B36 העצום ולצידו B29, שניהם איטיים מכדי להפחיד את הסובייטים ה-B36 העצום ולצידו B29, שניהם איטיים מכדי להפחיד את הסובייטים צילום: USAF

 

 

בלי מפציץ כבד, אמין ומהיר לטווח ארוך, פיקוד ההפצצה האסטרטגי נשמע כמו איום של תיכוניסט בפייסבוק: אם אי פעם תגיע עד לשכונה שלי, אתה גמור. וחברת בואינג ידעה זאת היטב ולכן מיהרה לפנות אל SAC עם פיתרון. היא אמנם נחשבה לאשפית המפציצים במלחמת העולם, אך המתחרות נשפו בעורפה; ה-B36 למשל, פותח בידי קונבייר.

 

מפציצי B47 שישה-מנועיים מפציצי B47 שישה-מנועיים צילום: USAF

 

 

מוקדם יותר באותו היום פגשו ארבעת המהנדסים את הקולונל הנרי וורדן, ראש תחום הרכש ב-SAC, בבסיס רייט פטרסון ששוכן בקצה העיר.

 

הם הראו לקצין את ההברקה האחרונה של החברה: מפציץ כבד עם כנפיים משוכות לאחור כמו של ה-B47, גוף דק, ותא צוות בעיצוב של מטוס קרב. צורה אווירודינמית שכזו היתה מאפשרת שיוט ממושך בפחות מאמץ עבור ארבעה מנועי בוכנה גדולים.

 

העיצוב של בואינג למפציץ החדש העיצוב של בואינג למפציץ החדש צילום: Boeing

 

 

אבל וורדן, בחוצפתו, ממש לא התרשם, ואמר שעם כל הכבוד הוא יודע שמנועי בוכנה יהיו חסכוניים ויוכלו לספק את הטווח הרצוי - אבל לא את המהירות. העיצוב שלכם טוב, אפילו מעולה - אמר, אבל אני רוצה שתמצאו דרך להכניס אליו מנועי סילון. ובגלל שהוא יכול, נתן להם רק יומיים לעשות זאת.

 

וכך הגיעו הארבעה לסוויטה של בואינג במלון, נחושים להראות לקצין מה יודעים מהנדסים לעשות. אחרי שקיללו קצת ושתו מהמיני בר, התיישבו ושלפו את סרגלי השרטוט. תוך 48 שעות הודיעו לחיל האוויר שהמשימה הושלמה, וכשוורדן ראה את העיצוב החדש נדלקו לו העיניים.

 

העיצוב החדש המשופר. הרבה יותר חדשני, הרבה יותר יצירתי העיצוב החדש המשופר. הרבה יותר חדשני, הרבה יותר יצירתי צילום: Boeing

 

 

מנועי הסילון של אותם ימים היו חלשים וזללו דלק; אז לעיצוב החדש היו כנפיים משוכות יותר לאחור כדי לצמצם התנגדות אוויר, מיכלי דלק מילאו את רוב חלל הגוף והכנף - והוא קיבל לא פחות משמונה מנועים בארבעה בתי מנוע כפולים.

 

בואינג זכתה במכרז, והחלה לעשות שינויים בעיצוב לפי דרישת חיל האוויר. למשל, במקום תא טייס בו יושבים אנשי הצוות זה אחר זה כבמטוס קרב, הוחלט ללכת על קבינה רגילה של מפציץ בה הישיבה היה זה לצד זה; פשוט כדי שיהיה נוח יותר לדבר, לתפעל מכשור, להסתכל במפות וכולי. ב-1955 נכנס המטוס לשירות.

 

B52A בטיסת בכורה B52A בטיסת בכורה צילום: Boeing

 

 

המפציץ החדש כונה סטרטופורטרס, מבצר הסטרטוספרה. השם "מבצר" היה מיותר פה; הוא הוענק בעבר למפציצי שנות הארבעים משום שהיו מלאים בעמדות מקלעי נ"מ, להגנה מפני מטוסי אויב. הראשון היה ה-B17, המבצר המעופף, השני היה ה-B29 סופר-פורטרס, והנה מטוס שבמקום עשרים מקלעים יש לו רק צריח אחד בזנבו, עם ארבעה מקלעים.

 

אבל החצי השני של הכינוי התאים בול: הסטרטוספרה היא השכבה השנייה באטמוספרת הפלנטה שלנו, ונמצאת בגובה של 23,000 עד 66,000 רגל; וזה מטוס שנועד לטוס מאוד גבוה, היכן שהאוויר דליל ויש פחות התנגדות.

 

טס בגובה. B52 טס בגובה. B52 צילום: USAF

 

 

כך, יוכל להגיע במהירות של כ-850 קמ"ש למטרתו, לזהות אותה באמצעות מכ"מ ולכבד אותה בארוחת מלכים אטומית. מה בתפריט? פצצות גרעין סימן 15 בעוצמה של עד 3.8 מגה-טון, סימן 24 (עשרה מגה-טון) ושלל פצצות מימן בעוצמה של עד 25 מגה-טון.

 

המספרים האלה קצת מבלבלים, אז כדי לסבר את האוזן, הפצצה הכי חלשה פה היא בעוצמה של 211 פיצוצי-הירושימה (ואותה תקיפה הרגה שמונים אלף איש מיידית, ועוד כשישים אלף מפציעות, הרעלות ומחלות קרינה). כל מטוס נשא בין שתיים לשמונה פצצות, מה שתיאורטית איפשר הרג של מיליוני אנשים בלחיצת כפתור. בקיצור, ה-B52 היה אמצעי הלחימה הכי מפחיד בעולם. אבל רק בתנאי אחד: שהוא יגיע אליך.

 

הטלת פצצת מימן B83Y1. כמה חזקה היא? לצורך העניין, אם אחת תתפוצץ בת"א, יקרסו בניינים גם באשדוד וכפר סבא, והנשורת הגרעינית תגיע לדמשק הטלת פצצת מימן B83Y1. כמה חזקה היא? לצורך העניין, אם אחת תתפוצץ בת"א, יקרסו בניינים גם באשדוד וכפר סבא, והנשורת הגרעינית תגיע לדמשק צילום: NNCA

 

 

והעניין הזה מאוד הטריד את האמריקאים: באמצע שנות החמישים היה ברור שהטכנולוגיה האמריקאית מתקדמת, אך לא ידעו כמעט דבר על אסטרטגיה סובייטית. הבריון היריב חזק, אבל איך ומתי יפעיל את כוחו? סטאלין, הסובייט שארה"ב הכירה הכי טוב, מת ויורשיו התחלפו מהר מדי; גאורגי מלנקוב כיהן בתפקיד רק שנתיים ואחריו בא ניקיטה חרושצ'וב הלוחמני. ולכן, הניחו את הגרוע מכל: שהבריון היריב אולי מגושם ואיטי, אך גם ערמומי ורשע; מין שילוב של שמשון ויובב. ואין לדעת היכן יכה; מלחמת יום הדין נמצאת ממש מעבר לפינה.

 

ולכן, הוחלט ליצור מצב בו מפציצי ה-B52 יוכלו לאיים על הסובייטים כל הזמן, אך בלי להתגרות בהם. התגרות תהיה, למשל, הצבת טייסת מפציצים כאלה בשטח מערב גרמניה, מטר ורבע משטח ברית המועצות. מהלך כזה ייענה בהצבת מטוסים רוסיים עם פצצות אטום צמוד לגבול, ויהפוך את המתח לנפיץ ביותר. מספיק שחייל אחד ירה כדור אחד כדי שגזרה אחת תידלק, מפקד אחד ידווח על פלישה וזהו; אהלן וסהלן מלחמת עולם שלישית.

 

מפציצי B52 באימון טיסה נמוכה מפציצי B52 באימון טיסה נמוכה צילום: zonamilitar

 

 

הפיתרון: להשתמש בטווח העצום של המפציצים כדי לשלוח אותם משטח ארצות הברית, או מחוץ לאירופה ופשוט להשאיר אותם באוויר כל הזמן. וכך היה: כתריסר מפציצים היו באוויר נון-סטופ כשהם נושאים פצצות אטום, במשמרות של יום שלם. העניין הזה רץ עשורים תמימים, תוך שחיקה בלתי נתפסת של הצוותים והמטוסים - מה שגרם לתאונות מפחידות ברמה צ'רנובילית, ואני לא מגזים (עליהן אספר לכם בטור נפרד; טור שממש לא כדאי לקרוא לפני השינה).

 

אחרי שנים של הפחדת-סובייטים ואימוני הפיכת מוסקבה לעיר בה חיים רק מקקים שזוהרים בחושך, נפל דבר: המעורבות האמריקאית בווייטנאם הגיעה לנקודת רתיחה, כזו שמצריכה קבלן פיצוצים רציני.

 

מטען פצצות מוכן להטענה בבסיס בדרום מזרח אסיה מטען פצצות מוכן להטענה בבסיס בדרום מזרח אסיה צילום: USAF

 

 

פתאום מצא עצמו המפציץ האטומי בתוך מלחמה - לא אטומית, תודה לקת'ולהו - אך עדיין קשה ואיומה. איך הסתדר מפציץ יום הדין עם סתם יום קרב? המבצע הראשון של מפציצי הענק בגזרה יצא לדרך בסוף נובמבר 1965, כשהתוכנית היא לכתוש מחנות צבא באמצעות לא פחות משלושים B52.

 

רק מה? המטוסים המריאו מבסיסים שונים וחלק מהכוח הגיע מהר מדי לנקודת החבירה. מה עשה? החל לחוג באוויר בעודו מחכה - ותוך כדי סיבובים, התנגשו שני מפציצים והתרסקו. בדרך למטרה, דיווחו חלק מהכלים על תקלות טכניות; אך בסופו של דבר הגיעו רוב המטוסים לאזור המטרה (ששטחו 1.6 על 3.2 ק"מ) והטילו הרבה מאוד פצצות. כמה פגעו בכלל בתוך האזור? קצת יותר מ-50%. אך הכישלון היה מושלם: לצפון וייטנאם היה מודיעין מקדים, ולוחמיה נטשו את מתחם המחנות הרבה לפני שבאו מפציצי הענק.

 

טונות פצצות בדרכן למטרה טונות פצצות בדרכן למטרה צילום: NARA

 

 

המשימות הבאות כבר נשאו פרי, ומטוסי ה-B52 החלו לפגוע בתשתיות צבאיות בגזרה. השיטה נקראה הפצצת שטיח: לוקחים אזור ספציפי של כמה קילומטרים, ופשוט מרצפים אותו בפצצות. כל B52 נשא בין 51 ל-108 פצצות של רבע טון, וזרע כך הרס עצום: הג'ונגל הפך לסלט ירקות, מתחמים בנויים - לחומרי גלם, ובונקרים ומנהרות קרסו.

 

זה נשמע מאיים מאוד, אך רשתות הקשר הגזרתיות של האמריקאים בוייטנאם היו פשוט ביזיון, ולעיתים קרובות הצליח האויב להתחבר אליהן ולקבל אזהרה מראש על כל מבצע הפצצה. כך נוצר מצב בו המתקפה האימתנית בעיקר כותשת מטרות ריקות ומפחידה עד מוות תוכים וקופים.

 

נתיב ההרס: אלו הן פצצות של רבע טון, שיצרו פשוט רצף של מוות בוער נתיב ההרס: אלו הן פצצות של רבע טון, שיצרו פשוט רצף של מוות בוער צילום: USAF

 

 

עד סוף המלחמה איבדו האמריקאים 31 מפציצי B52 מתוך ה-207 שהוקצו לגזרה, רובם מאש טילי קרקע אוויר. היו למטוסים הגדולים לא מעט היתקלויות עם מיגים, ובחלקן נפגעו; ובשני מקרים, מטוסי הקרב היו אלה שהופלו מאש מארבעת המקלעים שבזנב הסטרטופורטרס. כמו כן, עשרה מטוסים אבדו בתאונות למיניהן.

 

משנה לשנה המשיכו צוותי ה-B52 להתאמן בהפצצה והיצרנית בואינג שיפרה ושדרגה אותו כדי להבטיח שיוכלו; וזה היה אתגר, כן? אנו מדברים על מטוס שהושק עוד לפני הטלוויזיה הצבעונית. בין היתר הוחלפו מקלעי הזנב בתותח וולקן, שופרו המערכות והוספו רכיבי לוחמה אלקטרונית. היו כמה מיזמים להחלפת המנועים בארבעה יעילים יותר, אך לא הושלמו מטעמי תקציב.

 

מפציץ בעבודה מפציץ בעבודה צילום: שאטרסטוק

 

 

מאז קריסת הגוש הסובייטי, התקשה המפציץ למצוא את עצמו; הוא השתתף בהפצצות במלחמות המפרץ ובקוסובו, אך באופן מוגבל למדי. העולם השתנה ואם בעבר היה הסטרטופורטרס נשק שובר שוויון, כוח חלוץ למכה אטומית היום הוא פחות או יותר, משאית עם פצצות.

 

הרי מלחמות גרעיניות כבר ממש לא בתפריט, לא קשה לגלות אותו מרחוק, הוא פגיע לטילי האויב בכל גובה בו יגיע, והפלתו תהיה בגדר פגיעה ביוקרה האמריקאית. רק שני דברים הוא יודע לעשות: לטוס מאוד רחוק ולשאת המון חומרי נפץ.

 

עומדים בתור להמריא עומדים בתור להמריא צילום: USAF

 

 

מבחינה צבאית, לא ברור מה תפקידו של ה-B52 בימינו; את נטל ההפצצה האסטרטגית לקחו מידיו ה-B2 החמקן וה-B1 המהיר, ששניהם נולדו במקור כדי לעשות דברים שהוא לא מצטיין בהם - לטוס מאוד מהר, מאוד נמוך או מבלי להתגלות גם בסביבה עשירה במערכות הגנה. בנוסף, עבר נטל ההפצצה אל מפציצי קרב לטווח מוגבל כמו ה-F15E. 

 

ובכלל, טילי נ"מ מודרניים פשוט יקטפו את ה-B52 מהשמיים; כדי לספק ערך, יהיה על ארה"ב לפגוע קשה בתשתיות ההגנה של המדינה אותה הוא אמור לכתוש, ורק אז תיסלל אוטוסטרדת הפצצות. זה תרחיש נדיר, אך לא בלתי-אפשרי.

 

B52 ולצידו B2 B52 ולצידו B2 צילום: USAF

 

 

וזו הסיבה שהאמריקאים עדיין מטיסים, מתחזקים ומפעילים מפציץ כזה - סיבה שאני מכנה "אפקט נושאת המטוסים". כשספינה עצומה כזאת מזדחלת לה לטווח פגיעה במדינה יריבה, מיד יקלטו שם שאמריקה כועסת וזו הודעת הדיר-באלק הכי ברורה.

 

פשוט בגלל שמדובר בהשקעה מצד הדוד סם, ואנחנו יודעים כמה שהוא מקדש קפיטליזם: נושאת מטוסים מגיעה ביחד עם תזמורת שלמה של ספינות אספקה, משחתות ופריגטות טילים, כלים ללוחמה בצוללות ומה לא - ושליחת כוח היא סיפור יקר מאוד, אפילו אם רוצים רק לאיים. ה-B52 משיג את אותו האפקט מהר יותר, בצורה פשוטה יותר, בלי תלות בקרבה לים וכמובן - בזול.

 

זוג מפציצים באוויר זוג מפציצים באוויר צילום: USAF

 

 

לדוגמה, כשבא לבקר לאחרונה פה אצלנו במזה"ת, העביר לאיראן את המסר האפקטיבי שלו: הגעתו מעידה על התחייבות אמריקאית למעורבות צבאית שאינה כירורגית או עדינה, אלא יותר דומה לפגיעה מטאורית - קמפיין אווירי שיישחוק תשתיות הגנה וגילוי.

 

B52 במפגן בארה"ב B52 במפגן בארה"ב צילום: שאטרסטוק

 

מערך הנ"מ המתקדם והיקר של איראן, אותו בנתה שנים במאמץ רב, יהיה לגרוטאות; ושחיקה שכזו עלולה לפתוח את המדינה למהלכים מצד סעודיה, למשל. ולכן שווה לארה"ב להחזיק מפציצים גריאטריים שכאלה; ה-B52 נותן להם יותר מדרגות תגובה באיומים וחוסך כסף, עושה כותרות כשהוא מגיע לגזרה מתוחה ומצליח להרתיע מבלי להפיל אף פצצה.

 

B52 מלווה בידי מטוסי F15 של חיל האוויר הישראלי B52 מלווה בידי מטוסי F15 של חיל האוויר הישראלי צילום: דובר צה"ל

 

 

המטוס עובר שדרוגים ועתיד לקבל סוף סוף מנועים חדשים, מכ"מ חדש ועוד - כדי להאריך את חייו אל מעבר ל-2050; השלב הבא עשוי להיות הפיכתו למטוס בלתי מאויש, וכלי הטיס הראשון שמשרת מאה שנה באופן מבצעי.

 

 

טכנית, זה אפשרי; ישנם מטוסים עתיקים שנשתמרו במצב טיסה עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה. אבל אני קצת סקפטי מסיבה אחרת: כיום אנו חיים בעידן בו מלחמה יכולה להתחיל מציוץ-טוויטר, ותשתית לאומית יכולה לחטוף מכת מוות במתקפת סייבר; אין לדעת איך ייראו המלחמות של 2050, ואיזה תפקיד יהיה לאווירונים בהן אם בכלל. לכו תדעו, אולי אנשי העתיד סוף סוף ימצאו משהו חשוב יותר להתעסק בו מלהילחם זה בזה. טיסה נעימה!

בטל שלח
    לכל התגובות
    x