הקברניט
קליעי הקסם: כך שינה טיל הסיידוויינדר את הלוחמה האווירית
ה-AIM9 נולד ביוזמה אמריקאית על בסיס רעיון נאצי, הפך לנשק פשוט וגאוני, שיכול לחסל מטוסי קרב באפס מאמץ מצד הטייס. כך נגנב בטעות ובסיוע מרגלים שלומיאלים - והביא מהפכה גם לברית המועצות ולכל העולם
שלום, כאן הקברניט; סיפורנו מתחיל ב-1946 בתוך צריפון מתפורר במדבר. הוא ניצב בתוך מתחם מחקר של צי ארצות הברית בבסיס צ'יינה לייק, כשלוש שעות וחצי נסיעה מלאס וגאס. בתוך הצריף הזה עמד הפיזיקאי וויליאם מקלין והביט בשולחן מלא מסמכים ושרטוטים. חלקם קרועים ומלוכלכים, רובם בכלל בגרמנית ועם צלבי קרס על כל תיקייה.
לטורי הקברניט הקודמים:
- גיבורים מתים בסתר: קרבות האוויר הסודיים של המלחמה הקרה
- כחול לבן עם מבטא צרפתי: 60 שנה למטוס הפוגה בישראל
- קרב אלף המטוסים והטייס שהציל את המלך
אבל דרך כל הבלאגן, ראה מקלין מהפכה; המהפכה הכי גדולה בלוחמה האווירית מאז המצאת המכ"מ ומנוע הסילון.
מקלין הוביל פרויקט שכמעט שלא קיבל כלל מימון, אף אחד לא התעניין בו, ואפילו שמו "מרעום 602" היה סתמי. רוב המהנדסים שלקחו בו חלק עשו זאת בהתנדבות, כי פשוט התלהבו נורא ממה שניסה מקלין לפתח: טיל מונחה, שיכול לרדוף בעצמו אחרי האויב.
וויליאם ב. מקלין, אבי הטיל המונחה צילום: donhollway
המסמכים בגרמנית הגיעו מפרויקט בשם המבורג, עליו עבדו טובי המומחים של גרמניה הנאצית שנים ספורות קודם לכן. במרכזו היה חיישן אינפרא אדום שחובר למערכת בקרת טיסה, וזו ידעה להזיז סנפירים על פצצה, ולתמרן אותה לעבר מקור חום שניצב לפניה.
אבל משהו היה חסר והנאצים לא הצליחו להשלים את הפיתוח, עליו עבדו עוד מ-1938. הם העדיפו להתמקד בפיתוח טילים שפשוט נשלטים מרחוק ידנית עם ג'ויסטיק קטן מהמטוס המשגר, הנחייה אוטומטית היתה פשוט משהו קשה מדי.
עיצוב טיל אוויר-אוויר נאצי צילום: luft46
כשמקלין נתקל בניירת הגרמנית, התמלא השראה ולהט ואמר שהוא יכול להמציא רקטה מונחית חום, שהיכן שנכשלו עשרות ומאות גרמנים, יצליח הוא. במעבדת הצי לא לקחו אותו ברצינות יתרה, אך גם לא התעלמו; הוא היה מדען רציני והפוטנציאל באמת היה מרשים. ולכן, קיבל סככה ואחרים הורשו לעזור לו.
בנוסף, הוא לא היה היחיד שניסה להמציא רקטה מונחית: במעבדות חברת יוז עבדו על פיתוח שכזה, בראייה אחרת, מודולרית - טיל בשם פלקון, שיוכל להיות כלי הגנתי של מפציצים כנגד מטוסי קרב. הוא פותח בשתי גרסאות, מונחית מכ"מ ומונחית חום. והפיתוח של יוז נועד עבור חיל האוויר האמריקאי, האויב הכי מר של הצי (אחרי ברית המועצות).
טיל הפלקון של חברת יוז צילום: USAF
כמובטח, השיג מקלין פריצת דרך. ראש החישה היה דווקא החלק הקל: תא אינפרא-אדום מעופרת סולפיד שישב מאחורי דיסק שמסתובב במהירות ובו חרכים, בתוך עין נעה שיכולה להביט לצדדים בזווית של 25 מעלות; כשהעין רואה את מקור החום ברציפות - אגזוז של מטוס על רקע השמיים - הטיל טס ישר. אך כאשר ראתה פחות ממנו, הועבר זרם חשמלי לביצוע תיקון בהגאים. מה קיבלנו? טיל אוטונומי לגמרי, שיכול להסתכל ולראות היכן המטרה ואז להזיז את עצמו בהתאם לתנועה שלה כך שתהיה כל הזמן מולו.
והגאוניות של מקלין היתה בפשטות: טיל שהוא מאוד קטן ומושלם לייצור המוני. לא היתה פה הנדסה מסובכת מדי או יותר מדי חומרים יקרים. ארבעה סנפירים בחזית הטיל וארבעה באחוריו נעו בתיאום ואיפשרו תמרון, כשבקצה סנפירי הזנב הותקנו ג'ירוסקופים, כדי לתת יותר כוח לכל תנועת סנפיר. חתיכת הברקה, אם תשאלו אותי.
נעים להכיר: טיל מונחה חום אמיתי צילום: USN
ב-1951 הציג מקלין את הפיתוח שלו לאדמירל וויליאם פרסונס, סגן מפקד מינהלת החימוש הראשית של חיל הים. והאדמירל פשוט ניתר ממקומו: מקלין באמת המציא נשק אוטונומי, ואחד טוב פי אלף משל חיל האוויר, ימח שמו! מיד הועבר המהנדס מהסככה שלו אל מעבדה מפונפנת, והורשה לגייס את מי שרק רצה, כשהתקציב הוא רק המלצה מנומסת.
טיל ה-AIM9 נולד: צינור דקיק עם סנפירים חלקים, ששקל רק קצת יותר משמונים ק"ג. מנוע הרקטה שלו פעל רק שניות בודדות, אך היה די בכך כדי להאיץ אותו למהירות סופית, שתאפשר תמרון לעבר המטרה. המגבלה היחידה היתה שיגור מאחורי מטוס האויב, בנקודה בה חום המנוע שלו יהיה הכי בולט עבור הטיל - וגם שיגור מול השמש היה בעייתי, שכן סינוורה ועיוורה את החיישן.
ניסוי מוצלח: מטוס הלקט שנשלט מרחוק מושמד בפגיעת טיל צילום: USN
את הכינוי סיידוויינדר (Sidewinder, "נמתח הצידה") קיבל מסביבת הפיתוח שלו: היה זה שמו של נחש ארסי ממשפחת העכסניים - מין צפע משוכלל שמסוגל לראות את חום הגוף של טרפו - והמדבר היה ועודנו מלא בהם, לרבות אזור הצריפון של מקלין. ולמה "סיידוויינדר"? כי הוא זוחל הצידה ולא ישר, ומתקדם על הרוחב.
גם בארץ, אגב, ישנם נחשים ארסיים שזוחלים כך אך לא רואים חום. ועדיין, הם מצליחים להדביר היטב מכרסמים שמזיקים לחקלאות.
עכסן סיידוויינדר. יופי של שם צילום: Victorrocha
מהר מאוד נכנס הטיל לשירות מבצעי, ונבחן בקרב. הרבה אחרי שהסתיימה מלחמת קוריאה, המשיכה ארה"ב לבחוש בקלחת הדרום-מזרח אסייתית. למשל, מלחמתה של טייוואן בסין, כשהראשונה מפעילה מפעילה ציוד אמריקאי ומהווה נסיין שלו. הטיל נבחן במשבר מפרץ טייוואן השני - מלחמה נשכחת מ-1958 על השליטה באיי קינמן, דונגדינג, מאטסו ועוד קצת נדל"ן בים שבין מדינת האי והמעצמה הקומוניסטית.
ב-24 בספטמבר ארע גל היתקלויות בין שני הנצים, וכלל כ-32 מטוסי F86 סייבר טייוואניים וקרוב למאה מטוסי מיג 15 ומיג 17 סיניים. לשני הצדדים היו אסים בשרוול: זה של סין היה מטוס המיג 17 שהיה מסוגל לטוס מהר וגבוה יותר מהסייברים של טייוואן, וכך להחליט מתי מתחשק לצלול וליירט אותם, כשתותחי 23 ו-37 מ"מ גורסים את המטרות לקונפטי.
מטוסי מיג 17 בסין צילום: chinamil
אבל האס הטייוואני היה הסיידוויינדר. באותו יום קרב לא ניסו הטייוואנים להתקרב אל המיגים הסיניים, ונתנו להם לחלוף על פניהם, הסתובבו ותקעו להם טילים באגזוז משלושה-ארבעה ק"מ. הרבה מיגים נפלו באותו היום, והטייסים פשוט לא הבינו מה קרה.
מטוסי טיוואן עם טילי סיידוויינדר צילום: SINA
ארבעה ימים לאחר מכן, שב מבנה מיג 17 לבסיסו אחרי קרב אוויר המוני נוסף, והטייס דיווח על נזק שהקשה על שליטה. כשנחת ירד ממטוסו, הביט ועמד בלסת שמוטה ביחד עם צוותי הקרקע: בזנב המיג היה תקוע טיל. הוא לא התפוצץ, רק נמעך קצת מקדימה: סיידוויינדר אחד פשוט תפס טרמפ וערק לגוש הסובייטי.
האמריקאים לא היו יכולים לדעת שדבר כזה אפשרי; אמנם בוצעו עשרות ניסויי ירי, אך הטיל לא נבחן אף פעם בתנאי קרב. וכשאומרים "תנאי קרב" הכוונה היא לא רק למטרות אויב חיות - אלא גם לאנשי חימוש שמתקינים טילים על כני שיגור בלחץ ויכול להיות שהטיל יחטוף מכה או שתיים בדרך, לכבלי חיבור בין הטיל והמטוס שאולי נרטבו קצת מטל הבוקר כי המטוס היה בכוננות יירוט, ועוד דברים שקשה מאוד לסנתז. ואכן, לא היה להם מושג שהטיל הגאוני שלהם נמצא כרגע בדרך למעבדה בברית המועצות. ב-1960 העביר קולונל סטיג ורנסטרום, קצין בחיל האוויר השבדי (עבודה שנייה; הוא היה גם מרגל) ארגז מסמכים טכניים על הסיידוויינדר ורכיביו. לסובייטים היה כל מה שצריך כדי לבנות טיל כזה משלהם.
הסיידוויינדר שתפס טרמפ מוצג בסין צילום: SINA
למה להם לעשות זאת? אמנם סיפרתי לכם בעבר שאין היגיון בלהעתיק מטוס של האויב, אך טיל הוא סיפור אחר: אם מדובר במערכת נשק יעילה, לא אכפת לה במה היא פוגעת. והסיידוויינדר היה פשוט הרבה יותר יעיל מכל מה שבארסנל הרוסי.
בסוף שנות החמישים הטיל הסובייטי המתקדם ביותר היה ה-K5, טיל רוכב-קרן, שחייב טיסה יציבה של המטוס המשגר לעבר מטרתו. ובגלל שמטוסי אויב לא נוטים להישאר במקום כשיורים עליהם, היה זה חימוש אמין בערך כמו מצילתיים מזכוכית. ופתאום, מגיעה לידיהם טכנולוגיית נשק אוטונומי. תוך זמן קצרצר הפך הידע הזה לטיל ה-K13 של חברת וימפל, טיל שהופץ ל-28 מדינות ביחד עם המיג 21. רומניה אפילו בנתה גרסה משופרת משלה, וסין שכפלה אותו לחלוטין בדמות טיל ה-PL2, שהיה לאבי משפחה שלמה של טילים.
מיג 21 קובני עם טילי K13 צילום: (LAAHS (Luis Domínguez
האמריקאים קלטו את כל זה רק ב-1961, ומיהרו לשפר את הסיידוויינדר שלהם ולשדרג את ביצועיו בגבהים שונים, ואת רגישות ראש הביות. בינתיים, חיל האוויר האמריקאי גילה לזוועתו שטיל הפלקון שלו פשוט לא שווה כלום והוא כבד ומוגבל מכדי להיות נשק אוויר-אוויר עיקרי. עם הזנב בין הרגליים, אימץ גם החיל את טיל הסיידוויינדר שפותח בעבור הצי.
באותה השנה בוצע אימון יירוט בידי המשמר הלאומי של ניו מקסיקו, במטוסי F100 סופר סייבר. כמה מהם עטו על מפציץ B52 בזוויות שונות, השיגו נעילה וביצעו ירי מדומה. המפציץ לא נשאר חייב, וצוותו תרגל ירי במיירטים ע"י צריח הזנב, בו תותחי 20 מ"מ. סגן ג'יימס ואן סיוק, אחד מטייסי היירוט, מאוד הופתע לגלות שבאחד מיעפי התרגול, טיל סיידוויינדר פשוט השתגר על אמת ועף כאיילה שלוחה אל המפציץ. הטייס הזהיר את הצוות, שהספיק לבצע פנייה חדה, אך ללא הועיל; הטיל פגע בשניים ממנועי המטרה, שהתפוצצו וקרעו לחלוטין את הכנף השמאלית. איש צוות אחד הספיק לנטוש, בעוד ארבעה אחרים נספו בהתרסקות.
מטוס F100 משגר סיידוויינדר צילום: USAF
חקירה גילתה שהכבלים שחיברו את הסיידוויינדר לסופר סייבר היו תקולים, ולא בוצעה התאמה מדויקת בין המטוס והטיל. הליקוי הזה התגלה בכל מטוסי ה-F100 של המשמר הלאומי בארה"ב, ובנס לא ארעה תאונה כזאת קודם לכן. מאז אותו אסון, שונו נהלי השימוש בטילים והוגדלה תפוצת טילי האימונים - חימוש בעל ראש ביות מבצעי, אבל גוף שהוא צינור ריק. ובנוסף, בוצעה התאמה נרחבת יותר של הסיידוויינדר, לרמה בה פשוט כל מטוס קרב אמריקאי היה מסוגל לשאת ולשגר אותו בבטחה.
בינתיים, הבינו הרוסים שהסיידווינדר משתדרג במהירות, ושאם הם רוצים להישאר במשחק, עליהם להשיג את הדגמים המשופרים. והם השיגו, בצורה כמעט קומית. יום אחד נח ערפל כבד על בסיס ניוברג במערב גרמניה. מנפרד רמינגר, סוכן רוסי נכנס לבסיס מלווה בחברו ששירת במקום כטייס, והשניים פשוט לקחו סיידוויינדר. הם שמו אותו במריצה ודחפוהו בחסות הערפל עד למרצדס של רמינגר שחנתה על שביל בכניסה לבסיס. שם גילו שהטיל ארוך מדי, ופשוט פתחו חלון ונתנו לטיל להציץ החוצה כמו כלב (כשהוא מסומן בסרט אדום, כמחויב בחוקי התנועה של גרמניה).
"שומע? אתה תעמוד שומר, אני אלך לפרק את הטיל ואתה, אתה לך תביא מריצה" צילום: luftwaffe.de
לאחר מכן, פירקו את הטיל, ארזו בחבילות ושלחו בדואר לברית המועצות. הדוורים בגרמניה מאוד יסודיים, אך בעיה כלשהי התגלתה במשלוח וכמה מהחבילות נשלחו בחזרה למוען. רמינגר המבוהל כנראה לא השתמש בבולים המתאימים. הפעם לא לקח צ'אנס, וטס עם החבילות בעצמו לרוסיה; ולסובייטים שוב היה כל שצריך כדי לבנות טילים מונחי חום מתקדמים.
כשקרבות האוויר של מלחמת וייטנאם החלו להגיע לשיא, מאוד הופתעו האמריקאים לראות מטוסי מיג 21 צפון וייטנאמיים מפילים מטוסי F105 ופאנטום בטילים שהם סיידוויינדר עם מבטא רוסי. טיל ה-K13 היה פחות יעיל מהמקור, אך עדיין היווה איום מהותי. בכך, זינק השימוש באמצעי הטעיה נגד ראשי ביות מבוססי חום: נורים שפולטים מספיק חום כדי לסנוור את הטילים ולגרום להם להתבלבל בינם ובין מנוע המטוס (על ההיסטוריה של אמצעי הטעיה אספר לכם בפעם אחרת; ספוילר: הם הומצאו הרבה לפני הטילים).
מבנה פאנטומים בדרכו למשימה צילום: MIdwaySailor - Bud Taylor
ואם לא די בכך, טייסי ארה"ב התלוננו על אחוז נפלים גדול של טילי הסיידוויינדר: מסתבר שהטיל לא עושה את כל העבודה, וצריך לירות אותו בתנאים מאוד ספציפיים כדי להגיע לפגיעה. זה פחות בלט בקרבות מפרץ טייוואן, כשכל המטוסים נעו במהירות תת-קולית, ורק אחד הצדדים בכלל היה מודע למה שטילים יכולים לעשות. ופתאום, בווייטנאם הבינו האמריקאים שכדי למצוא את קונוס ההרג המושלם - אזור ממנו אופטימלי לשגר ולקבל פגיעה - צריך להתקרב ולנסות.
המיגים של האויב היו מהירים וזריזים מדי עבור הפאנטומים המסורבלים של חיל האוויר והצי, ורק מטוס זריז במידה דומה היה מסוגל לספק את השיעור הנדרש. לחיל הים היה אחד: ה-F8 קרוסיידר, שטייסיו נכנסו לקרבות הדוקים רבים עד שנלמדו מגבלות הטיל.
קרוסיידר משגר סיידוויינדר צילום: USN
שיעור ההפלות של הסיידוויינדר במלחמה היה 18% מכל השיגורים, בעוד 35% החטיאו ו-47% כשלו מסיבות טכניות ואחרות (מספרים טובים בערך פי שניים מטילים מונחי מכ"מ, אגב). ולכן, הדורות הבאים של הסיידוויינדר כבר פותחו כך שיורחב קונוס השיגור, ישופרו הביצועים לצמצום החטאות ושכל פגיעה תהיה קטלנית.
המלחמה לימדה כמה מוגבלים היו דגמי הסיידוויינדר של שנות השישים: ראש ביות שמחייב נעילה מאחור, כשבין דגם לדגם יש שינויים כקירור שמייעל את החיישן, וקצת שיפורי ביצועים. למשל הדגם הבסיסי טס במהירות 1.7 מאך ויורשיו טסו ב-2.7.
מקלין וטיל סיידוויינדר משופר צילום: baike
אך זה לא היה מספיק: בשנות השבעים הופיע דגם L, בעל יכולת זיהוי מטרה מכל זווית, ואחריו גם דגמי M ו-P בעלי יכולת מעקב רציף אחר מטרות, תגובה מהירה יותר של ראש הביות, התאמה לכוונת מבוססת קסדה ועוד. ארה"ב ניסתה להחליף את הסיידוויינדר: הצי ניסה לפתח טיל בשם AIM95 אג'ייל עבור ה-F14 וחיל האוויר - טיל בשם AIM82 עבור ה-F15.
טיל סיידוויינדר מודרני מועמס על F15 צילום: USDOD
אבל ההמצאה של מקלין היתה פשוט טובה מדי; היה חכם יותר לשדרג את הסיידוויינדר ולא להמציא משהו מאפס. וכך היה: כיום הסיידוויינדר הוא הטיל קצר הטווח הסטנדרטי של ארה"ב ובעלות בריתה, ודגם AIM9X הנוכחי תוכנן במיוחד בעבור חמקנים עם תאי חימוש פנימיים.
כיום מפעילות את הטיל 46 מדינות, כולל מדינות שמסוגלות לייצר טילים בעצמן כמו ישראל. 12 מדינות הפעילו סיידוויינדרים בעבר, אך החליפו אותם בחימוש רוסי, צרפתי ואחרים.
F16 משגר סיידוויינדר צילום: USAF
כנראה שלא היה טיל שתרם יותר ללוחמה האווירית אי פעם, הן באופן ישיר והן בהעתקה ושכפול שלו. לפניו, היה על טייסים להיצמד למטוסי האויב ולקוות שיספיקו לשחרר צרור פגזים לפני היריב. ועתה, הפך הקרב לממוכן יותר, כשטייסים מנסים להגיע קודם לקונוס הרג אותו מדענים ומהנדסים מגדילים כל הזמן.
ואולם, הטיל מונחה החום גם הפך את הקרב לקצר וקטלני בהרבה: סיידוויינדר או R73 (יורשו הרוסי של ה-K13) מכילים ראש נפץ של כעשרה ק"ג, בעל אפקט רסס של רובה ציד. טיל כזה שפוגע בגופו של מטוס קרב בפגיעה ישירה יקרע אותו לגזרים באוויר, ופגיעה במנוע או תשתית דלק יכולה לגרום לו גם להתפוצץ במקום.
מטוס פאנטום מושמד מפגיעת טיל צילום: USN
בהרבה מקרים הפגיעה היא מפיצוץ קרוב למטרה, ובמקרה זה יוכל הרסס להשבית מערכות בקרת טיסה או נניח, להעיף לך רבע מהזנב ובכל מקרה להוציא את המטוס מהמשחק. למעשה, טילי חום מתקדמים יודעים לזהות את המטרה ברמת הרכיבים ולהתפוצץ למשל, קרוב יותר למנוע או לתא הטייס.
טילים מודרניים כוללים גם חיבור דאטה רציף למטוס ויכולת נעילה לאחר השיגור. מה זה אומר? שניתן לירות סיידוויינדר קדימה, כשהוא יבצע פנייה חדה ביותר 180 מעלות, ורק אז ינעל על המטרה, כשתופיע מול החיישן שלו. מה קיבלנו? מטוס קרב שמשגר על מטוס שטס מאחוריו.
ועדיין, שיעור הפגיעה של הטילים מונחי החום מוגבל ובעייתי בשל הרגישות שלהם לאמצעי הטעייה: ברגע שיש משהו חם יותר מהמטרה, שנראה כמו המטרה, ומופיע בתזמון מדויק, לא יוכל ראש הביות להבדיל בין הפיתיון והיעד. ורובד ההטעייה הוסיף עומק חדש לקרב, אתגר חדש של פיתוח ופיתוח-שכנגד, ואת עולם הלוחמה האווירית - למרתק וסוער אף יותר. טיסה נעימה!
