חיבור לאינטרנט במגיפת הקורונה הפך למבדיל בין חיים למוות במדינות המתפתחות

אבל הדו"ח השנתי של אתר Top10VPN, שבודק את היקף הניתוקים וההגבלות השונות בגישה לרשת מצייר תמונה מדאיגה במיוחד, שלפיה דווקא בשנה החולפת היקפם של אלו עלה בצורה חדה, ואיתו הנזק הכלכלי והבריאותי שנגרם כתוצאה מהניתוקים. הממצאים מטרידים במיוחד, שכן מרבית הניתוקים היזומים מהרשת התרחשו בקרב אוכלוסיות עניות.

גלישה באינטרנט צילום: שאטרסטוק

לפי הדו"ח, ב-2020 נרשמו 93 ניתוקים יזומים ומשמעותיים מהרשת ב-21 מדינות. היקף השעות הכולל של ניתוקים אלו זינק בשנה שעברה ב-49% והגיע ל-27,165 שעות בסך הכול. מתוכן, נספרו 10,693 שעות של ניתוק מוחלט, 10,920 שעות של האטה משמעותית במהירות הגלישה (האינטרנט עובד במהירות שלא מאפשרת גישה פונקציונלית לאתרים או לאפליקציות) ו-5,552 שעות של חסימת הגישה למדיה חברתית (כמו פייסבוק, ווטסאפ, טוויטר ויוטיוב). ניתוקים אלו השפיעו על 268 מיליון איש בסך הכל, 3% יותר משנה שעברה.

הניתוקים, ככלל, אינם תוצאה של כשל בתשתיות או תקלה כלשהי אלא מדיניות מכוונת מצד ממשלות שנועדה להשפיע על תהליכים פוליטיים ולפגוע בזכויות אדם משיקולים שונים. ואכן, ל-42% מהניתוקים נלוו גם בפגיעות אחרות בזכויות אדם, כש-29% כללו פגיעה בחופש המחאה, 15% התערבות בבחירות ו-12% פגיעה בחופש העיתונות.

לניתוקים נלווה גם נזק כלכלי משמעותי וב-Top10VPN מעריכים אותו ב-4.01 מיליארד דולר, גידול של 50% לעומת 2019. את מרבית הנזק, 2.8 מיליארד דולר, ספגה הודו שהובילה בהיקף הניתוקים עם 8,927 שעות ניתוק בסך הכל שהשפיעו על 10.3 מיליון איש. מרבית הגידול בהיקף הניתוקים נרשם בשלוש מדינות, הודו מיאנמר וצ'אד, שרשמו במשותף עליה של 64% בשעות הניתוק הכוללות שלהן לעומת 2019.

הודו ניתקה את אזרחיה מגישה לרשת ב-75 מקרים שונים, יותר מכל מדינה אחרת בעולם. מרבית הניתוקים היו קצרים וממוקדים, והשפיעו על תושבי כפרים או מחוזות ספציפיים בערים. ואולם מקרים אלו לא נספרו בדו"ח, שמתייחס רק לניתוקים רחבים. מבין אלו, הניתוק הבולט ביותר היה בחבל קשמיר, שהסתיים במרץ 2020 אחרי שבעה חודשים רצופים ובוצע במסגרת מאמצי הממשל לפגוע באוטונומיות של החבל. הניתוק, הארוך ביותר במדינה דמוקרטית, לווה במעצרים שרירותיים של מנהיגים פוליטיים, פעילי זכויות אדם וסטודנטים. גם אחרי שהופסק הניתוק המוחלט, הגבלות שונות מנעו גלישה במהירות של יותר מדור שני, ובכך למעשה מנעו גישה למרבית החלקים ברשת המודרנית.

באוגוסט 2019, בתחילת הניתוק ארוך החודשים של קשמיר מהרשת, כתבתי על השיבושים שנוצרו כתוצאה מכך במרקם החיים באזור: בעלי חנויות לא יכולים להזמין מוצרים חיוניים כמו אינסולין ומזון לתינוקות, שלרוב הם מזמינים ברשת, והאספקה שברשותם אוזלת. לא היה ניתן לעבד את התשלומים בכרטיס אשראי, וגם נוצר חוסר במזומנים כי גם הבנקים וגם הכספומטים נותרו סגורים. גם הפעם, החסימה הנוכחית בהודו עצרה לחלוטין עסקאות, ניתקה קשרים בין בני משפחה, גישה לבידור מקוון וזרימת כסף ומידע.

השנה, בנוסף לניתוקים אלו התווספה המגפה העולמית שמשתקת את האפשרות לערוך פגישות פיסיות ומחייבת נגישות גבוה למידע. בשעה שרופאות בכל העולם הסתמכו על גישה לרשת לקבלת מידע עדכני על התמודדות עם המגפה, רופאים בקשמיר נאלצו לעבוד באפלה מטאפורית. "מדי יום הופץ מידע של מומחים בכל העולם על איך להתמודד עם המצב ולטפל בחולים שהגיע אלינו באיחור", אמר ד"ר איפראן אחמד לאתר Meidanama. "אנחנו נתקענו עם אינטרנט איטי ונדרשו לנו שעות להוריד את המסמכים של ארגון הבריאות העולמי. נמנע ממנו גישה מהירה למידע חיוני".

חיבור לאינטרנט צילום: שאטרסטוק

בנוסף, בגלל הגלישה האיטית רופאות מקשמיר לא יכלו להשתתף בכנסים ובאירועים מקוונים שהיו משפרים את הידע שלהם על הנגיף. "רצינו לעדכן את הידע שלנו על בסיס קבוע באמצעות ועידות וכתבי עת רפואיים, אבל האינטרנט האיטי הקשה על כך", הסביר אחמד.

גם הפעילות של מוסדות החינוך והעסקים נפגעה במדינות בהם הרשת נותקה בתדירות גבוהה. "הגבלת הרשתות לדור שני מנעה אפשרות לערוך שיעורים מקוונים", העלתה בדיקה של ארגון Human Rights Watch. "סטודנטים ומרצים לא יכלו להשתתף בכנסים או לפרסם מאמרים, מה שפגע בקריירה שלהם והפר את זכותם לחינוך".

מיאנמר ניתקה מהרשת מיליון אזרחים במדינות ראקין וצ'ין במשך יותר משנה, בין יוני 2019 לאוגוסט 2020. "הניתוק, לצד הגבלות על הגעת סוכנויות סיוע הומניטרי, הביאו לכך שאנשים בכמה כפרים לא היו מודעים להתפרצות הקורונה", דיווח Human Rights Watch. "גישה לרשת משחקת תפקיד חשוב ביכולתם של אנשים לגשת למידע על המגיפה ובידוד עצמי, ולמלא אחרי פרוטוקולים שמונעים את התפשטות הנגיף".

בתימן, נזק לכבל תקשורת תת-ימי הפחית את קיבולת הגלישה של המדינה ב-80%. "אזרחי תימנים נותקו למעשה זה מזה ומשאר העולם", נכתב בהודעה של ארגון Access Now. "הניתוק המתמשך הפך למסוכן יותר עם המשך התפשטות הקורונה".

צוותי רפואת קורונה במומביי צילום: אי פי איי

גופים וממשלות רבות כבר מודעים לכך שגישה קבועה, יציבה ומהירה לרשת היא כיום זכות בסיסית. אירועי השנה האחרונה רק הדגישו זאת. בלי גישה לאינטרנט בעידן הקורונה, רופאות ואחים לא יכלו לקבל את המידע העדכני ביותר שיאפשר להם לטפל טוב יותר בחולים, גופים מקומיים לא יכלו להתעדכן ולהפיץ הנחיות שיסייעו לציבור להגביל את התפשטות הנגיף, ואזרחים לא קיבלו גישה למידע שיכול להיות ההבדל בין חיים למוות. ברמה יומיומית יותר, הניתוק מונע מאנשים רבים גישה לשירותים מקוונים שמחליפים שירותים פיסיים שלא מתקיימים בימי המגיפה, כמו חינוך ועבודה, ולא יכולים ליצור קשר עם קרובים ומכרים. ואי אפשר אפילו להתחיל לדבר על מבצע חיסונים מהיר ונרחב.

הבעיה חמורה עוד יותר לאור העובדה שמרבית הניתוקים הן נחלתן של מדינות או אוכלוסיות מוחלשות. אלו נמצאות בנקודת התחלה רעה משמעותית בכל הנוגע ליכולתן להתמודד עם המגפה, הן מבחינת האמצעים שעומדים לרשותן והן מבחינת מצב הבריאות הכללי של האוכלוסייה ששם חלקים גדולים יותר ממנה בקבוצת סיכון. הפגיעה שלהם, שגם ככה היא גדולה יותר, רק מוחמרת לאור העדר הגישה לרשת.