מלאך האש: כך הפך ההרקולס ממטוס תובלה לספינת תותחים מעופפת

שלום, כאן הקברניט; כשחושבים על מטוסי קרב ותקיפה, עולה בראש תמונה של מכונות מהירות, דקות ויפות כמו F15 או F16. אבל מטוס התקיפה הכי מפחיד וקטלני כלל לא דומה להם. הוא מסוגל להמטיר אש גיהנום על כוחות קרקע, למרות שאין עליו אף טיל, פצצה או רקטה. והוא בכלל מטוס מטען.

מטוסי מסרשמיט 110 צילום: grafiq

כבר עם פרוץ הקרב על בריטניה ב-1940 הבינו הנאצים שזה לא יעבוד; ה-ME110 נפלו כזבובים משום שהיו מגושמים בהרבה מהספיטפיירים של הוד מעלתו. בהמשך הוסבו מטוסים אלה למשימות אוויר קרקע וסיוע קרוב וגם לבריטים היו כלים דומים, כמו מטוס המוסקיטו הנפלא, עליו סיפרתי לכם בטור קודם והבופייטר, עליו אספר לכם בטור משלו. ומה עם האמריקאים? הם כרגיל, הלכו על גדול.

מפציצי ה-B17 שלהם, שנשלחו באלפיהם לגרוס את אירופה הכבושה, נפלו בעשרות כמעט כל יום; כדי להגן עליהם, נבנה מטוס ה-XB40, גרסה של המפציץ שפשוט נשאה יותר צריחי מקלעים והמון תחמושת במקום מטען פצצות. כמה כאלה, חשבו האמריקאים, ומטוסי הקרב של הנאצים לא יוכלו להתקרב. אז חשבו: האווירון היה כבד בהרבה ולכן איטי בהרבה, ופיגר אחר מבני המפציצים.

מטוסי YB40 צילום: axisandalliespaintworks

צריחי מקלעים ועמדות אש בגופו של YB40 צילום: USAF

בשנת 1963, לפני שפרצה מלחמת ויאטנם במלוא עוזה, השתתפו כוחות אמריקאיים בלחימה בין הצפון הקומוניסטי והדרום הדמוקרטי, אך באופן חשאי למחצה; ארה"ב מילאה את שורות חיל האוויר של הדרום ביועצים ואנשי צוות, ובמטוסים ישנים למיניהם - T28 טרוג'ן, מפציצי דאגלס אינוויידר, ומטוסי תובלה מסוג C47 דקוטה ו-C46 קומנדו - כולם ממלחמת העולם השנייה.

מטוסי דרום וייטנאם. משמאל: מטוס תצפית U10D, מטוס תקיפה קל T28, מפציץ B26 אינוויידר, C47 דקוטה, C46 קומנדו ו-C123 פרוביידר צילום: t28foundation

הכלים הללו השתתפו בסיוע לבסיסי הפעולה הרבים שקמו בחזית הלחימה ובגבול עם לאוס, כדי לסייע בבלימת פשיטות של הווייטקונג - צבא הגרילה שנלחם עבור הצפון הקומוניסטי.

לוחמת של הווייטקונג, במהלך הסתערות צילום: marxsite

לאחר שהותקפו, ירו אנשי הבסיסים לכל הכיוונים בפאניקה, ואז הקפיצו מטוסי דקוטה שייפזרו נורי תאורה, במטרה לאפשר למגינים לראות משהו בחושך. בהמשך, שולבה פעילות הדקוטה עם ה-T28, שצללו על האויב שאותר באש רקטות ומקלעים. אבל כל זה היה בלתי יעיל בעליל; לוחמי הווייטקונג שלחו חוליה בודדת לתקוף בסיס ולהמתין לדקוטות ונורי התאורה שלהן. לאחר שהוארה סביבת החוליה, נשלח כוח גדול פי כמה לתקוף את הבסיס מצידו השני. אמריקאים ודרום-וייטנאמים רבים נהרגו מכדורים בגב.

בנוסף, בערך פעמיים ביום נשמעו צווחות אימה ממכשירי הקשר: סיור רגלי נכנס למארב שהמטיר עליו אש צולבת, אי שם באמצע הג'ונגל. וכשנקראו מטוסי תקיפה לספק סיוע קרוב, הם הפציצו את הנקודה הלא נכונה, פגעו רק בחלק קטן מכוחות האויב או שפשוט זרקו פצצות על הכוח שנשלחו לחלץ. בנוסף, טנק הדלק הטיפוסי שלהם לא איפשר שהייה ארוכה בסביבת המטרה, כך שלא היה זמן לחפש את האויב או לבצע תיקוני ירי.

הכוחות בשטח זועקים לעזרה צילום: גטי אימג'ס

בפנטגון חשבו הרבה על העניין. מפציצים גדולים או מטוסי קרב הפצצה היו הרבה, אך הם לא נשאו חימוש מדויק אלא פצצות גדולות, ואם היו במקרה פוגעים בכוח שנשלחו לחלץ, היו מוחקים אותו מפני האדמה. למה עוד יש טווח ארוך וזמן משימה ממושך? למטוסי תובלה. אולי שווה לשים עליהם חימוש, למצוא שיטה בה יוכלו להמטיר אש לאורך זמן?

הפיתרון נמצא בדמות מטוסי הדקוטה, שגם כך פרוסים בדרום וייטנאם. מה אם במקום לפזר נורי תאורה ולעזוב, תוכל הדקוטה גם לפתוח באש? וכך נולד ה-AC47, שכונה "פאף דרקון הקסם": הדקוטה צוידה בשלושה תותחי מיניגאן רב קניים, שיכלו להמטיר אש גיהנום על חיילי האויב.

מקלעים רב קניים בולטים מצידה של הדקוטה צילום: USAF

איך זה עבד? ה-AC47 הגיע לאזור הפעולה, ואז קצין תיאום יצר קשר עם הכוחות שעל הקרקע, כדי לוודא לאן אסור לירות; לאחר מכן, החלה הדקוטה לחוג סביב אזור המטרה, כשמצידה השמאלי בלטו המקלעים. תוך כדי טיסה, פתח המטוס באש שריתקה את כוחות האויב למקומם - מה שאיפשר לכוחות ידידותיים לסגת, לפנות פצועים או לצאת למתקפת נגד.

ירי ממטוס AC47 צילום: historynet

הרעיון עבד כמו קסם: לוחמי הווייטקונג היו רגילים לשמוע מטוסים באוויר, ולא קישרו בין הדקוטה האיטית ובין אלפי הקליעים ששרקו סביבם, כשהם הופכים את הג'ונגל לסלט עלים בתיבול מוות. בתחילה, חשבו שישנו איזה קומנדו אמריקאי, יחידה עילית שמצליחה לאגף אותם בכל מתקפה. עד שנת 1967 נהדפו כך כ-1,300 מתקפות בכל גזרת הלחימה.

מטוס AC-130 צילום: USAF

בשלב זה, שימשו הספקטרים פחות להגנת בסיסים ויותר למשימות אמנעה, כלומר חיסול כוחות של האויב שנעים לחזית עם ציוד, דלק ואספקה. והיו הרבה מאוד כוחות כאלה: צפון וייטנאם הפעילה רשת של כבישים נידחים, שבילי ג'ונגלים, מעברי מים ומנהרות משטחה ועד לדרום. הנתיבים, שכונו "ציר הו צ'י מין", עברו גם בלאוס וקמבודיה השכנות. כל לילה עברו בהם חיילים, תחמושת, ואמצעי לחימה חדשים, שמן לגלגלי מכונת המלחמה של הצפון.

משאיות על אחת הדרכים של "ציר הו צ'י מין" צילום: (manhai (CC BY 2.0

הספקטרים הצטיינו בציד שיירות: זמן המשימה הממושך שלהם איפשר לחסל כך טורי אספקה לילות שלמים; לפי הערכות, תותחי ומקלעי הספקטר השמידו יותר כלי רכב מכל כלי טיס אחר במלחמה כולה (כן, כולל הפאנטום האגדי, מפציץ ה-B52 העצום ושאר קטלוג ההפצצה של ארה"ב).

ב-1969 הבין הווייטקונג שצריך לפתור את בעיית המוות המזמזם ממעל, והחל לפרוס תותחי נ"מ ניידים בנקודות רגישות בנתיב האספקה שלהם - מה שהיווה איום על הספקטרים. האמריקאים מיהרו למצוא פיתרון משלהם: במקום מקלעי המיניגאן, הותקנו במטוסים תותחי 40 מ"מ עם פגזים עתירי רסס, שמסוגלים לחסל כוחות מאחורי מחסות - והטווח שלהם גדול בהרבה. כך, יכלו להפציץ שיירות מחוץ להישג ידם של תותחי הנ"מ.

ספקטר יורה מתותח 40 מ"מ צילום: USAF

תותח הוביצר 105 מ"מ צילום: (CLEMENS VASTERS (WIKIMEDIA

תצלום אוויר מפוענח של שיירת וייטקונג שחוסלה בידי מטוס ספקטר צילום: USAF

וכך נולדה תוכנית לשדרוג מתמשך של מטוס הספקטר; היה זה מטוס יקר מאוד מלכתחילה, שכן כלל את כל מערכות בקרת האש, ראיית הלילה וזיהוי המטרות הכי חדשות. בגרסתו הנוכחית, AC130U, הוחלפו שני תותחי הוולקן בתותח אקוולייזר 25 מ"מ מהיר וחזק יותר. כמו כן, זכה למערכות תצפית, מעקב וכוונון מתקדמות מאוד, כדי להבטיח דיוק מקסימלי ביום ובלילה; תותח ה-105 מ"מ שלו מסוגל לפגוע בחבית ממרחק של קילומטרים, גם במזג אוויר מעונן.

AC-130U בטיסה צילום: USAF

כן, גם תותח לייזר צילום: USAF