החלום ושברו: זה מה שקורה לרוב חברות הסטארט־אפ

כולם אוהבים סיפורי הצלחה, ובמיוחד תעשיית ההייטק. אקזיטים גדולים, תמונות קבוצתיות של עובדים מאושרים ויזמים שהגשימו את החלום הישראלי החדש.

התעשייה מייצרת לא מעט סיפורים כאלה, והם יכולים לתת את הרושם שכל סטארט־אפ שני נמכר לענקית טכונולוגיה עולמית תמורת סכומים דמיוניים. אבל המציאות של רוב החברות אפורה יותר. הצ'קים הגדולים לא מגיעים יש מאין, צריך להילחם על כל דולר ולעתים המאזן בחשבון הבנק מגיע לאפס - או למינוס.

מייסדי סופרקוורי עידו וולף אבי זלוף ומור זלוף צילום: עידו וולף

העבודה של יזמי הייטק סיזיפית, ופעמים רבות מסתיימת בעוגמת נפש, כשחברה נסגרת או נמכרת בנזיד עדשים. סופרקוורי הגיעה לסוף דרכה הרבה יותר מהר מרוב חברות הסטארט־אפ, אבל פרט לקצב הקדחתני, הסיפור שלה הוא הסיפור של רוב החברות בענף: ההמתנה לכסף שלא מגיע, המשבר אחר הפרידה מהיזמים, החלום ושברו.

עיקר המשבר הזה קשור להחלטה של הקרנות שהשקיעו בסופרקוורי לא להמשיך לסבב השקעה שני. במדינה קטנה כמו ישראל, מדובר כמעט בגזר דין מוות. יזם שנקלע למצב הזה, מוטב לו למכור את החברה לכל המרבה במחיר, גם אם המחיר הזה זעום. הקרנות האחרות בתעשייה כבר יידעו על הסירוב, ואת הכתם הזה קשה מאוד למחוק.

גם עבור המשקיעים מדובר במצב לא פשוט. אין להם סכום בלתי מוגבל של כסף והם חייבים לקבל החלטות קשות, לעתים אכזריות. במקרה של סופרקוורי, כנראה שזו היתה ההחלטה הנכונה. החברה הצעירה הזו פיתחה טכנולוגיה מלאת הבטחה, שכל מי שראה אותה אהב אותה.

אבל טכנולוגיה טובה זה ממש לא מספיק. משקיעים רוצים מיקוד. הם רוצים הכנסות ומוצר שקל לשווק. את זה סופרקוורי כבר לא תייצר להם.