כשהעולם נכנס להסגר, שדי הנפש מתפרצים

בדידות צילום: שאטרסטוק

תמיד חשבתי שבידוד בבית לא יהיה משהו קשה מדי בעבורי. אני גם ככה עובד מהבית, ויש ימים שאני ממעט לצאת ממנו. וכל הבידור שאני צריך – ספרים בקינדל, תכנים בנטפליקס ובשירותים אחרים, בני המשפחה האהובים שלי – הכל נמצא ממש כאן, בהישג ידי. מה עוד צריך?

אבל הסגר ההולך וחונק שנפרש במדינה בשבוע האחרון ניפץ את האשליה הזו. דברים שרק לפני שבוע הסבו לי הנאה – פרק חדש של מסע בין כוכבים: פיקארד, הספר האחרון של סו בורק, הפסקול של המילטון – נראים עכשיו משמימים, מיותרים, ריקים, לא רלוונטיים. במקום לבלות את היום עם שני האנשים האהובים עליי בעולם, אני מוצא שקל הרבה יותר להסתגר בחדר ולהרדם לשעות ארוכות.

גיליתי שלמרות שאני רואה בעצמי טיפוס של בית, יש לא מעט דברים של בחוץ שחסרים לי עכשיו. הרכיבה פעם או פעמיים בשבוע על האופניים מרמת גן לארוחת צהריים בתל אביב, הנסיעה באוטובוס עם הבן לג'ימבורי ומקדונלדס בקניון או לטיול בחיק הטבע, היציאה השבועית למסעדה עם בת הזוג והבן, הביקורים אצל סבתא והביקורים של סבתא אצלנו. אפשר להיות בבית יום, יומיים. אבל ככל שעובר הזמן הקירות הולכים וצרים, החפצים והרהיטים מכוערים ודוחים, ושגרת החיים החדשה בלתי נסבלת, הימים ארוכים מתמיד, רגעי הנחת נדירים ופוחתים.

"מתגעגע לדברים הפשוטים" צילום: שאול גולן

התחושה הזו מדבקת לא פחות מנגיף הקורונה. סגורים בדירה אחת, היא מתפשטת במהירות בין בני המשפחה ובשבוע האחרון כולנו לקינו בה. וכמו מחלות "רגילות" התסמינים לא בהכרח זהים. אצל בן ה-4, אדם בעל אופי נוח וחביב לרוב, זה התבטא בהתפרצויות כעס יוצאות דופן (לפני שבוע), לפעמים זמן ארוך שבמהלכו לא ניתן לחדור את מעטה הזעם שאופף אותו ולתקשר אתו. בניגוד למחלות ביולוגיות אין כאן חיסון נרכש, זה לא שנדבקים פעם אחת, מחלימים ודי. היא הולכת וחוזרת בתדירות לא צפויה, מטלטלת בין רגעים של נחת ושלווה לזמנים של חרדה, לחץ, עצבות וייאוש.

למרות כל הטכנולוגיה שמקיפה אותנו, למרות המסכים שמאפשרים חיבור ישיר ומידי כמעט לכל אדם בעולם המערבי, המשבר הנוכחי, הריחוק הכפוי שנכפה על מרבית אוכלוסיית העולם, והעברת הקשר האנושי החוץ-משפחתי לאמצעים טכנולוגיים בלבד, רק חשף את המגבלות של הטכנולוגיה, עד כמה החיבור הדיגיטלי, עשיר ככל שיהיה, מוגבל ביכולת שלו לספק את הצורך האנושי במגע ישיר ובלתי-אמצעי עם בני אדם אחרים.

פרופ' שרי טרקל מ-MIT הבינה את זה הרבה לפני כולם, כמעט לפני עשור, וכתבה בספרה Alone Together על הכשל של הסביבה המקוונת ביצירת אינטימיות שכה חיונית לקשר אנושי בריא. "אנשים כבר לא יודעים להגדיר אינטימיות, כי בעבר המושג נקשר עם סוג של פרטיות", היא אמרה בראיון ל"כלכליסט" ב-2011. "אנחנו מגלים שלקשרים שנוצרים בפייסבוק יש מעט מאוד קשר לאינטימיות במובן המקובל שלה. אינטימיות כוללת הפגנת פגיעות אל מול אנשים אחרים, והיכרות עמם ברמה מאוד עמוקה, שמצריכה אינטרקציה פנים אל פנים".

עבודה מהבית? לא תענוג גדול צילום: שאטרסטוק

אבל נדמה שיש כאן גורם נוסף, מעבר למגבלות הטכנולוגיה וחיסול השגרה הבטוחה. זה אולי העדר התקווה, חוסר האופק לסיום הסיוט. כבר התמודדנו כולנו אם תקופות קשות, זמנים של שינוי חד בכל שגרת החיים שהכרנו, אבל אז היתה תוכנית פעולה, לוח זמנים לשיפור, אופק לשאוף אליו. במשבר הנוכחי אין זמן מוגדר לכמה כל זה יימשך. אין לוח ייאוש שאפשר לסמן את הימים החולפים עד לרגע המיוחל, והוודאות היחידה היא שמחר יהיה גרוע יותר, עם עוד מגבלות, עוד הסגרים ועוד איסורים שחונקים את החמצן הנדיר גם ככה.

ובהסתכלות כוללת, מצבנו עוד די טוב. שנינו יציבים נפשית, ונטולי דאגות כלכליות כלשהן – אין חובות או הלוואות. בתרחיש שבו שנינו נאבד את מקום העבודה, נוכל לחיות כמה חודשים טובים על החסכונות שצברנו. יש לנו מרווח נשימה לא קטן. חשבתי לא מעט בימים האחרונים על מה קורה אולי לאנשים שנמצאים בעמדת פתיחה טובה פחות – מבחינה נפשית, כלכלית, משפחתית, חברתית, תעסוקתית – ואם המשבר והשינויים הביאו אותי לכאלו תהומות, לאילו עמקים הם אולי דרדרו אותם.

כשבא לך לשבור את המסך צילום: shutterstock

גם זה אחד המחירים הלא מדוברים של מגפת הקורונה והתגובות לה. בדומה למכה הכלכלית שניחתת על דור שלם של אנשים, או למספר קרבנות האלימות במשפחה שצפוי לעלות על רקע המגיפה והסגר, גם המשבר הנפשי שסביר להניח שעובר על אזרחים רבים הוא אחד מנזקי התגובה לקורונה, שספק אם נלקח בחשבון בקרב מקבלי ההחלטות כשהחליטו על הצעדים החריפים שלהם.

אומרים לנו שהתגובה נחוצה כדי להגביל את התפשטות המגיפה ולמנוע כמה שיותר מקרי מוות. אבל לא מדברים מספיק, בוודאי לא ברצינות הראויה, על כל הנזקים הכלכליים, הפיסיים והנפשיים שינבעו כתוצאה מהאמצעים שננקטים. יש אנשים שיאבדו בעקבות נגיף הקורונה, ויש כאלו שיפלו לתהומות מהם לא יוכלו לטפס כתוצאה מהמצב החדש שנוצר. שירצחו, יתמוטטו כלכלית או ישברו נפשית, במקרים מסוימים מעבר ליכולת תיקון, ויאבדו גם הם. התגובה, מבטיחים לנו, נחוצה על מנת להגביל את הנגיף. אבל נראה שמספקי ההבטחות האלו שכחו להשיר מבטם לעבר כל אותם האנשים שהתגובה רומסת בדהרתה קדימה, אלו שישארו מרוסקים על הכביש בשובל ההרס ההולך ומתרחב, ושיצטרכו עזרה ניכרת כדי לקום שוב על רגליהם, או שלא יוכלו עוד לקום בכלל. גם הם קרבנות, וגם עליהם צריך לחשוב בעודנו דוהרים קדימה, מוכווני מטרה אחת ואחת בלבד.