לא הכל היה נורא בשנה הזאת: 9 המשחקים הכי טובים ששיחקנו ב-2020

Animal Crossing: New Horizons

אף משחק לא עשה עבור הפלטפורמה שלו את מה ש-Animal Crossing: New Horizons עשה עבור נינטנדו סוויץ'. לא מעט מזה היה מזל. כאשר הושק בסוף מרץ, בסינכרון מושלם עם שיא בהלת הקורונה הראשונית ברחבי העולם, הוא הציע לשחקנים חווית אסקפיזם אולטימטיבית, רחוקה מהחוויות האינטנסיביות שמקובל לזהות עם גיימינג.

Animal Crossing: New Horizons. אסקפיזם פסטורלי

אנימל קרוסינג הוא סימולטור ניהול אי, חקלאות וסחר חליפין עם חיות חמודות, אבל הוא הפך להרבה יותר מזה: למרחב חברתי וירטואלי ופסטורלי ולחלקת טבע שלא באמת קיימת – ודווקא בזכות זה היה אפשר לברוח לטייל בה. מכירות השיא של המשחק הקפיצו את מכירות הסוויץ' עד למצב שבאפריל, כשנתיים וחצי לאחר שהקונסולה הושקה, אי אפשר היה למצוא עותק אחד שלה בחנויות. 

Ghostrunner

אחד המשחקים הגדולים של השנה היה Cyberpunk 2077 – משחק תפקידים עתידני מבית הסטודיו הפולני CD Projekt Red. אלא שהשנה הגיע מפולין משחק סייברפאנק הרבה יותר מוצלח: Ghostrunner. השניים הם כמעט אנטי-תזה זה לזה. סייברפאנק 2077 סובל מריבוי פיצ'רים ומערכות שמדללים את חווית המשחק. Ghostrunner הוא מיצוי מדויק להפליא של כמה מערכות בנויות היטב - ולא יותר מזה. העלילה של סייברפאנק 2077 היא הדבר הכי טוב בה, ב-Ghostrunner היא משרתת את המשחקיות ולא יותר מזה - וזה מבורך.

Ghostrunner. אקשן מהודק עד למקסימום

ב-Ghostrunner, השחקן מגלם נינג'ה קיברנטית כזו או אחרת, זה לא משנה. מה שמשנה אלה היכולות של הדמות: לרוץ על קירות ולהאט את הזמן כדי לחמוק מאויבים. ההתחמקות הזאת היא הלב של המשחק, משום שב-Ghostrunner כולם מתים אחרי מכה אחת. גם השחקן וגם האויבים. התוצאה היא סדרה של אתגרים שבהם אין ברירה אלא למות שוב ושוב ושוב, להיזרק במהרה בחזרה לאקשן - עד שבסוף מצליחים. זו חוויה מזוקקת, מהודקת ופשוט מצוינת.

Hades

ב-2011, אי שם בתור הזהב של משחקי האינדי, סטודיו קטן בשם Supergiant הוציא לאור את Bastion, משחק שלא חידש הרבה מבחינה משחקית – אבל עשה שימוש מבריק בקריינות כדי לבנות סיפור יוצא דופן. מאז עברו 9 שנים שבהן הסטודיו הזה שכלל עד למקסימום את היכולות שלו, ו-Hades הוא העדות החיה לכך. משחק האקשן המהיר הזה עוקב אחרי זאגריוס, בנו של האדס, מלך השאול במיתולוגיה היוונית. זאגריוס קצת מבוגר מדי בשביל לגור עם אבא שלו, ועוד בגיהנום, והוא נחוש לברוח משם: רק שבשביל להצליח במשימה הזו הוא צריך קודם כל להיכשל. ושוב, ושוב ושוב. 

Hades. חיבור מושלם בין נרטיב למשחקיות

זה מזכיר קצת את סיזיפוס (שמופיע כאן כדמות משנה), הנידון לגלגל שוב ושוב ושוב סלע ענק במעלה הר, רק כדי לצפות בו מתגלגל כל הדרך חזרה למטה, רק שב-Hades, כל כישלון כזה מתגמל את השחקן בעוד כמה יכולות שיעזרו לו לצלוח את הניסיון הבא. אבל התגמול האמיתי שמסתתר בין כל כישלון לכישלון הוא טפטוף נוסף מהסיפור של המשחק הזה, שמביא לחיים אנסמבל של דמויות מהמיתולוגיה היוונית בצורה שאין שום דרך לתאר אותה חוץ ממושלמת – והחיבור ש-Supergiant עושים בין משחקיות לנרטיב עוד יילמד בבתי ספר לעיצוב משחקים.

The Last of Us II

קשה להמליץ בלב שלם על The Last of Us II. לא בגלל שהוא לא משחק טוב – הוא נהדר - אלא בגלל כמה שהוא קשה, מדכא, כבד, לפרקים ניהיליסטי וברגעים בודדים של חסד – אנושי להכאיב. המשחק הקודם בסדרה, שיצא בערוב ימיו של הפלייסטיישן 3, קבע סטנדרט סינמטי חדש במשחקי מחשב והשפיע עמוקות על כל המשחקים הגדולים שיצאו בשבע השנים האחרונות.

The Last of Us II. קשה, מדכא ואנושי להכאיב

לאסט אוף אס הוא סיפור נקמה מכוער שברור שלא יכול להיגמר טוב. בטח כשהוא מתרחש בעולם פוסט-אפוקליפטי שהוחרב על ידי מגיפת זומבים. ככזה, הוא לוקח לא מעט עמודים מהספר של "המתים המהלכים", וגם בו השורה התחתונה היא שבני אדם תמיד יהוו סכנה יותר גדולה מכל זומבי. למרות כל ההשפעות הקולנועיות והטלוויזיוניות שלו, לאסט אוף אס 2 לא שוכח שהוא משחק – במיוחד משום שכמעט בכל צעד הוא שובר ציפיות וחותר תחת קונבנציות של משחקים.  

Legends of Runeterra

יש אנשים שמתמכרים להימורים, לאלכוהול, לעבודה. ויש כאלה, שתתנו להם משחק קלפים דיגיטלי טוב, והם מוצאים את עצמם בשלוש בלילה מול המחשב, משקרים לעצמם שרק עוד סיבוב אחד והם הולכים לישון. אם אתם כאלה, דבר ראשון תדעו שאתם לא לבד. דבר שני, אל תשחקו ב-Legends of Runeterra!

Legends of Runeterra. עוד סיבוב אחד ודי, בפעם המאה

לג'נדס הוא המתחרה הרציני הראשון ל-Hearthstone, משחק קלפים תחרותי נפלא ששולט ביד רמה למדי בקטגוריית המשחקים הזאת מאז צאתו ב-2014. בשניהם, המשחק מצוות שני שחקנים לקרב זריז למדי (5-10 דקות), שאליו כל אחד מביא חפיסת קלפים עמוסה דמויות וכישופים. בשניהם המשחק מתנהל בתורות, אבל בלג'נדס נוספה האפשרות לפעול במהלך התור של היריב, דבר שפתח מימד טקטי שלם שלא היה שם קודם. גם הבחירה להיפטר כמעט מכל אלמנט של אקראיות מבדלת את לג'נדס מהמתחרים, והופכת אותו לממתק ממכר – ולתופעה שרק תוסיף לגדול ב-2021. והעובדה שהוא מבוסס על העולם של להיט הענק League of Legends רק

תורמת להצלחה. 

Mortal Shell

כותר ההשקה הגדול ביותר של הפלייסטיישן 5 הוא Demon’s Souls, גרסה מצוחצחת גרפית של משחק מ-2009, שהיה יריית הפתיחה לסדרת משחקי Souls – הידועים ברמת הקושי האכזרית שלהם. ההצלחה האדירה של הסדרה הזאת הולידה אינספור משחקים שנוצרו בהשראת והשפעת. אחד מהם הוא Mortal Shell, שמצליח באמצעות כמה שינויים משמעותיים להפוך את מה שהיה יכול להיות עוד חיקוי חיוור להרפתקה שיותר מעומדת בזכות עצמה.

Mortal Shell. רמת קושי אכזרית עם כמה גלגלי עזר

השינוי המשמעותי ביותר הוא הגודל: משחקי Souls דורשים התחייבות ארוכה, של כמה עשרות שעות. את Mortal Shell אפשר לסיים ב-10 שעות פלוס מינוס. גם רמת המורכבות של מערכות המשחק הופחתה משמעותית, לטובת מינימליזם ששם את המשחקיות לפני הכל. בנוסף, המשחק מצייד את השחקן ביכולת להפוך את הדמות שלו לאבן בכל רגע נתון. חוץ מזה שזאת מכניקה כיפית בטירוף, זאת גם דרך לעצור לרגע את האקשן ולהפוך לבלתי פגיע. לא מעט עבור משחק כל כך קשה. העובדה שאת המשחק הזה יצר צוות קטן של 15 איש, ושהוא נראה ממש ממש ממש טוב, מקפיצה אותו עוד כמה רמות למעלה.

Paradise Killer

אולי היו משחקים טובים ממנו השנה, אבל לא היו משחקים בעולם ייחודי יותר, גם לא בשנה שעברה: פרדייס קילר הוא מותחן בלשי המתרחש ב - קחו נשימה עמוקה - אי פנטזמגורי המאוכלס בחברי כת בני אלמוות הזובחים את המשרתים האנושיים שלהם לאלים מהחלל החיצון. אל תצפו לעשות איזשהו סוג של צדק עם הקורבנות המסכנים של חברי הכת – הם בקושי מופיעים במשחק.  

Paradise Killer. משחק בלשי מופרע וחד-פעמי

במקום זאת, שחקנים מסתובבים באי בנעליה של בלשית בת 3,000 שנה, מתשאלים דמויות אקסצנטריות שכתובות פשוט נפלא ופותרים, עם מינימום הכוונה מהמשחק, קונספירציה מסועפת או שתיים. אחרי כל זה, עוד צריך להגן על צדקתכם בבית המשפט. כל זה קורה בעיצוב ניאון מופרע ובגרפיקה מיושנת במכוון – בצורה מאוד, מאוד אסתטית. משחק חד-פעמי, מופרע, מצחיק, מתסכל וייחודי לחלוטין.  

Spider-Man: Miles Morales

משחקי גיבורי-על, בדיוק כמו סרטי גיבורי-על, יכולים להרגיש די נוסחתיים. Spider-Man: Miles Morales מצליח להרגיש אחר, אפילו שהוא לא משחק חדש של ממש, אלא הרחבה מצוחצחת ומשויפת למשחק "ספיידרמן", מהלהיטים הגדולים של הפלייסטיישן 4. מה שמייחד אותו קצת מפתיע: זה משחק קצר וצנוע יחסית, כזה שאפשר לסיים ב-10 שעות בלבד.

Spider-Man: Miles Morales. אינטימי, סוחף ומדויק

מיילס מוראלס הוא גיבור שכונתי של הארלם, והשכונה מרגישה חיה ואמיתית, דמויות המשנה מצליחות לרגש גם ברגעים השמאלציים והאקשן זורם אפילו יותר מאשר במשחק הקודם. בעידן של משחקים גדולים, בומבסטיים וחובקי עולם, מיילס מוראלס מציע חוויה מקומית ואינטימית ובכך מצליח לעשות את מה שרבים מאחיו הגדולים לא הצליחו: להיות מדויק. 

Yakuza: Like a Dragon

בשנים האחרונות סדרת Yakuza הוותיקה עברה לוקליזציות למערב וכמה רימייקים מוצלחים למשחקים הראשונים בסדרה, וסוף סוף היא הפכה לשם שמזוהה כמעט בכל בית גיימרי – אחרי שנים שבהן היתה נחלת המזרח הרחוק. אין אף משחק אחר שמרגיש כמו משחק של יאקוזה – אלו משחקי אקשן עם עלילה של אופרת סבון יפנית מלודרמטית, שבה גנגסטרים מוכי גורל לכודים במלחמות כבוד נצחיות. מצד שני, המשחקים עמוסים במשימות-צד מטופשות, שמרשות לעצמן לגלוש להומור מופרע לחלוטין.

Yakuza: Like a Dragon. טלנובלה יפנית משוגעת עם המון המון מכות

Yakuza: Like a Dragon, השמיני בסדרה, מביא אליה שני טוויסטים גדולים. הוא נפרד לשלום מהגיבור השתקן וחמור הסבר שהוביל את הסדרה עד כה, ומחליף את התגרות המעט-משעממות במערכת קרבות מבוססת תורות, שמציעה עומק עומק טקטי במקום סתם לחיצה מהירה על כפתורים. השינוי הזה מקבל הצדקה פסיכולוגית משום שהגיבור החדש, איצ'יבן קסוגה, הוא מעריץ מושבע של משחקי תפקידים ישנים שהמציאו את מערכת הקרבות הזו (ובהם סדרת Dragon Quest החלוצית), והוא אוהב לדמיין את עצמו בתור אביר אמיץ שיצא מאחד המשחקים האלה. בכלל, איצ'יבאן הוא ההברקה הגדולה של הפרק החדש. הוא רגיש, פגיע, מטופש ואנושי, והולך מלא מכות. הוא מוזמן להישאר לעוד שישה משחקי המשך.  

מה היו משחקי השנה שלכם? ספרו לנו בתגובות!