טייוואן הצליחה איפה שישראל נכשלה במשבר הקורונה

רופא בווהאן מודה לקולגות שבאו ממחוזות אחרים לסייע ב מאבק במגפת הקורונה צילום: גטי אימג'ס

זה לא קרה, אפילו לא קרוב. עד היום זוהו במדינה 443 נשאים בסך הכל, מתוכם מתו שבעה בלבד. נכון לעכשיו יש במדינה חמישה נשאים מאומתים בלבד. בשעה שבישראל, מדינה צפופה הרבה פחות ובנקודת פתיחה טובה הרבה יותר זוהו רק אתמול 175 נשאים חדשים, בטייוואן  זוהה רק מקרה חדש אחד מתחילת יוני, וב-30 הימים האחרונים זוהו שם שלושה מקרים חדשים בסך הכל.

איך הצליחה טייוואן , למרות החשיפה הגדולה לוואהן והאוכלוסייה הצפופה והמבוגרת, לעצור את הנגיף עוד לפני שהפך לבעיה? סקירה מעמיקה של ה-BBC מעלה שיש כאן שילוב של גורמים – תגובה מהירה וחד-משמעית, אמון גדול מצד הציבור במהלכי השלטונות שהוביל להענות נרחבת להנחיות, ופתרונות טכנולוגיים מקוריים שנשענו על שיתוף פעולה מצד קהילת המפתחים המקומית.

תלמידי בית ספר בטייוואן צילום: EPA

לישראל, שעל רקע יחס מזלזל להנחיות מצד אזרחים רבים רושמת עתה מזינוק במספר המקרים החדשים, ושסובלת מחוסר אמון קיצוני של האזרחים בהתנהלות השלטון על רקע אירועים כמו ארוחת הסדר המשותפת של בנימין נתניהו ובנו אבנר בשיא הסגר או הנחות בבידוד שנותן משרד הבריאות למיליארדרים שמגיעים מחו"ל, יש הרבה מה ללמוד מהסיפור של טייוואן . חלק מהלקחים אפשר אפילו ליישם בקלות, ולסייע במיתון השפעות ההתפרצות המתגברת.

אחד הגורמים הבולטים בטייוואן  הוא הפנייה לקהילה בכל הנוגע ליצירת פתרונות טכנולוגיים. בישראל הסתמכו על ניהול מרכזי: אפליקציה בפיתוח משרד הבריאות, שגם שולט ומחזיק קרוב לחזה נתונים חשובים על המגיפה והתפשטותה, בסיוע מהלכים לא דמוקרטיים בעליל כמו שימוש בכלי הריגול של השב"כ כדי לעקוב אחרי אזרחים מהשורה. בטייוואן , מנגד, נקטו בגישה משתפת יותר.

בזמן שבטייוואן חסמו את הנגיף. בכירי המערכת בישראל מפירים הנחיות. מימין: טדי שגיא ופרופ' איתמר גרוטו צילומים: אוראל כהן

כבר בראשית הדרך זיהו בטייוואן  את חשיבות השימוש במסיכות. "מסיכות הן משהו שקודם כל מזכיר לך לשטוף ידיים כמו שצריך, ושנית מגן עלייך מנגיעה בפה – זו התועלת הראשית שלהן למי שלובש אותן", אמרה ל-BBC שרת הדיגיטל של טייוואן , אודרי טאנג. חבישת מסכות היא נוהג מקובל במדינה זה כ-70 שנה, אך הקורונה העלתה את הביקוש להן. הממשלה הגיבה בהגדלת הייצור מ-2 מיליון ל-20 מיליון יחידות ביום, אך הדבר לא מנע היווצרות תורים ארוכים מחוץ לבתי מרקחת ונקודות מכירה אחרות, מה שיוצר סיכון הדבקה בפני עצמו.

הפתרון? מידע. אבל לא איסוף מידע אישי על אזרחים בצורה ריכוזית, אלא ריכוז מידע על המלאי בכל מיקום והפיכתו לפומבי. לצורך כך, יצר משרדה של טאנג מערכת שאפשרה לכל בעל עסק לעדכן את מלאי המסכות שלו. חברי קהילת המפתחים העצמאיים של טייוואן , שהממשל מפתח עמם מערכת יחסים חזקה זה שנים רבות, הוזמנו לתפוס פיקוד על השלב הבא והשתמשו במידע כדי ליצור אפליקציות מפות של זמינות המסכות שמתעדכנות בזמן אמת. הדבר אפשר לאזרחים לקבל מידע עדכני על איפה יש מסכות בקרבת ביתם וכמה מהן יש בכל נקודה. בהמשך התווספו פיתוחים כמו יכולות שליטה קולית ללקויי שמיעה. יותר מ-10 מיליון איש עשו שימוש באפליקציות האלו, בערך 40% מאוכלוסיית המדינה.

לדברי טאנג, התוצאה היא שכיום רק מיעוט מהאזרחים לא חובש מסכה, ושיש לחץ חברתי משמעותי לעשות זאת. "זו הפעם הראשונה שהאקרים הרגישו כמו מעצבים של פרויקטי הנדסה אזרחית. מכיוון שאנחנו מאוד סומכים על האנשים, לפעמים האנשים סומכים עלינו בחזרה", היא הוסיפה. בישראל, בהשוואה, מראה שכיח מאוד הוא של אזרחים שמסתובבים ללא מסכה, או כשהמסכה לא מכסה את הפה ואת האף.

גורם משמעותי אחר היה הצלחה של השלטון להקשיב למצב בשטח ולזהות את הסכנה בשלב מוקדם מאוד. בסוף דצמבר פורסמה במקבילה המקומית של רדיט אזהרה מווהאן על וירוס דמוי סארס חדש שמתחיל להתפשט שם. כשנגיף הסארס הגיע לטייוואן  ב-2003, התגובה של השלטונות היתה, לדברי טאנג, "כאוטית מאוד". אחד הלקחים היה להקים את מרכז הבקרה הלאומי לבריאות, שיוכל לייצר תגובה מהירה ומתואמת למשברים מסוג זה. במקביל, בשנים האחרונות טרחה הממשלה לטפח קשרים עם מפתחים עצמאיים והזמינה אותם לשתף פעולה בפתרון אתגרים שונים.

לכן, כשהגולשים בטייוואן  החלו לקדם את האזהרה שפורסמה באתר, היה בממשל מי שיקשיב להם ושיוכל להגיב במהירות. זמן לא רב לאחר פרסומה כבר בוצעו בדיקות לאזרחים שחזרו מווהאן ושסבלו מתסמינים – תגובה מהירה ברגע קריטי שאפשרה לבלום את המגפה בשלב מוקדם, עוד לפני שבמרבית העולם היו מודעים לסכנה. במקביל נקבעו כללי בידוד קפדניים למגיעים ממדינות זרות. והאזהרה שהתפרסמה? מאוחר יותר התברר שהיו אלו הדברים שכתב ד"ר לִי וֶנְלְיָאנְג, הרופא מווהאן שהיה הראשון להתריע על הנגיף החדש, אך הושתק על ידי השלטונות בסין ומת מקורונה בפברואר.

משפחת נתניהו מפירה את ההנחיות בחג הפסח בשידור חי צילום: מתוך המשדר בקשת)

ובישראל? למרות צעדים מהירים כמו הגבלת טיסות ממדינות שונות והכנסת המגיעים מהן לבידוד כבר בסוף פברואר, התגובה לא היתה נחרצת ורחבה ומספיק: לפי מחקר של אוניברסיטת תל אביב, מקור ההדבקה של 70% מהישראלים שנדבקו בקורונה הוא בארה"ב, תוצאה של עיכוב, לא מוצדק ומונע משיקולים פוליטיים, בסגירת הטיסות והכנסת המגיעים מהמדינה להסגר.

עוד גורם בהתמודדות המוצלחת עם המגיפה, אמר האפידימיולוג וסגן נשיא טייוואן  לשעבר, ד"ר צֶ'ן צְ'האֶן-גֶ'ן, הוא ה"היפר-דמוקרטיה" במדינה ומאמציהם של ראשי מערכת הבריאות לזכות באמון הציבור. זאת, למשל, באמצעות יצירת ממים ומסרים אחרים מטעם המדינה שנועדו להגיב לקולות בציבור.

מדובר באסטרטגיה שכינו בממשל "הומור במקום שמועות" (באנגלית זה נשמע יותר טוב: Humour Over Rumour), ושכללה יצירת פוסטים קצרים וקליטים וממים נפיצים שעוצבו על מנת להתפשט מהר יותר מהמידע שהם מנסים לסתור. כך, למשל בתגובה לשמועה שקרית שלפיה המסכות מיוצרות מנייר טואלט, פרסם ראש הממשלה סוּ צה-צָ'אנְג סרטון שבו הוא עצמו נראה מנענע את עכוזו לצד הסבר על החומרים שמהם מכינים נייר טואלט ומסכות. "הסרטון הפך לוויראלי", אמרה טאנג. "זה מגדיל את הסיכוי שרוב האנשים יראו את הודעת ההבהרה לפני שהם רואים את השמועה".

שר הבריאות לשעבר, יעקב ליצמן, נדבק בקורונה כשהתפלל בבית כנסת בניגוד להנחיות צילום: יואב דודקביץ

יש כמה עקרונות מרכזיים שאפשר ללמוד מהסיפור של טייוואן. הראשון, תגובה מהירה ומדויקת בשלבים הראשונים של המגיפה, כבר פחות רלוונטי לישראל בשלב זה (וחייבים להודות שהיה כאן גם אלמנט של מזל). השני, שקיפות מידע ועבודה צמודה עם הקהילה שיכולה למצוא שימושים מקוריים למידע זה. כאן, נשמעה לאורך הדרך ביקורת רבה על חוסר הנכונות של משרד הבריאות לשתף עם גורמי מקצוע אחרים את המידע שהוא מחזיק, שלא לדבר על פתיחתו בצורה רחבה (תוך שמירה על פרטיות) לכלל הציבור, מהלך שיכול להביא לפתרונות מקוריים ולא צפויים. עקרון חשוב נוסף הוא מערך הסברה שמדבר בגובה העיניים, ושמצליח להגיב במהירות וביעילות לשמועות או למידע מוטעה, ולא באופן שיגרום לאזרחים להרגיש שנוזפים בהם.

יש כמובן מאפיינים רבים נוספים להצלחה של טיאוואן, כמו שיש בוודאי צעדים שגויים וכשלים. אבל, מעל לכל, עקרון בולט אחד שהדגישו הדוברים בכתבה של ה-BBC הוא האמון הדו-כיווני בין האזרחים לממשל. אמון של האזרחים שהממשלה פועלת בצורה הטובה ביותר, בראש ובראשונה משיקולי בריאות מבוססי מדע, ואמון של הממשלה באחריות האישית של האזרחים לעשות את הדבר הנכון. זה הבסיס לכל מערכה מסוג זה, ובלעדיו ההתמודדות תהיה קשה הרבה יותר, אם לא בלתי-אפשרית.

קשה לומר שזה המצב בישראל כיום. לאורך כל הדרך ראו ישראלים איך העומדים בראש המערכת כושלים מלהוות דוגמה אישית ולציית לאותן הנחיות שהם עצמם פרסמו, איך מקורבים או בעלי מעמד זוכים להקלות ויחס מועדף שסתם אזרחים פשוטים לא נהנים מהם, ואיך החלטות שונות – המשך הטיסות מארה"ב גם כשעלה החשש להתפרצות משמעותית שם, הפתיחה המוקדמת של סניפי איקאה, היערכות לחידוש פעילות אולמות האירועים במקביל להמשך איסור על מסיבות סיום במוסדות החינוך – מתקבלות לא משיקולי בריאות אלא כתוצאה מלחץ של גורמים בעלי כוח או בגלל חששות פוליטיים אלו ואחרים.

כל אלו ועוד שחקו משמעותית את האמון של הציבור בשלטונות ובהליכי קבלת ההחלטות, ומקטינים מאוד את היכולת של המדינה לשחרר הנחיות שיתקבלו בהבנה או בציות מצד האוכלוסייה. כולנו עלולים להרגיש את זה היטב ביום שבו המצב יחייב שוב נקיטת צעדים דראסטיים, אבל הציבור פשוט לא יהיה מוכן להקשיב.