האם פייסבוק וטוויטר צריכות לדאוג שלא נעליב את הפוליטיקאים שלנו?

סותמי הפיות הלאומיים

מחוקקים בבריטניה הביעו זעם גדול על פייסבוק וטוויטר: בדיון שנערך השבוע בפרלמנט הבריטי, נטען שהחברות מתעלמות מדיווחים על תוכן פוגעני ולפעמים משאירות אותו באוויר זמן מה למרות תלונות ובקשות. המחוקקים לא התכוונו לדברי הסתה, איומים ובריונות שמכוונים כלפי הציבור הרחב, אלא למשהו חמור יותר, בעיניהם: כשהציבור הרחב מעליב אותם אישית במדיה החברתית. כן, הדיון נסב סביב אוזלת ידן של החברות בזיהוי בריונות שמופנית אליהם - אותה הגדירו כסכנה לדמוקרטיה. כמה מהם אף אמרו ששוד ושבר, לפני שפנו בעצמם לבכירי פייסבוק וטוויטר במדינתם, לא הוסרו דברי הנאצה מן האוויר.

האם נכון להציב את פייסבוק כשומרת על שמם של הפוליטיקאים? צילום: גטי אימג'ס

הדיון הגיע למחוזות טכנולוגיים, כשהמחוקקים התרעמו על שלפייסבוק וטוויטר אין יכולת זיהוי אוטומטי של מקרים בהם מישהו מצייץ לחבר פרלמנט "אתה תקבל מה שג'ו קוקס קיבלה", כשגברת קוקס המסכנה היתה נציגת מפלגת הלייבור שנרצחה ב-2016. נבחרי הממלכה פשוט מפחדים שהאלגוריתמים לא יבינו שמדובר באיום. מאז 1812 נרצחו שמונה חברי פרלמנט, ואף אחד לא רוצה להיות מספר תשע.

אפשר לצחוק על הפוליטיקאים המנותקים של בריטניה עד מחר, ועל כמה שהם מפחדים מזעמם של פסיכופטים, בעוד לאדם הסביר אין יחס מועדף והוא זה שבכלל שם אותם על כסאם המכובד. אבל המצב הזה קיים בכל מקום בעולם; נבחרי ציבור מגיעים לתפקיד ושוכחים עבור מי נבחרו. וזו הזדמנות להסתכל על הנושא מזווית אחרת: האם בכלל לגיטימי שפייסבוק וטוויטר יצנזרו אנשים שמותחים ביקורת על פוליטיקאים?

במדינות שונות יש חוקי חופש ביטוי ברמות שונות, שקובעים היכן עובר הגבול והאם מותר להגיד שמנהיג המדינה שלך הוא בושה, ואפילו לקוות שיקרה לו משהו לא סימפטי. כשמדובר בדמוקרטיות, לרוב הגבול הוא במסר; יש הבדל בין "אני שונא את משה", "כולם חייבים לשנוא את משה" ו"משה בוגד, בואו נקום ונשרוף לו את האוטו".

חברות הטכנולוגיה מצייתות לחוקים המקומיים בכל מדינה, מה שמעלה אתגר טכני: בניית אלגוריתם שיוכל להתאים את עצמו לרמות הצנזורה הנדרשות. כמו שהעירו המחוקקים הבריטים, האלגוריתמיקה של הרשתות החברתיות לא יכולה לזהות כל איום, ובוודאי שלא להבין את ההבדל בין סאטירה ושנאה לגיטימית ובין הסתה או איום מרומז.

עליהן לבנות מערכת עצומה שתדע להבין כל מילה וביטוי בכל שפה, את ההקשר התרבותי של כל תרבות, ולנתח את התנהגותו של כל משתמש כדי להבין אם מדובר במאיים סדרתי או סתם אחד שנשרף לו פיוז. ולכל זה פשוט אין פיתרון טכנולוגי כרגע, ולא מן הנמנע שנצטרך להגיע לפריצות דרך מפתיעות בתחום הבינה המלאכותית לפני שיהיה. אבל גם אם היתה להן מערכת שכזו, היא היתה הופכת לכלי צנזורה בידי מי שקבע את החוק: המחוקק המקומי, שכפי שראינו בבריטניה, לא אוהב כשמלכלכים עליו בפיד.

וזהו הקונפליקט במרכזו עומדות הרשתות החברתיות: הן החליפו את כיכר השוק, וכל המפגשים, הקריאות, המוצרים והחוויות קורות בהן או לפחות עוברות דרכן. ובכיכר השוק יש גם קללות - ובחברה דמוקרטית יש מקום לביקורת עוקצנית, מרה ובוערת על גורמי הכוח בחברה, בדגש על שליטים. ויש היסטוריה ארוכה של ביקורות כאלה; כשמת מלך בריטניה ג'ורג' הרביעי ב-1830, כתב עליו הטיימס הלונדוני: "מעולם לא היה אדם שהתאבלו עליו כה מעט. איזו עין הזילה עליו דמעה? ליבו של מי נשבר בקרבו? אם היה לו אי פעם ידיד, חבר מסור בשלב כלשהו של חייו, אנו מוחים על כך ששמו מעולם לא הגיע לידיעתנו". יש להניח שאם היה עולה פוסט כזה כיום, היה מדווח וננזף ומוסר.

אינני מתיימר לדעת היכן נכון להציב את גבולות הגזרה בכל הנוגע להעלבת נבחרי ציבור ומנהיגים, אך דבר אחד ברור: לאלגוריתם אין שיקול דעת, ומפתחיו תמיד ינסו להחמיר כדי שלא לטעות ולהסתבך. בדומה, תמיד יונחו עובדים אנושיים לסנן אף הם לחומרה, כדי שלא ליצור מצב בו הבוס הגדול צריך להגיע לפרלמנט ולתת הסברים. ולכן, לראייתי חשוב להוציא מידי חברות הטכנולוגיה את האחריות לשמירה על שמו הטוב של פוליטיקאי זה או אחר. אם כבר, שיקצו הנעלבים את מרצם לאילוץ חברות הטכנולוגיה לשיפור המענה שלהן לקהל הרחב - ולא רק לח"כ שמחזיק את הבכיר בפייסבוק בחיוג מקוצר.

קצרצרים

1. ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה ואחד האנשים החזקים ביותר בעולם, הפך לחזק יותר: הוא אישר סופית חוק חדש שמחייב חברות אינטרנט להפעיל שרתים על אדמת רוסיה, תחת פיקוח של רגולטור התקשורת המקומי. הרעיון הרשמי הוא לצמצם את הנזקים האפשריים במקרי מתקפת סייבר וריגול ממשלתי. זאת, בעוד רוסיה נחשבת למי שעומדת מאחורי מהלכי הסייבר הכי נרחבים בעולם כיום - מגניבות מידע ועד השבתת תחנות כוח באוקראינה, מריגול מתמשך ועד הפעלת צבא טרולים שמשפיע על מהלכים פוליטיים במדינות אחרות. העם הרוסי אמנם מחה נגד החוק, שנועד לאפשר צנזורה שלטונית נגישה ונוחה, אך פוטין לא התרגש. ממשלת רוסיה כבר עברה הפגנות גדולות על רקע ניסיונות לחסום את טלגרם ושירותים מקוונים נוספים, תוך התעלמות בולטת מדרישות ההמונים.  

כועסים? שיכעסו. פוטין צילום: אי פי איי

2. השבוע נודע שאמזון פונה לסוחרים בישראל, לקראת בניית שת"פ והשקת פעילות מסחר מקומית. מסתבר שאנחנו רק נקודה אחת במזה"ת עבור הענקית האמריקאית: השבוע השיקה בדובאי אתר בערבית תחת המותג, לאחר שהניחה את התשתית לפעילות נרחבת במפרץ; במשך שנים פעלה תחת השם שוק (Souq) וצברה ספקים ושותפים. במדינות ערב מחכה לה תחרות קשה עם Noon, פלטפורמת הסחר המקומית של דובאי והסביבה, בעוד בישראל כבר זמינים רוב שירותיה וכל מה שישתנה הוא זמני המשלוח - שצפויים לרדת לא פחות ממניות של חברות קניונים.

3. נטפליקס מנסה לשפר את ההיצע שלה, ומצאה דרך לעשות זאת בלי לשפוך עשרות מיליונים על הפקות מקור וסדרות רכש: אודיו סופר-איכותי. החברה הודיעה שתתחיל לאפשר תמיכה בצליל בהפרדה של 640 קילוביט בשנייה עבור משתמשים סטנדרטיים, ובהפרדת 768 קילוביט בשנייה למכשירים תומכי פורמט דולבי Atmos תמורת תשלום נפרד שטרם נחשף. כיום מוצעת איכות של 192 קילוביט לשנייה כברירת מחדל, ו-448 קילוביט לשנייה עבור מכשירים תומכי אטמוס ומדובר בשינוי שאפשר יהיה לשמוע: טווח צלילים רחב בהרבה, פחות רעשים ואודיו מדויק. כמובן שתצטרכו בשביל זה טלוויזיה או מחשב שיודעים להפיק את הצליל הזה באיכות האמורה, ולכן לא סביר שהשירות החדש יהפוך לאפיק הכנסה משמעותי עבור נטפליקס.