הקברניט
מה כל כך מסוכן בלוויין החדש של איראן?
הלוויין הצבאי הראשון של המדינה, נור 1, שוגר למסלול לאחרונה; מדובר במשהו בגודל פאקט סיגריות שמספק תמונות באיכות נחותה משל גוגל Earth. ואולם, השיגור הזה מדאיג אנליסטים בישראל וארה"ב ומסיבה טובה
שלום, כאן הקברניט; ב-22 באפריל השנה הודיעו משמרות המהפכה האיראניות על שיגור לוויין צבאי בטיל שילוח צבאי. הפעם לא היו אלה קשקושי תעמולה או מוק-אפים (זוכרים את החמקן האיראני המצחיק?) אלא הישג אמיתי. ללוויין קוראים נור 1, והוא נשלח בהצלחה לחלל בעזרת טיל בשם קסאד; ועכשיו מומחי מודיעין בכל העולם מודאגים - בעיקר בארה"ב.
טיל הקסאד נושא את הלוויין נור 1 בדרכו לחלל צילום: MCT
הסיבה הראשונה היא שכנראה לא היה מידע מקדים על השיגור הזה, מה שמראה על כשלים מודיעיניים, שיפור עצום ביכולת של איראן להסתיר שיגורים, או שניהם. אך הסיפור פה הוא לא על מודיעין, אלא על מה שיכולה איראן לעשות עם הקסאד. או יותר נכון - עם כן השילוח שלו.
לטורי הקברניט הקודמים::
- למה לא הפציצו מהאוויר את גבעת התחמושת?
- הטייסים היהודים של הפושע הנאצי הרמן גרינג
- מאך 3 זה לחלשים: למה מטוסי הקרב של היום איטיים יותר מבאייטיז?
ומה שיגרה איראן לחלל? לפי הערכות, מדובר בקיובסאט 6U - תצורת לוויין זעיר דמויית קוביה. כמה זעיר? הוא בגודל דומה לשל קופסת נעליים, ועם יכולות עיבוד דומות לשל אייפון. יש עליו מצלמות, אך ככל הנראה שאינן מסוגלות לספק רזולוציה של יותר מ-10 מ' לפיקסל, וגם זה בקושי. לצורך העניין, בגוגל Maps אפשר למצוא רזולוציה גבוהה בהרבה.
אילוסטרציית לוויין הנור 1 צילום: NASA+Pumpkin+cubesatorg
זה לא הלוויין האיראני הראשון. הטייטל הזה שייך לסונא 1, לוויין ששוגר ב-2005 באמצעות טיל רוסי, ונועד לבחון טכנולוגיות לוויינות בסיסיות. תוכנית החלל של איראן נחשפה לעולם ב-1998, עת הכריזה הרפובליקה האיסלאמית על פיתוח לוויינים עצמי וחשוב מכך - פיתוח משגרים עצמי.
סונא 1 על שטר איראני צילום: שאטרסטוק
מאז חוותה איראן ערימה בוערת של כשלונות: ביחד עם סונא 1, תוכנן שילוח לוויין תקשורת בשם מאסבח, אבל הוא חטף גל מתח כשחיברו אותו לטיל והתקלקל. שיגורים כשלו עוד עוד, גם לאחרונה: בינואר 2019 התקלקל טיל שילוח ולוויין בשם פאיאם הושמד. באוגוסט 2019 התפוצץ טיל על כן השילוח והשמיד תשתיות שיגור סביבו ובפברואר 2020 נכשל שיגור נוסף, של לוויין בשם זאפאר.
תמונת אתר השילוח הפגוע, אשר נוטר בידי מקור חוזי אמריקאי צילום: Wikimedia
טיל השילוח קסאד הוא גלגול של טיל קרקע-קרקע שישראלים מכירים היטב: ראשיתו בסקאד המפורסם שפיתחה ברית המועצות ומכרה לחצי עולם (הטיל הזה יקבל טור משלו בעתיד). צפון קוריאה ביצעה שדרוגים לסקאד, וגרסה מקומית בשם נודונג 1 היוותה בסיס לפיתוח טיל השיהאב 3 האיראני, עליו התבסס הקאסד. אם נדלקת לכם בראש נורת "פה חשדתי", החושים שלכם פועלים כשורה: טיל שחזק דיו כדי להציב לוויין הוא גם חזק דיו כדי לצאת את האטמוספרה ולעשות סיבוב מאוד גדול בטרם חלק ממנו ישוב אל כדור הארץ; כמה גדול? ביניבשתי. ואיזה חלק? ראש נפץ כמובן.
שיגור הקאסד כמוהו כהצהרה איראנית: התקרבנו לרמת פיתוח שתאפשר להפיל פצצה על כל נקודה באירופה ובהמשך גם על ארצות הברית.
טיל שיהאב איראני, שהיווה בסיס לפיתוח הקסאד צילום: khamenei.ir
אבל קשה מאוד לפתח ראש נפץ אפקטיבי שיכול לשרוד כניסה בחזרה לאטמוספרה לאחר טיול ביניבשתי בחלל, ואז לפגוע היכן שאתה רוצה שיפגע. הדיוק משחק תפקיד חשוב מאוד: לפעמים חכם יותר לשגר ולפגוע באזור לא מיושב כדי להעביר מסר - ולא לפגוע בול כדי להתחיל מלחמה.
ובמלחמה זה אף חשוב יותר: אין ערך לנשק אם אינך מסוגל לפגוע במטרה. איראן יכולה, למשל, להפציץ שדה תעופה במדינה בה הוצבו מטוסי ארה"ב או ישראל, ולהעביר בכך יופי של הודעה: אתם תומכים באויב שלנו ולכן נתקוף אותו על אדמתכם. אם לא יהיה שם, לא נפגע בכם, לא איתכם יש לנו סכסוך. וכאמור, קצת יותר קשה להעביר מסר כזה אם פוגעים בשכונה שנמצאת קילומטר מהשדה. וככל הידוע לנו, לאיראן אין כרגע דיוק לטווחים ביניבשתיים. שותפתה הוותיקה צפון קוריאה מנסה לפתח יכולת כזו, שעד כה הסתכמה בהרבה כשלונות.
טילים במוזיאון החלל האיראני צילום: שאטרסטוק
כשלעצמו, טיל הקסאד החדש לא באמת מסוכן: יש לו שלושה שלבים, שככל הנראה משלבים שני סוגי הנעה: דלק נוזלי ודלק מוצק. הנוזלי מספק למנוע הרקטה חומר אנרגטי רב עוצמה, שהוא גם קל יותר לפיתוח. הבעייה היא שצריך לשמור אותו בטמפרטורה ספציפית, ושלא ניתן לאחסן את הטיל כשהוא מתודלק. כל שיגור מצריך תדלוק בנפרד, מה שמשפיע על גמישות ההפעלה שלו.
לעומתו, דלק מוצק לא בא עם מגבלות שכאלה, אך גם יותר קשה לייצור. טילים צבאיים מודרניים נשענים על דלק שכזה, כדי לאפשר שיגור נוח מכל מקום. אז קל לראות שטיל הקסאד מהווה קפיצת מדרגה ביכולות התעשייה האיראנית, קפיצה מפחידה ביותר. אך גם הוא אינו הישג חדש: בפברואר 2009 הצליחה איראן להציב בחלל את לוויין האומיד, אותו שיגרה באמצעות טיל מייצור עצמי, סאפיר שמו. גך שגם הטיל לבדו אינו הבעיה העיקרית.
טיל שילוח איראני ממריא מתשתית נייחת צילום: Iranian Defense Ministry
לא, הסיבה לדאגה במערב היא שקסאד לא שוגר מפלטה סטנדרטית כמו טילים של תוכניות חלל אזרחיות, עם מגדל שירות ומערך טכני צמוד. הוא שוגר מכלי רכב, כמו טיל קרקע-קרקע אמיתי. גם כמה מקודמיו שוגרו מפלטפורמה ניידת, אך עדיין נתמכה במגדלים נייחים. את הקסאד פשוט הרימו ושיגרו.
ואני חושב שזה היה מסר מתוכנן היטב מצד איראן. בקלות היתה יכולה לשים אותו על כן שיגור רגיל ולטעון שהיה זה מבצע צבאי, אך לא הפעלה של נשק. אבל משגר נייד הוא סיפור אחר, סיפור שאם מספרים לקציני מודיעין ואג"מ לפני השינה, יתעוררו בלילה עם סיוטים.
מפקד משמרות המהפכה, הגנרל אמיר עלי ח'אג'יזאדה, ומאחוריו המשגר הנייד של הקסאד צילום: tasnim
משגר נייד אפשר להחביא במערות, במנהרות רכבת, במחסנים, אפילו במוסכים עירוניים. במחבוא יכולה לעמוד משאית תדלוק, להכין את המשגר לפעולה - ואז אפשר לשלוף אותו כשצריך, לירות ולהיעלם. את המשגרים הניידים ניתן למקם מראש, ולהסוות כעגורנים ניידים. ומשאיות התדלוק נראות מלמעלה כמו סתם מיכלית. אם אין שכן שילשין, לא תדע שבמוסך של הכפר עומד נשק ביניבשתי.
קשה לאיתור, קשה להשמדה. משגר טק"ק נייד צילום: אי פי איי
במלחמת המפרץ הראשונה למדה הקואליציה שלחמה בעיראק עד כמה קשה לתפוס ולהשמיד משגרים כאלה; לילה לילה ירו העיראקים סקאדים על כוויית וישראל, לילה לילה נשלחו מבני F15E לחסל אותם, והטייסים התקשו למצוא את המטרה. לרוב, ראו רק את פסי האור שהשאירו הטילים אחריהם, והמשגר הסתלק. עד כדי כך, שנפרסו כוחות קומנדו בשטח, ובדקו מערה-מערה במדבר כדי לחפש צוותי סקאדים.
מטוסי F15 ו-F16 מעל לשדות נפט בוערים בעיראק צילום: USAF
יותר מעשרים שנה חלפו מאז, ועם כל הקפיצות הטכנולוגיות, עדיין לא פותח סנסור שיכול לראות סקאד דרך הר. אם קסאד נבנה כך שיוכל להתנייד, ברור שנולד כמערכת נשק, ואחת בעייתית ביותר. אם תשלים איראן פיתוח של קסאד נייד, תחזיק במערכת נשק שעלולה לשנות את התמונה מול העולם המערבי, גם אם לא תירה אפילו טיל אחד. למה? כי הקסאד לא יישאר רק אצלה בידיים.
איראן מנהלת מלחמות פרוקסי בסעודיה מזה כארבעים שנה, וסייעה למורדים החות'ים בתימן לשפר טילי קרקע-קרקע שמסרה להם. הטילים הללו נורים על הסעודים מאז 2017, כך שהמורדים צברו ידע וניסיון בהפעלה והסתרה של המשגרים. איראן תוכל בקלות לשלהב ארגון טרור אנטי אמריקאי, שיתחיל להכות בבסיסי ארה"ב באירופה ובמזה"ת, וציוד שהגיע לידי החות'ים יכול בקלות להחליף ידיים: מספיק שצוות שיגור אחד יחליט למרוד, יפרוש מהארגון ביחד עם הטיל שלו ויוכל לאיים על העולם כמו בסרטי אקשן של שנות התשעים.
מחבלים חות'ים משגרים טיל קרקע-קרקע צילום: גטי
ולכן, אפשר להבין את הדאגה במערב. כיום מוגבל פיתוח הנשק באיראן בסנקציות כלכליות בינלאומיות; השלטון מפחד ממצב בו האוכלוסיה הענייה תגיע לחרפת רעב, וזעמה יעקוף את פחדיה. ועדיין, מצליחה המדינה למצוא די משאבים לפיתוח תעשיית טילים וטכנולוגיה צבאית. פתרונות דיפלומטיים וצבאיים נשקלים כל הזמן, וכולי תקווה שיימצא אחד לפני שקסאדים דור ב' יתחילו להחליף ידיים.
אבל יש הבדל בין דאגה ופחד: ישראל מצוידת בטכנולוגיית הטילים נגד טילים המתקדמת ביותר בעולם. טילי החץ נועדו מראשיתם לתפוס בדרך דברים שנופלים מהחלל, וניסויי הדור האחרון של הטיל מראים שאיראן תצטרך לבצע עוד לא מעט קפיצות טכנולוגיות לפני שתוכל להפוך את האיום הפוטנציאלי למעשי. האם ההתקדמות האחרונה שלה בעייתית? בהחלט כן. אבל עדיין לא משנה את התמונה במזה"ת; ובעוד קציני מודיעין ומחקר מטפסים על הקירות, אנחנו יכולים לישון בשקט. טיסה נעימה!
