בחסות הקורונה ההתמכרות למסכים שוב לגיטימית

היום על העידן הדיגיטלי הזה נח לו עידן חדש. עידן של מגפה משתוללת ברחובות, שדחפה אותנו להסתגר, להתבודד ולעבוד מהבתים. היא מונעת מאיתנו קירבה ומגע מחברים ובני משפחה והיא דוחפת ומאיצה תהליכים שבאופן רגיל ייתכן שהיו אורכים שנים. ככה למשל כמו היחס שלנו למסכים. אחרי שניסינו להיגמל מההתמכרות שלנו אליהם - החיוב בבידוד חברתי שלח אותנו אליהם חזרה בריצת אמוק.

התמכרות לניידים צילום: שאטרסטוק

1. המסך הוא האויב

הניסיון הנואש לעמוד בקצב, להישאר מעודכנים, נכונים וחכמים יצר תנועת נגד שלמה. החיבה שלה היא בציטוט מחקרים מדכדכים כמו זה שמצא שאנחנו מרימים את המכשירים הסלולריים שלנו בממוצע 47 פעמים ביום ובוהים בו בערך שלוש שעות כל יום. אבל אלו מאפיינים שצמחנו איתם, ובגלל זה במשך שנים ניהלנו דיון פומבי על המשמעויות של החיבור הדיגיטלי על הבריאות הפיזית והנפשית שלנו, על השינויים שהם אולי כן ואולי לא משיתים על הסטנדרטים המוסריים שלנו לגבי מערכות יחסים, מין ואלימות.

תשומת לב חשובה הוקדשה כמובן לילדים. כמה המסכים איומים לבריאותם, בשביל מה הם משתמשים בהם – כדי לצרוך תכנים כמו קריאת ספרים דיגיטליים או סרטים, לשחק במשחקים או להתחבר עם חברים? האם צריך להגביל את השימוש שלהם ולאיזה מידה?

כולנו בטלפונים צילום: pexels

מיני קהילות קטנות שהעלו התנגדויות מרחיקות לכת הרבה יותר והציעו להתרחק מהמסכים אליהם אנחנו נשאבים כמו ביצה טובענית. משתמשים רבים החלו לקרוא לצמצם את השימוש בטלפונים ומחשבים, להפחית מהסחות הדעת והעיסוקים האובססיביים בעדכונים בלתי פוסקים. לחזור למעין גישה יותר מאוזנת שבה לא מפחדים להתנתק, גמילה דיגיטלית שתאפשר לנו לסנן ולמיין מידע ותקשורת באופן אקטיבי ולהשיב לעצמנו חלק מהפעילות הלא מקוונת. להיות נוכחים בכאן ועכשיו ולא להיכנע לסיפורים המיידים של האינטרנט.

זו היתה מלחמה ששאבה מומחים, מחוקקים, עיתונאים וגם תאגידים לבחון איך הופכים את כל העניין הזה לבר קיימא, אבל עדיין לעודד צריכה. ואז, הגיע נגיף הקורונה. מי ידע שככה במחי המגפה נגיע למבחן האולטימטיבי של בהיה במסך המכשירים הדיגיטליים. ביום אחד משנה עולמות, העברנו את כל תשומת הלב שלנו למסכים שמעבירים לנו את כל זמן הפנאי ושל התעסוקה, פשוט כי לא ממש היתה לנו ברירה. אפילו אירועים פשוטים כמו קניות בסופר או פגישה שבועית בעבודה, התחלפו לסימנים מרצדים על המחשב.

2. הניתוק של דור ה-Z הפך למודל לחיקוי

המודל אליו פנינו, כדי לעשות סדר והיגיון, היה זה שהיה ניכר בחייהם של בני דור ה-Z. הדור הראשון שנולד אל תוך העידן הדיגיטלי. הם שונים מהותית מהדורות הקודמים, שלמדו לחיות עם המסכים, שצמחו והתפתחו ביחד איתם. אקדמאים כינו את בני הדור "נרקומנים של מסכים", ופרשנים לעגו להם שהם אדישים ובעלי רמות ריכוז של דג זהב. הם מפונקים ומנומנמים וגם מבודדים חברתית ופיזית.

דור ה-Z צילום: שאטרסטוק

מחקרים רבים מצאו כי הם שונים בתכלית מדורות קודמים, כי הם לא מבלים הרבה עם חברים בחללים פיזיים משותפים, גם לא ממהרים להתבגר ולצאת מבית ההורים, הם מתחילים לצאת לדייטים רק בגילאים מאוחרים הם לא ממהרים לצאת לדייטים או לעשות רישיון רכב. הם סולידיים ומבודדים.

כעת, אנחנו מסתכלים עליהם ומנסים להבין איך להתמודד כמותם עם עולם של בידוד חברתי מתמשך ומדכדך. במעין הודאה בהפסד במלחמה, יש גל חדש ומפתיע של משתמשים לשעבר ברשתות חברתיות, שחזרו והתחברו לפייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ואחרות, לא משנה שמדיניות הפרטיות הנצלנית שלהן נשארה איומה כפי שהיתה, פשוט כי הם רוצים להיות מחוברים יותר לחברים. אחרים הכניסו בפעם הראשונה בחייהם טלוויזיה לביתם, כדי שהילדים יתנו להם את השקט שלו הם זקוקים בזמן שהם עובדים מהבתים.

התמכרות לפייסבוק צילום מסך: pewpewpics.com

בינתיים חברות טכנולוגיה פחות צפויות משגשגות. חברת וידיאו קומפרנס זום ששמה הפך לתיאור גנרי ופועל לשירות שהיא מציעה (אנחנו עושים "זום", או עושים לנו זום-בומינג). חברות חינוך טכנולוגיה (אד-טק), שכבר שנים מנסות להחליף את חוויית פנים מול פנים של המורה-תלמיד וחברות רפואה טכנולוגיה (טל-רפואה) דוחקות בנו לפגוש רופא אונליין. כולן כאילו מספרות את אותו הסיפור: הטכנולוגיות משנות את אופן ההתקשרות שלנו ומהגפה מאיצה את המבנה המתפתח של מערכות יחסים דיגיטליות.

3. נקודת שיווי משקל חדשה

בטוויסט לא צפוי של הסיפור ספקי תקשורת בארה"ב ובאירופה, דיווחו בימים האחרונים כי חודש מרץ ידע עלייה בשימוש בשיחות קוליות של עד 50%, לצד כמובן שימוש שובר שיאים באינטרנט (השימוש במיילים דווקא ירד). את הזינוק בשימוש בשיחות קוליות השוו חלק מחברות התקשורת לזינוקים הקצרים שאיתם הם רגילים להתמודד בתקופת חג המולד וראש השנה האזרחית - העת שבה רבים מתקשרים באופן אישי למשפחה וחברים בשביל איחולים.

אנשים מדברים יותר בטלפון צילום: אוראל כהן

אבל אלו לא רק שיחות טלפון אולד סקול שחוזרות להיות פופולאריות, אלא גם הרצון שלנו לפגוש ולגעת. הזמנים הקיצוניים ומנת היתר של המסכים דחפה אותנו לזהות כקולקטיב את המגבלות והחסכים שהם מייצרים, שהם רק חלק ממערכות היחסים ואמצעי התקשורת שלנו ולא תחליף. מוקדם ממה שהיה אמור להתרחש.

המהירות שבה המגפה הפכה את חיינו מ"די הרבה מקוונים", לפשוט מקוונים, דחפה אותנו להסיק מסקנות מהר יותר לגבי התפקיד שאינטרנט יכול למלא, שאנחנו גם מסוגלים להבחין היטב בהבדלים שבין תקשורת מקוונות ותקשורת אוטנטית לא מתווכת. המצב הקיצוני אף הכריח רבים מאיתנו להציב לראשונה גבולות לגבי הקשר הבלתי פוסק שלנו עם טכנולוגיה. ולתת למוח שלנו קצת מנוחה. אולי גם בלי המגפה היינו לומדים את הלקח הזה, ומתאזנים חזרה באופן טבעי לנקודת שיווי המשקל, שבה אוהבים ומשתמשים במסכים, אבל מבינים שהם לא מחליפים, מכבדים וגם אוהבים את המפגש פנים מול פנים.