חילופי מנכ"לים בלינקדאין; רוסלנסקי המנכ"ל החדש, הישראלי תומר כהן - מנהל מוצר

לפני שנצלול לנושא המרכזי, נתחיל בדיווח קצרצר עם נקודה ישראלית. חילופי הנהגה בלינקדאין: המנכ"ל, ג'ף ויינר, יפרוש מתפקיד ביוני הקרוב, אחרי 11 שנים בראש הרשת החברתית העסקית של מיקרוסופט, אך יישאר מעורב כיו"ר ביצועי. לנעליו ייכנס סגן הנשיא הבכיר למוצר, רייאן רוסלנסקי, שיהיה כפוף ישירות למנכ"ל מיקרוסופט, סאטיה נאדלה. ויש גם כאמור נקודה ישראלית: תומר כהן, כיום סגן נשיא לפתרונות שיווק, יחליף את רוסלנסקי כמנהל המוצר של הפלטפורמה.

מנכ"ל לינקדאין הפורש, ג'ף ויינר צילום: בלומברג

וכעת, לנושא המרכזי של הטור היום: אחד הדברים המדהימים, והמפחידים, בטכנולוגיה הוא שאף פעם אין לך מושג איך אנשים ישתמשו בה, לאיזה מקומות היא יכולה להתפתח ולהגיע. כשאפל השיקה את האייפון, ספק אם אפילו סטיב ג'ובס דמיין שהמכשיר החדש ישמש פלטפורמה לצמיחה של שירותים וחברות ענק כמו אובר, בנקאות מובייל וקורקינטים שיתופיים, או ישבש את הקשב שלנו באמצעות התרעות בלתי-פוסקות. כשטים ברנרס-לי פיתח את ה-WWW הוא ראה דרך חדשה לשתף מידע, וספק אם העלה על דעתו חברות כמו גוגל, פייסבוק או איירבנב, ששינו את חיינו בכל כך הרבה היבטים.

אלו הדוגמאות הגדולות, שימושים לא צפויים ומפתיעים בטכנולוגיות חדשות יחסית מתגלים כמעט מדי יום. חלקם לטובה, אחרים לרעה. השבוע זכינו לשתי דוגמאות מעניינות כאלו – חיובית ושלילית. החיובית, באדיבות הניו יורק טיימס, מספרת איך ערים בארה"ב החלו לאסוף מידע משירותי קורקינטים שיתופיים על מנת ליצור מערכות מבוססות ביג דאטה שמסייעות להן לפתור בעיות אורבניות כמו עומסי תנועה ותכנון דרכים.

קורקינטים שיתופיים מסייעים לניהול העיר בלוס אנג'לס צילום: בלומברג

בלוס אנג'לס, למשל, חמש שניות אחרי שרוכב מתחיל נסיעה בקורקינט שיתופי, המידע על כך כבר מועבר לעירייה, שזוכה לעדכון נוסף חמש שניות לאחר סיום הנסיעה. 24 שעות אחרי, גם מתקבל עדכון על מסלול הנסיעה המלא (זהות הרוכב עצמו אמורה להיות אנונימית). בפני עצמו, אין בכך שימוש רב. אבל תחברו מיליוני נסיעות כאלו לאורך שנים, ומתקבל מידע שיכול לסייע לחזות מגמות ותנודות משמעותיות.

בהובוקן, ניו ג'רזי, שם הסתיים בנובמבר פיילוט בן חצי שנה להפעלת קורקינטים שיתופיים (במודל ייחודי במסגרתו 35 סנט מכל נסיעה מוזרמים לקופת העירייה. איזה רעיון מצוין!), נאסף מידע על נסיעות באורך כולל של 986 אלף ק''מ, שאופיין לפי נפחי תעבורה ונתיבים פופולריים. מידע זה שימש בקבלת החלטות כמו בניית מסלולים אופניים ממוגנים והגדרת אזורי חנייה. כן שימש המידע לזהות נקודות קונפליקט אפשריות – למשל חיכוכים בין נוסעי הקורקינטים להולכי רגל בטיילת בדרום העיר, שם הוגבלה מהירות כלי הרכב ל-13 קמ"ש במקום 24 קמ"ש.

זו דוגמה קלאסית לשימושים מפתיעים בטכנולוגיה: שירות של השכרת קורקינטים שהפך למנוע קבלת החלטות בעבור העיר שבה הוא פועל (שלא לדבר על כך שהשירות עצמו הוא שימוש מפתיע בטכנולוגיה אחרת, סמארטפון).  הצד השלישי של השימושים המפתיעים עוסק במכוניות אוטונומיות, אחת הטכנולוגיות בעלות הפוטנציאל המהפכני ביותר (אם הן יגיעו סוף סוף לשימוש המוני). מדברים הרבה על איך הן ישנו את סדרי התחבורה העירוניים, יצמצמו משמעותית את הקטל בכבישים, יפתרו בעיות כמו מצוקת חנייה ועומסי תנועה, אפילו יסייעו להפחית זיהום אוויר (כי מכוניות אוטונומיות הן גם לרוב חשמליות). אבל ספק אם מישהו צפה את מה שקרה ברגע שוויימו החלה להפעיל את שירות הרובוטקסי שלה בפרברים של פיניקס, אריזונה.

לפי The Verge, עובדי קבלן שמטפלים במכוניות החברה מדווחים שמצאו ברכבים מחטים משומשות. "אני יודע שהרבה פעמים אומרים פשוט לאסוף אותן, לנקות את הרכב ולהמשיך הלאה. אבל, אתה יודע, זו מחט", אמר אחד מהם לאתר. בוויימו, חברה בת של אלפבית, אמרו בתגובה שמדובר היה במקרים ספורים בלבד, ושייתכן שהמחטים שימשו להזרקת אינסולין ולא סמים לא-חוקיים.  

מחטים משומשות ברכבים של וויימו צילום: waymo

זו הבעיה עם טכנולוגיה. פיתחת מוצר למטרה כלשהי, אולי אפילו למגוון מטרות, אבל אתה אף פעם לא יכול לחזות בצורה מלאה מה יקרה ברגע שהוא יגיע לידי אנשים, איזה שימוש יעשו בו לקוחות או מפתחים, לטובה או לרעה. לאילו גבהים הם ירוממו אותו או לאילו נקודות שפל הם יורידו אותו. וזו הסיבה שאנחנו צריכים לחשוש מהפעילות של אפליקציות הבחירות של המפלגות בישראל.

האפליקציות, כפי שנחשף אתמול (ד') בכלכליסט, משמשות את המפלגות לאורך קמפיין הבחירות על מנת לגבש רשימות של תומכים ומתנגדים, ולאפיין כך מספר רב ככל האפשר של מצביעים, בתוספת כמה שיותר פרטים אישיים. ביום הבחירות עצמו, המשקיפים בקלפי משתמשים בהן על מנת לעדכן בזמן אמת את זהות המצביעים – מה שמאפשר למפלגות לדעת באופן מיידי האם כבר הצבעתם, ובמקרים רבים בוודאות גדולה גם למי.

כמו כל טכנולוגיה, יש למידע זה שימוש מיועד: להמריץ לקלפי תומכים שטרם הצביעו. "מסע השכנוע ביום הבחירות יכול להתחיל מדפיקה בדלת, הסעת המונים לקלפיות ולהסתיים בהרעשה דיגיטלית בפייסבוק, ווטסאפ, סמס וטרגוט פרסונלי אונליין", אמרה לכלכליסט ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שניתחה את פעילות האפליקציות. "האם יש לנו בן חייל? האם אנחנו אוהבים לטוס לחו"ל? האם יש לנו נטיה לחרדה? נקבל מבול של מסרים המותאמים לתכונות האופי שלנו".

ואז, יש גם את השימוש הלא-ייעודי, אך זה שאפשר לדמיין בקלות. כמו למשל, מניעת בוחרים מהגעה לקלפיות ("אם מישהו יודע שאנחנו לא תומכי המפלגה שלו וטרם יצאנו להצביע, הוא יכול לדאוג שיגיע דווקא אלינו סמס מ'אזרח מודאג' שמספר לנו שבקלפי המסויימת שבה אנחנו אמורים להצביע משתרכים תורי ענק ולא כדאי להתקרב", אמרה שוורץ אלטשולר), לזייף הצבעה ("שילוב של המידע הקיים באפליקציות יכול לייצר סחר מכר בתעודות זהות על מנת להצביע תחת זהות מזויפת"), או אפילו לקדם התערבות זרה בהליך הדמוקרטי ("אנחנו חשופים לאפשרות שמידע כזה ידלוף, והיכולת של רוסיה להתערב בבחירות כדי ליצור חוסר אמון בשיטה הדמוקרטית ולהגדיל פילוג בין קבוצות בחברה הישראלית מתחזק משמעותית מקבלת גישה למאגרים הללו").

בואו לקנות אצלנו במקום להצביע! צילום: ניצן סדן

אלו רק הדוגמאות ששוורץ אלטשולר הצליחה לחשוב עליהן במהלך שיחה בת פחות משעה. מה עוד יכולות המפלגות לעשות עם היכולות שמספקות אפליקציות אלו, איך עוד הטכנולוגיה יכולה לשמש על מנת לשבש ולערער את הגינות הליך הבחירות? אפשר רק לדמיין. ואולי אפילו את זה אי-אפשר, כי כפי שנוכחנו שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, כמעט בלתי-אפשרי לחזות אילו שימושים יהיו לטכנולוגיות, ומה המוח האנושי המתוחכם והתככן ימצא לעשות אתן.

במקרה הזה, לפחות, יש דרך למנוע הפתעות לא נעימות מסוג זה, או לפחות לצמצם משמעותית את הסיכוי להופעתן: רגולציה נוקשה יותר על אופן השימוש באפליקציות, אולי אפילו הגבלה של היבטים מסוימים של פעילותן (כמו, למשל, דיווח מחדר הקלפי באמצעותן על אזרחים שהגיעו להצביע). אבל, נראה שבינתיים הגורמים הרלוונטיים נרדמו בשמירה. ועדת הבחירות המרכזית טוענת שהנושא בכלל לא באחריותה, ומגלגלת את הכדור לרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים. ושם, מסתפקים משום מה בפיקוח רופף בדמות רענון הנחיות והזמנת נציגי המפלגות לכנסים בנושא.

הרגולטורים, כך נראה, חסרים את הדימיון הדרוש על מנת לפתח תרחישי איימים מציאותיים. נו, קורה. אבל חמור מכך: אין להם את ההבנה שהם חסרי דימיון, את הידיעה שבזמן שהם צופים מהצד בשלווה מתחת לפני השטח עלולים להתפתח שימושים מסוכנים שעלולים לעוות, אולי אפילו בצורה מכריעה, את תוצאות הבחירות. ואת מחיר האדישות הזו נשלם, בסופו של דבר, אנחנו.

קצרצרים