השיעור שהודו יכולה ללמד את בריטניה על מלחמות דיגיטליות

הרשימה שפרסם המשרד לאלקטרוניקה וטכנולוגיית המידע של הממשל ההודי מורכבת מכמה מהחברות הגדולות והפופולאריות ביותר בסין. בין היתר מדובר בארנק התשלומים הדיגיטלי הפופולארי AliPay שמשרת היום 711 מיליון משתמשים, ענקית החיפוש ביידו, שהיא מנוע החיפוש הדומיננטי בדרום מזרח אסיה, משחק המחשב PUBG שלה יותר מ-40 מיליון משתמשים חודשיים בהודו, שירות אחסון הענן Tencent Weiyun והאפליקציה העסקית של WeChat.

"המשרד לאלקטרוניקה וטכנולוגיית המידע", מוסיפים בהודעה, "קיבלו תלונות רבות ממקורות שונים, כולל מספר דיווחים על שימוש לרעה בכמה אפליקציות שזמינות בפלטפורמות אנדרואיד ו-iOS בגין גניבה והעברת נתונים של משתמשים באופן לא מורשה לשרתים שיש להם מיקומים מחוץ להודו. איסוף הנתונים, כריית והטמעתם על ידי גורמים עוינים לביטחון המדינה וההגנה על הודו, שבסופו של דבר פוגעים בריבונותה ובשלמותה של הודו, הוא עניין של דאגה עמוקה ומיידית מאוד הדורשת אמצעי חירום".

ענקיות הטכנולוגיה בהודו איור: יונתן פופר

כמובן שהחרם הדיגיטלי הזו אינו מגיע מעצמו. בחודשים האחרונים הסלימה המתיחות בגבול הודו-סין שמתנהלת מאז 1975, במיוחד אחרי מותם של 20 חיילים הודים בחבל הלאדק ביוני. והיא זו שדחפה לאיסור הראשון שכלל 59 אפליקציות, לשינוי כללי השקעה זרים באפריל שיקשו במיוחד על משקיעים סינים וידרשו אישורים רגולטוריים מיוחדים לפני כל השקעה, והאיסור האחרון. זה כמובן לא עוזר שהזירה הדיגיטלית בין כה וכו' נקרע בין שתי מעצמות שמנהלות בניהן מלחמה קרה ומקוונת מתמשכת: ארה"ב וסין, על הנפט החדש: נתונים.

אפשר לדבר הרבה על ההזדמנויות הכלכליות שהריב הזה מייצר לחברות אמריקאיות או כל גורם עסקי או ממשלתי אחר. או גם על הפיצול הדיגיטלי שמעמיק בעולם והמשמעויות שיש עליו על היכולת לתקשר ולהעביר מידע במהירות ולכל מקום. אבל יש לקח לא פחות חשוב מהשיעור הזה והוא כוחן של מדינות לבחור לשלוט ולנהל כל מה שיבחרו בין הגבולות שלהן.

במשך השנים מדינות קיבלו על עצמן מעין דין לא מחייב שהופך אותן נתינות סבילות לכל הרצונות והדרישות של ענקיות הטכנולוגיה. בכל הנוגע לספרה הדיגיטלית ממשלות מתנהלות בימי חיינו כמו מדינות לוויין, לא מדינות ריבוניות. הן נותנות לגוגל, פייסבוק, אפל, אמזון וכל אחת אחרת, להיכנס לשטחן, להפיק את המקסימום רווח במינימום עלות, ולעזאזל כל פגיעה שעלולה להיווצר לאזרחים, לכלכלה או לאיכות הסביבה.

המאמצים באירופה בעיקר להשיב לעצמה חלק מהכוח, אם זה באמצעות מהלכי נציבות התחרות של האיחוד האירופי ומרגרט וסטגר, שמצליחה לגרום לענקיות לשלם קצת על הפעילות האנטי-תחרותית שלהן, או בניסיונות מקומיים של המדינות השונות לחייב את הענקיות לפעול היכן שהן מעוניינות לא לעשות כלום ולהמשיך לתת לפלטפורמות שלהן לזרוע שנאה ואלימות.

אפליקציות של ענקיות הטכנולוגיה צילום: depositphotos

חברות הטכנולוגיה הגדולות לא מתרגשות, ולמה להן. כל הניסיונות בנועם ותחת בהירות עסקית פועלות לטובתן. הן גדולות יותר, חזקות יותר ועשירות יותר מכל גוף משפטי ממשלתי, והן יכולות למשוך את המאבקים הללו שנים. יש להן זמן ויש להן את ההון לשם כך. לעיתים הן גם מנצחות בקול תרועה רמה ומדכדכת, כמו ביולי האחרון אחרי מאבק משפטי ארוך שאפל זכתה בערעור בנציבות האיחוד ולפיו היא לא תאלץ לשלם מיסים רטרואקטיביים בשווי 14.9 מיליארד דולר שהתחמקה מהם.

אתמול למדנו שמאמץ מקומי נוסף של הממשלות באירופה למסות את הענקיות, בצורת מס דיגיטלי, התקבל אצל הענקיות בבוז הראוי. גוגל, אמזון ואפל, כל אחת הודיעה שאת עלויות המס שבריטניה רוצה למסות הן יעבירו למפרסמים ולמפתחים בחזרה, כך שדבר ממנו לא יושת עליהן.

המס המדובר עומד בלב ליבה של מחלוקת מתמשכת לגבי ערך. בעוד ששיטת המיסוי הקיימת הארכאית שאין לה שום קשר לעולם הדיגיטלי סוברת כי רק חברות עסקיות מייצרות ערך ואותו יש למסות היכן שהרווחים מופקים (משכנה הקבוע של החברה), העולם כולו סובר שבמציאות הנוכחית גם משתמשים מייצרים ערך (ממנו החברות מפיקות נתונים ואת הנתונים מוכרים למפרסמים) ועל כן גם למדינות יש זכות למסות הכנסות שמופקות מאינטראקציות שבוצעו עם אזרחיהן.

בריונות ענקיות הטכנולוגיה איור: יונתן פופר

מי שהודיעה על הטלת מס שכזה בינתיים הן צרפת, בריטניה, איטליה ותורכיה, היכן שאפל הודיעה על העלאת מס למפתחים הן, ניחשתן נכון, צרפת, בריטניה, איטליה ותורכיה. בגוגל הודיעו כי החל מנובמבר המפרסמים יחויבו בעלות המס עם "עמלת DST בשיעור 2%". גוגל אפילו לא מנסה להסתיר את המניעים שלה. "מס השירותים הדיגיטליים מעלים את עלות הפרסום הדיגיטלי", אמרה דוברת גוגל לגרדיאן, "בדרך כלל, עליות עלויות כאלה מוטלות על הלקוחות וכמו חברות אחרות שנפגעות ממס זה, אנו נוסיף עמלה לחשבוניות שלנו החל מנובמבר". גם אמזון לא מסתירה דבר ומודה בגלוי על עלייה של 2% בעמלת ה-DST, בהודעה פומבית לכל המוכרים.

אל תאמינו למילה "בדרך כלל", שדוברת גוגל שזרה באלגנטיות בתגובה, משום שגוגל, אמזון ואפל הן שום דבר שהוא בדרך כלל. מדובר על חברות ששווי השוק שלהן כה גדול שאם היינו מכירים במדינות כריבוניות על בסיס מדד זה, חברות אלו היו זוכות בכיסא במועצת האו"ם. המפרסמים והמפתחים שנמצאים מן העבר השני של העלאות התעריפים, הם קטנים וחלשים כלכלית, אלו אינם מערכות יחסים שמתנהלות בגומלין, אלא בניצול גלובלי מתמשך שאפשר להן לצמוח בצורה הזו, כל כך שאותן חברות שוות היום יותר מהבורסות באירופה.

אבל הודו מזכירה לנו שיעור חשוב. לא חשוב כמה משתמשים יש לך במדינה, רבים כמעטים, זו זכותה הלגיטימית של המדינה לתבוע על הפעילות העסקית שלך ריבונות, ואם זה לא טוב לך, את יכולה פשוט לא להיות. כמובן שלא הכוונה לפעול בפרעות ובחד-צדדיות אל מול גורמים עסקיים, אם המוצר שהם מספקים איכותי ובעל ערך עמוק לאוכלוסייה, אך בתוך כך נשכח שמערכת היחסים בין הענקיות הן סימטריות וסימביוטיות.

כפי שאנחנו רוצים וצריכים את גוגל, אמזון ואחרות, כך הן גם זקוקות לנו. הן זקוקות לנתונים שאנחנו מייצרים להן כל יום, לאייפונים שאנחנו קונים ולמוצרים שאנחנו מזמינים דרך הפלטפורמות. בלי אותנו כצרכנים אין להן שום זכות קיום, וכל עוד אנחנו ממשיכים להזין את המנוע העסקי שלהן, אנו לא חייבים להן הכל, והן יכולות להתחיל לשלם כבר מס הוגן. אם לא, אפשר להטיל עליהן סנקציות קשות, לא יקרה כלום.