הקברניט
כחול לבן עם מבטא צרפתי: 60 שנה למטוס הפוגה בישראל
הוא התחיל את דרכו בכלל כדאון בצרפת, הפך למטוס אימון נהדר ובארץ הצליחו טייסיו הגיבורים להשפיע משמעותית על מלחמת ששת הימים. איך הפך הפוגה מגיסטר את התעשייה האווירית למה שהיא, הפחיד את מדינות ערב ונתן לישראל כוח לא רגיל
שלום, כאן הקברניט; השבוע לפני 60 שנה הצדיקה התעשייה האווירית את השם שלה, ועשתה מטוס. הוא לא נולד בישראל, וגם יצא כבר לפנסיה, אבל אין ישראלי שלא מכיר אותו. בן גוריון קרא לדור הראשון שלו "סנונית", צה"ל קרא לדור השני "צוקית", אבל בשבילנו תמיד יהיה פוגה ורק פוגה.
- קרב אלף המטוסים והטייס שהציל את המלך
- הלביא מקהיר: כך חיסלה ישראל את הסופר-מטוס הנאצי של מצרים
- מיראז' 4: חצי מפציץ אטומי, חצי מכונית ספורט
היום אספר לכם על האווירון הזה, ועל איך הצליח להפחיד את כל אויבי ישראל למרות שבקושי פגשו בו, ולמה מגיע לו מקום של כבוד לצד הנשר, הכפיר והלביא.
סנונית? צוקית? פוגה! צילום: Itayba
סיפורנו מתחיל ב-1948, כשחברת פוגה הצרפתית ישבה לתכנן את הדאון הכי טוב בעולם; דאון מהמם ביופיו, נוח לשליטה ויעיל מאין כמותו. במקור, סופר-דאון לא היה פסגת השאיפות שלה. כשגסטון פוגה בחר ב-1936 להפוך את מפעל תיקון הרכבות שלו למפעל אווירונים, היה בטוח שיעשה המון כסף. בנוסף, חלה האטה בתחום הרכבות וזינוק בתעופה, והיו ששאלו אם בכלל ישתמשו ברכבות עוד עשר שנים.
הלוך הלך למצוא לו אנשי מפתח וגייס את רוברט קסטלו מחברת דואטין, את פייר מבוסן מחברת בראגה ועוד שמות חזקים. ובערך שם הכל השתבש; הנאצים כבשו את צרפת ופוגה ייצר עבורם מסרשמיטים, ואחרי המלחמה נותרה בלי מוצרים בשטח, רק ניסויים תיאורטיים שנשענו ברובם על דאונים. מה עשתה? תכננה דאון סער.
דאון הסער פוגה CM10 צילום: airwar.ru
היו אלה כלים שנשאו עשרות חיילים ונגררו בידי מטוסי תובלה, ונעשה בהם שימוש נרחב במבצעי פלישה. אבל מה? מלחמת העולם השנייה הוכיחה כמה גרועים הדאונים הללו, שהרבו להחטיא את אזור הנחיתה, ליפול בדרך, ללכת לאיבוד בים ועוד.
חברת פוגה תכננה אחד שיישא 35 חיילים, אבל לא קראה את השוק: כל העולם קיבל שכל והתעלם. מה שמביא אותנו ל-1948; הניסיון של פוגה בדאונים איפשר לקסטלו ומבוסן לתכנן דאון ספורט אזרחי - ה-CM8 המהמם.
דאון ה-CM8 צילום: j2mclplaneurs
כל ניסויי הטיסה הראו שהוא באמת נהדר, עם זנב בצורת V רחב, שחוסך במשקל ומשיג את אותו אפקט של זנב בן שלושה משטחים. ואז קם אחד המהנדסים ואמר חבר'ה, עיזבו דאון, אולי נשים עליו גם מנוע?
כמה וכמה מנועים נוסו, ולבסוף נבחר מנוע המרבורה של חברת טורבומקה, מנוע קטן באורך מטר ואסימון. והתוצאה היתה ה-CM170 מגיסטר שטס לראשונה ב-1952, מטוס חמוד מקצה לקצה.
זוג מטוסי פוגה בצבעי צרפת צילום: avionslegendaires
הפוגה נועד להיות מטוס לאימון מתקדם, כלי חיוני לעידן בו העולם מלא בטייסים של מטוסי בוכנה שצריכים ללמוד איך לתפעל מטוסי סילון. לשם כך, היה חייב להיות יציב ביותר ונוח לשליטה, זול לתפעול ועם ביצועים מספיק טובים כדי לדמות מטוס קרב סילוני.
הוא שמר על כל תכונות הדאון, בראשן פשטות מירבית שנועדה לחסוך במשקל. החופה נפתחת ידנית, בלי הנעה חשמלית, כמו באיזה ספיטפייר; בלמי האוויר נשלפים מתוך הכנף, והם בעצם מסגרות מתכת דקות ולא דלתות פרופר; ובמקום כני נסע גדולים, קיבל המטוס גלגלים זעירים על כנים קצרצרים.
פוגה מאחור צילום: pxfuel
וכמו דאון, היה גם הפוגה מגיסטר כל כך נמוך שכדי לטפס אליו צריך שרפרף חליבה ולא סולם; די בשקע קטן בדופן, וגם ילד יכול להיכנס בלי עזרה. וזה בדוק: בפעם הראשונה שנכנסתי לאחד, הייתי בן תשע או עשר.
כשמניעים פוגה, אפשר לשמוע שאפילו הצליל של המטוס הזה חמוד, כמעט ילדותי; הטורבינה הקטנטנה מתעוררת לאט, מנגנת מין פררר כזה, כאילו יש מאחורה שתי משרוקיות גדולות ולא מנועי סילון. פוגות ממריאות בזווית שטוחה מאוד, ההגאים מגיבים היטב ומספקים הרגשה שמותר לטעות קצת, כמו מורה עם חוש הומור. הטורבומקה מצרצר ומגיב למצערת במין קצב נינוח כזה, והטיסה פשוטה ונעימה.
קוקפיט הפוגה צילום: באדיבות התעשייה האווירית
המטוס התגלה כבטוח במיוחד: הכנפיים הארוכות מספקות עילוי וטוב ויחס דאייה מעולה של 13:1. כשמגיעים לנחיתה, נזכרים שוב כמה המטוס נמוך; מספיק שבאתם טיפה מהר מדי, והנגיעה במסלול תרגיש כאילו התחת שלכם הוא הברקס.
מתחת לזנב יש לו גלגל פצפון, שנועד לסייע בבלימה כשנוחתים: אחרי שגלגלי הכנף נוגעים במסלול, פשוט מרימים את האף ומסתייעים בהתנגדות האוויר כדי להאט. גלגל הזנב הקטן הוא כדי שלא תשבור את המטוס. וזו היתה ההצלחה הראשונה של חברת פוגה. שבינתיים, אגב, התמזגה, קנתה, נקנתה, החליפה שולטים ובעקבות כל זה, החליפה חמישה שמות לפחות.
פוגה ישראלית באוויר צילום: עודד מרום
הרבה מדינות התלהבו מהמטוס הזה וקנו עבור מערכי ההדרכה שלהן והצוותים האווירובטיים; 929 יוצרו בסך הכל מכל הדגמים. וכאן נכנס לתמונה הלקוח הכי מעניין של המטוס: הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
צה"ל הבין שבכל מלחמה, יהיה לחיל האוויר תפקיד מפתח, ואין שום הבטחה שיהיו לנו יותר מטוסי קרב משל האויב. ולכן, הוחלט למקסם את מספר הגיחות שניתן יהיה לבצע עם כל מטוס ביום, בזכות שני דברים שאפשר להבטיח: מערך טכני מדהים שידע לתקן ולהכין כל מטוס שחוזר ממשימה למשימתו הבאה בזמן שיא, והרבה מאוד טייסים. וכדי להכשיר טייסים צריך מטוסי הדרכה טובים. אחרי כמה בדיקות, נבחר ה-CM170 פוגה, אך בתנאי אחד: שישראל תוכל לייצר כאלה בעצמה. כאמור, הרעיון היה להכשיר המוני טייסים.
מערך הרכבת פוגות בתעשייה האווירית צילום: באדיבות התעשייה האווירית
הוקמו בארץ תשתיות על בסיס חברת "בדק מטוסים", שגידלה יש מאין יכולות עיבוד מתכות, אלקטרוניקת תעופה, בקרת איכות של מכונות מעופפות בייצור סדרתי ועוד: מפעל מטוסים, אחרי אלפיים שנות. והחברה, שעד כה עסקה בתחזוקה ותיקונים, הפכה לתעשייה האווירית לישראל. דוד און, שהיה בזמנו המבקר הראשי של מערך הרכבת המטוסים, סיפר שלצד האתגרים הטכניים בלימוד תהליכי ייצור המטוס, התמודדו אנשי התעשייה האווירית גם עם אתגרים אחרים: הצרפתים פשוט סירבו לדבר איתם אנגלית, וחברי המשלחת הישראלית פשוט נאלצו ללמוד צרפתית תוך כדי תנועה. ואם לא די בכך, היה עליהם לשבת ולתרגם לעברית את כל הספרות המקצועית הרלוונטית כששבו ארצה, להדרכת חבריהם.
מערך הפוגות נפתח והחל לפלוט מטוסים; הראשון נמסר לחיל האוויר בשביעי ביולי 1960. בן גוריון נכח בטקס וקרא למטוס "סנונית" - שם מוצלח מאוד, בהתחשב בזנב הממוזלג שחולקים המטוס והציפור. הטייסים אהבו את הפוגה ובצדק, מטוס נעים וסלחן. וזה, עוד לפני שידעו איזה תותח הוא הולך להיות.
בן גוריון בטקס מסירת הפוגה הראשונה צילום: באדיבות התעשייה האווירית
לפוגה היה אפקט אסטרטגי מאוד מיוחד, כזה שהיכה גלים במזרח התיכון כולו. כשראו מדינות ערב את הפוגה ב-1960, לא התרשמו. היהודים האלה? חיל האוויר שלהם מחזיק אותם בחיים, חשבו; טבעי שיצטרכו מטוסי הדרכה. גם לא היתה הפתעה כשפוגות השתתפו בלחימה. אבל פחד אלוהים היכה באויבינו כשקלטו שאנחנו בונים את הפוגות האלה אין-האוס.
אחת הטעויות ההיסטוריות של מדינות ערב היה הזלזול בישראל - בעיניהן, מדינה של מהגרים בלי תרבות צבאית, תעשייתית או אפילו חקלאית. וגם אחרי הניצחונות במלחמת בעצמאות ובמלחמת סיני, העריך האויב שכדי לזרוק את היהודים לים צריך רק קצת יותר כוח ושבשום מקרה, אין שום סכנה מצידנו. הרי בלי אוצרות טבע לא תוכל ישראל לגייס את ההון הנדרש להקמת צבא גדול - מי בכלל ימכור לה, למדינה שלא ברור אם תתקיים בעשור הבא? ודמיינו את ההפתעה כשהתברר שהיהודים האלה יודעים ומסוגלים לבנות מטוסי קרב לבד. למה? כי יש הבדל גדול מאוד בין יריב שקונה מטוסים ויריב שבונה מטוסים.
כאן בונים. בתחילה השלימה התעשייה האווירית מטוס אחד בחודש, ובהמשך - שניים בחודש צילום: באדיבות התעשייה האווירית
מי שמייצר בעצמו לא יהיה תלוי בחסדי מעצמות זרות שיכולות לנתק אותו מאספקת חלפים ולקרקע לו את חיל האוויר (כמו שקרה למצרים ב-1956); מי שמייצר בעצמו יכול לתקן בקלות את הציוד שבידיו ולאפשר יותר גיחות בכל מטוס, ללא חשש ממלאי חלפים; מי שמייצר בעצמו יכול לשפר ולשדרג במהירות את המטוסים שלו בהתאם לצורך בשטח; ומי שמייצר בעצמו גם צובר ידע, ויכול לפתח בהמשך מטוסים מתקדמים, אולי אפילו יותר מתקדמים משל כל אחד אחר. לו רק ידע האויב מה עוד מחכה לו.
קצת לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, התלבטו במטכ"ל: אם כל מטוסי חיל האוויר יכו בבסיסי האויב מעבר להרי החושך, מי יספק סיוע אווירי קרוב לכוחות השריון והחי"ר? מטוסי הפוגה נבחרו, ואורגנו בטייסת תקיפה מיוחדת - טייסת 147 שנפתחה רק שבועיים לפני המלחמה. עם שני מקלעי 7.62 מ"מ באף ו-12 רקטות מתחת לכנפיים, היו מסוגלים לייצר אש מדויקת בקו החזית, בעוד שאר מטוסי החיל פועלים בעומק.
פוגה באוויר צילום: באדיבות התעשייה האווירית
טווח הפעולה המוגבל של המטוס (במיוחד עם תוספת המשקל של כדורים ורקטות) היה בעיה, אבל הוערך שעד שכוחותינו יגיעו לקצה טווח הפוגה, כבר יהיו לחיל האוויר מטוסים פנויים אחרים.
כשהגיע החמישי ביוני ונפתח מבצע "מוקד", תקפו מטוסי פוגה מטרות בגזרת עזה וסיני. בסוף אותו יום בחנו הצוותים הטכניים את המטוסים וקלטו שהם מחוררים מאש מקלעים קלים; המטוסים טסו כה נמוך, שכל מצרי עם קלשניקוב הרים קנה וירה לעברם. והטיסה הנמוכה גררה קורבנות: ארבעה טייסים נהרגו; בהמשך פעלו גם בגזרת ירדן והועברו אף לפעולה בגבול הצפון. כצפוי, בהמשך התפנו לחיל האוויר מטוסי מיסטר ואורגאן, שהם מהירים מספיק כדי להכות בכוח אויב בלי להסתכן באש נשק קל.
מימין: אורגאן, סופר מיסטר (סמב"ד), ווטור, מיסטר4 ומיראז' 3 צילום: Emaze
בסוף המלחמה התגלה כמה תרמו לניצחון המטוס הקטן וטייסיו האמיצים: אלי איל ז"ל, מראשוני חיל האוויר שהוצב כטייס מילואים בטייסת 147, סיפר למכון פישר למחקר אסטרטגי שהפוגות שיתקו באש מערכי ארטילריה מצריים באזור שייח זועיד בסיני, ופתחו את הדרך לפריצת אוגדת טל; ניטרלו שיירות תגבורת ירדניות שהיו יכולות לשנות לגמרי את תוצאת הקרב על ירושלים, תקעו חטיבה עיראקית בדרכה לזירה ועוד.
טייסת 147 איבדה יחסית הרבה אנשי צוות, פעלה בכמה גזרות, בתנאים קשים ובמטוס שלא אמור להשתתף במלחמות. ועדיין, הצליחו לעמוד בכל האתגרים בגבורה עילאית (את סיפורם המלא אביא בטור נפרד).
פוגות בפעולה (אילוסטרציה) צילום: RCU purepng
כשהצטרך חיל האוויר מחליף לפוגה בסוף שנות השבעים, לא הלך וחיפש בחוץ: התעשייה האווירית התלבשה על המטוס שהכירה כל כך טוב, והפכה אותו לצוקית - פוגה משופרת. נעשו כ-250 שדרוגים במטוס, ביניהם מעבר למנוע חזק יותר וקוקפיט בעל מכשור שנוח יותר להכשרות לקראת דורות מטוסי הקרב הבאים - F15 ו-F16.
בין היתר, בוצעו במטוס שיפורים לטובת הצוותים הטכניים, כגון הגדלת פתחי גישה למסנני הדלק, והוספת פתחים חדשים כדי לאפשר למשל פירוק נוח של מוטות פיתול המדפים, שיפורי בטיחות טיסה ושדרוג של סביבת הטייס (ומאוד חשוב: מיזוג אוויר מוצלח יותר). וכך התאים המטוס לשירות ממושך אף יותר, תוך הוזלת תחזוקתו ושיפור חוויית הטיסה.
רביעיית צוקיות צילום: דובר צה"ל
בחלוף השנים התברר שהפחד הערבי התממש במלואו: ישראל התנתקה מתלות זרה עם מטוס הנשר, בנתה כלים בול לצרכים שלה כמטוס הכפיר והצוקית, והצליחה להדביק טכנולוגית את הטובים בעולם עם המטוס הלביא. והנה, מערכות שפותחו עבור הלביא מצאו את דרכן למטוסים אחרים בישראל, כשיפורי אוויוניקה והנדסה. כך למדה התעשייה האווירית איך להפוך מטוסים של אחרים לטובים יותר.
כך נוצר מצב בו כל מטוס קרב שנרכש בחו"ל מקבל שדרוגים מעבר לכוונת המשורר, כאלה שהופכים אותו למושלם לצורכי החיל ואילוצי האויב.
למצרים יש וגם לירדן. אבל שלנו טוב יותר. F16i צילום: Wikimedia
קחו לדוגמה את ה-F16D; למצרים יש כאלה, מסדרה מתקדמת (בלוק 52). אבל ה-F16i של ישראל כוללים ערימת שדרוגי לוחמה אלקטרונית, אוויוניקה וביצועים שמצרים לא יכולה להשיג בעצמה. נוצר מצב בו לישראל תמיד תהיה הגרסה הכי טובה של כל מטוס בזירה, בזכות יכולת הפיתוח העצמי.
והכל התחיל ממטוס קטן וחמוד, צבר עם מבטא צרפתי. הזמנים השתנו וכבר לא יהיה מטוס כמו הפוגה, עם רוח החלוציות של הימים ההם. הוא הוחלף במטוס טורבו פרופ - ה-T6 האמריקאי המכונה בארץ עפרוני. הוא אמנם מטוס מדחף ולא סילון, אך מדמה בבקרי הטיסה והמכשור שלו מטוסים חזקים ומודרניים.
אסיים במילותיו של מפקד בית הספר לטיסה ב-2010, אותן אמר בטקס הפרידה הרשמי מהמטוס: "בית הספר לטיסה מצדיע לך, מטוס הפוגה-צוקית. כמו שאמרו על הכותל 'יש אבנים עם לב אדם', כך גם אתה - מטוס עם נשמה. יובל שנים נתת את כל כולך. בצניעות, במקצוענות ועם הרבה חן והדר". טיסה נעימה!
