הבעיה עם ענקיות הטכנולוגיה היא לא המונופול, אלא הריגול

האתר של ועדת הערעורים האמיתית של פייסבוק (The Real Facebook Oversight Board), שהוקם בידי קבוצה של אקדמאים, עורכי דין, עיתונאים ופעילים חברתיים, הושבת פחות משבועיים לאחר הקמת הוועדה.

מארגני היוזמה מצאו עצמם בלימבו לאחר שפייסבוק טענה בפני החברה שאירחה את האתר כי הם אשמים בפעולת פישינג משום ששילבו בשמם את השם “פייסבוק”. פישינג, רק נזכיר, הוא פעולה פלילית שנועדה להטעות משתמשים ללחוץ על קישורים זדוניים או לחשוף מידע אישי — רחוק שנות אור ממה שביקשה יוזמת הפיקוח, שבאה 13 חודשים לאחר שוועדת הפיקוח המקורית שעליה הכריזה פייסבוק לא התכנסה ולו פעם אחת.

איור של יונתן פופר: כלכלת מעקב מאייר: יונתן פופר

אכן, אף שהבחירות לנשיאות ארה”ב נמצאות במרחק של פחות מחודש ימים, ואף שוועדת הפיקוח של פייסבוק אוישה כבר בחודש מאי האחרון, ברשת החברתית של מארק צוקרברג לא מצאו לנכון לכנס אותה, אפילו שכבר ברור וגלוי שממשלה זרה השתמשה בה ב־2016 כדי לתמרן את ציבור הבוחרים האמריקאי. להאשמות שפורסמו בהרחבה ברשת טוויטר כי פייסבוק משתמשת בכוחה כדי להשתיק ביקורת השיב דובר החברה כי “הדבר המזויף שלך שמאשים אותנו בדברים מזויפים נתפס בדבר שלנו שנועד למנוע דברים מזויפים”. מודעות עצמית זה חשוב, אין ספק.

היעדר הבושה של פייסבוק ונכונותה להשתיק מבקרים באמצעות הטרדה משפטית על רקע האווירה הציבורית הטעונה נגדה צורמים מאוד. אך בפועל, מדובר בסך הכל בעוד הוכחה לכך שענקיות הטכנולוגיה ימשיכו בבריונותן עד שהרגולטור יטרח לעצור אותן. הבעיה היחידה היא שהרגולטור, עם המיקוד העסקי שלו, מסתכל לכיוון הקל ומפספס את שורש הבעיה.

1. האנדרדוגים הפכו לברונים

המחוקקים האמריקאים פרסמו בשבוע שעבר דו”ח עב־כרס, תוצר של 16 חודשי עבודה, על ענקיות הטכנולוגיה. ואף שהדמוקרטים והרפובליקנים לא מסכימים על הדרך לפתור את הבעיה, הם כן מסכימים כי היא קיימת, וזו כבר נראית התחלה טובה. הבעיה, כפי שנטען בדו”ח, אינה שאפל, גוגל, פייסבוק ואמזון מהוות מונופול, אלא שהן משתמשות בכוחן להנצחת מעגל של דומיננטיות. הן עושות זאת באמצעות הכתבת תנאים דרקוניים ואנטי־תחרותיים לצרכנים, ספקים, מוכרים, מפתחי אפליקציות, מפרסמים ומי לא, ובשיטות שמאפשרות להן לקבוע מי יצליח ומי ייכשל. “במילים פשוטות”, מסכמים בדו”ח, “חברות שהיו פעם סטארט־אפים קטנים, אנדרדוגים שקראו תיגר על הסטטוס קוו, הפכו לסוג של מונופולים שהפעם האחרונה שראינו כמותם היתה בעין ברוני הנפט וטייקוני הרכבת”. כדי לתקן את הבעיות המליצו המחוקקים לפרק את החברות, לחזק את הסוכנויות שמפקחות עליהן ולבצע רפורמה בחוקי ההגבלים העסקיים.

כחלק מהטנגו המוכר, עם שחרור הדו”ח הגיבו הענקיות בהצהרות ממוחזרות ומוכנות מראש שלפיהן הן מתחרות בנחישות אבל תמיד במסגרת הכללים. לפי אמזון, הדו”ח מקדם תפיסות שוליות; אפל לא מסכימה בתוקף עם הממצאים; לפי גוגל, מדובר ב”טענות מיושנות ולא מדויקות של יריבים”; ופייסבוק הזכירה שהרגולטורים כבר “בדקו ביסודיות” את רכישת ווטסאפ ו”לא ראו סיבה” לחסום אותה. ואנחנו בעיתונים ובכלי התקשורת הזכרנו שכבר אמרנו את זה קודם, הנה צילום מסך. אלא שבפועל מדובר בשיתוף פעולה עם דיון משפטי ארוך ומפותל על הגבלים עסקיים, סוג של מניפולציה שמותירה את המשתמשים חשופים מתמיד במקום החשוב ביותר.

מימין: מנכ”ל גוגל סונדאר פיצ’אי ומייסד ומנכ”ל פייסבוק מארק צוקרברג. מעגל דומיננטיות צילום: בלומברג

2. הצגה טובה עם תוצאות מעורבות

אין ספק שבעיות תחרותיות הן חשובות ועל הרגלטור לפעול ולפתור אותן. ובעולם מושלם ייתכן שהתדיינות משפטית ממושכת על אסטרטגיות תחרותיות, קנסות והבטחות לתיקון היתה מובילה לבסוף לפתרון בעיות מהותיות אחרות, כמו משבר המידע האישי שמחוללות ענקיות הטכנולוגיה. אך ההיסטוריה אינה מעודדת. לאורך השנים, פעולות שנעשו בתפר שבין חוקי הגבלים עסקיים מיושנים ובין עולם הטכנולוגיה התגלו פעמים רבות כחסרות תועלת, במיוחד כשהרגולטור החליט שחברות הענק מזיקות יותר משהן מועילות ויש לפרק אותן לחתיכות. בשנות החמישים של המאה הקודמת המונופול של ענקית התקשורת בל נותר על כנו בתום שבע שנות התדיינות משפטית; ב־IBM הסאגה ארכה 13 שנה ובסוף הכל נותר אותו דבר.

ב־1998 כשהרגולטור בחר להתמודד עם מיקרוסופט והאופן שבו ניסתה למנף את שליטתה במערכות ההפעלה כדי לשלוט על הגישה לאינטרנט, הוא החליט לפרק אותה לשתיים. ההתפלפלויות המשפטיות אמנם גבו מהחברה מחיר כבד משקל, אך היא לא פורקה, וכיום היא שוב אחת החברות הגדולות בעולם ונסחרת לפי שווי של 1.6 טריליון דולר. עתה משוכנע מנכ”ל מיקרוסופט דאז סטיב באלמר כי שום פירוק לא ייצא לפועל. “אני מוכן להתערב שלא יפרקו שום חברה”, אמר בשבוע שעבר ל־CNBC, “זה תיאטרון טוב, אבל לא בהכרח מדיניות טובה”.

באלמר, שהנהיג את החברה בזמן המשא ומתן עם רשות ההגבלים, יודע ממקור ראשון עד כמה ארוכות ומסורבלות החקירות. הוא גם יודע שככל שהענקיות ממנפות את עוצמתן הכלכלית כדי לגרור את המאבק, כך התביעות הולכות ומאבדות מהרלבנטיות שלהן. זה קורה לא רק כי העניין הציבורי והמומנטום נשחקים, אלא בעיקר כי הסביבה העסקית והטכנולוגית ממשיכות להתפתח, כך שמה שדנים בו היום יהיה חסר משמעות בעוד שנה־שנתיים, והסדר שיגובש בעוד אולי שלוש־ארבע שנים יעסוק בנושאים שוליים.

3. החשש האמיתי

המיקוד בבעיות שיוצרות ענקיות הטכנולוגיה במישור העסקי מתעלם מטיפול בבעיות הטכנולוגיות הדחופות יותר: היעדרם של חוקים להגנה על פרטיות המשתמשים ואחריות החברות לתוכן שמציף את הפלטפורמות שלהן. שכן הפעילות האנטי־תחרותית של החברות לא רק מייצרת עלויות כלכליות לצרכנים, כמו טייקוני האנרגיה או התקשורת של פעם, אלא פוגעת ממש במערכות הפוליטיות והחברתיות. אפילו באלמר מבין זאת: “אני לא חושב שהרעיון לפרק את הענקיות מתייחס בכלל לחששות שאנשים מעלים לגביהן או לעיקר התלונות עליהן”.

חששות המשתמשים לא נוגעים לאסטרטגיות העסקיות של הענקיות אלא למודל העסקי שבבסיס רובן, זה שמציב במרכזו צבירת כמה שיותר נתונים אישיים ומכירת פרטיות המשתמשים לכל המרבה במחיר. זה מודל שמתמרץ כותבי אלגוריתמים בפייסבוק ויוטיוב של גוגל לבנות מערכות שישטפו משתמשים במידע מתסיס ומניפולטיבי כך שיישמרו קשורים ופעילים, ולשאוב את העדפות ורצונות המשתמשים של אמזון ומנוע החיפוש של גוגל כדי להפיק מידע שמתורגם לתובנות עסקיות; כל מה ששושנה זובוף כינתה קפיטליזם המעקב.

וזהו הניצול לרעה האמיתי של השוק הדיגיטלי. הפעילות האנטי־תחרותית של מינוף המידע לריסוק התחרות הוא רק הצעד שבא אחריו. פירוק הענקיות בלי קודם כל להתמודד עם הבעיה בסיסית של המודל יספק לכל היותר היצע גדול יותר של חברות מוחלשות עם בעיות דומות שאולי אפילו רגישות יותר למניפולציות או פריצות. כל עוד המחוקקים לא יטפלו בשליטה המעוותת של הענקיות במידע ויחייבו אותן להחזיר את השליטה בו לבעליו האמיתיים — המשתמשים — המיקוד בתחרותיות הוא לא יותר מצעקה ברוח.