החוק שיכניס בכירים בפייסבוק לכלא אם לא יסירו תוכן פוגעני

צעד עקום בכיוון הנכון

חוק הגבלת התוכן הפוגעני במדיה החברתית עבר באוסטרליה; מעתה, ייקנסו חברות כפייסבוק וטוויטר בעד 10% מהכנסתן השנתית הגלובלית על כל מקרה בו לא יוסר תוכן בזריזות לאחר דיווח עליו. החוק הוגש לאחר שמחבל ימני קיצוני הרג 50 מוסלמים בעיר קרייסטצ'רץ' בעודו מתעד את הזוועה בפייסבוק בשידור חי. התיעוד הזה הוסר, אך לאחר עיכובים מצד החברה, על אף תלונות גולשים שנתקלו בו.

החוק כולל רכיב לא שגרתי אך מבורך ביותר, שהלוואי ויגיע גם למדינות אחרות: סנקציות אישיות נגד בכירים ברשתות חברתיות שיתרשלו בהסרת תוכן פוגעני - סנקציות שיכולות להגיע גם למאסר בפועל. הרי בכירים בחברות הם שאחראים על המוצרים שלא פעם משמשים לפגיעה בחיי וזכויות אדם. הם אלה שמחליטים שחשוב יותר שאנשים יוכלו לשדר תוכן בשידור חי כדי לשתול בו פרסומות, מאשר שיהיה איזה פילטר שיקבע איזה חומר עדיף לא לשדר. וזה לא חדש עבורן: המקרה הראשון היה של סטיבן סטפנס, שתיעד בפייסבוק Live רצח שביצע עוד באפריל 2017. שבועיים לאחר מכן תיעד גבר תאילנדי את רצח בתו התינוקת. לחברות היה די זמן להפיק לקחים אך הן הסתפקו בהתנצלויות עבשות. החוק הזה יגבה את מחיר החמדנות, האדישות ותאוות הבצע של החברות האמריקאיות וטוב שכך.

סטיבן סטפנס, הרוצח הראשון בפייסבוק Live צילום: facebook

או יותר נכון, הוא יכל לגבות את המחיר הזה. החוק נוסח בצורה כללית מדי ובעייתית, שעלולה לגרום יותר נזק מתועלת. למשל, נכתב בו שהסרת התוכן חייבת להתבצע תוך "מסגרת זמן מתקבלת על הדעת" ולא רגע אחרי. כמה זמן מתקבל על הדעת כשיש וידאו של רצח באוויר? מה קורה כשסרטון אחד מוסר, אבל מאה משתמשים מעלים אותו מחדש? זה מה שקרה לפייסבוק בפרשת קרייסטצ'רץ'; כן, החברה התעכבה בהסרת התיעוד הראשון שפורסם למרות שקיבלה תלונות משתמשים, אך לאחר שהסירה אותו צצו עוד אלפים. ביממה שלאחר מכן, הוסר הסרטון יותר ממיליון פעם.

בנוסף, היקף החוק מכסה רק מקרים מאוד קיצוניים: תיעודי טרור, מוות, ניסיון רצח, עינוי, אונס וחטיפה. ומה לגבי קמפיינים של השמצה והסתה - כאלה שיכולים להוביל לטרור ורצח? מה עם תוכן גזעני שלא קורא לאלימות? מיזוגניה? האם את התכנים האלה מוכן הציבור לראות בפיד שלו, ומוכן שהילדים שלו יראו בפיד שלהם? האם לא ייגבה מחיר מהחברות שלא מסירות תכנים שכאלה?

רצח כן, הסתה לרצח לא?

החוק האוסטרלי הוא צעד בכיוון הנכון; ויש מקום לחוקים כאלה ואשמח לראות יותר מהם ביותר מדינות, אך חשוב להגדירם במדויק כדי למנוע מצב בו ממשלות נעזרות בהם כדי להשתיק קולות במדיה החברתית, או מצב בו החוק לא אפקטיבי כי רוב המקרים פשוט עוברים סביבו.

מצנזרים כמו השלטון

לצנזורה הסינית יש הרבה פנים; אחרי שנים רבות בהן הורגל הציבור במדינה בכך שהשלטון סותם לו את הפה שיטתית, נוצר מצב בו גם חברות מסחריות מרגישות בנוח לעשות זאת. השבוע סיפרנו לכם על מחאה לא שגרתית שמוביל מתכנת סיני דווקא באתר משאבי הקוד גיטהאב; הועלה אליו עמוד שנקרא 996ICU ובו מתוארים חייהם הקשים של מפתחים בחברות סיניות שמאלצות את העובד לתפקד מתשע בבוקר עד תשע בערב, שישה ימים בשבוע. אגב, בחברות רבות המספרים אף קיצוניים יותר, והעובדים באמת נשחקים עד אפיסת כוחות.

אותו עמוד זכה לתגובות ועניין רב ובצדק; אנשי ההייטק בסין מרגישים שמתייחסים אליהם כמו אל ציוד משרדי. והמחאה הזאת הרגיזה מאוד את החברות הסיניות עצמן: איך מעז הציוד המשרד..סליחה, איך מעזים העובדים להתלונן? לאחר כמה ימים, הופיעו דיווחים של גולשים סינים שרצו להיכנס לעמוד והופתעו למצוא במקומו הודעת חסימה, שנשתלה שם מטעם החברה שפיתחה את הדפדפן או פלטפורמת התוכנה שלהם.

עובדים קשה - ומצונזרים כשמקטרים צילום: שאטרסטוק

היו הרבה כאלה: עליבאבא, טנסנט, שיאומי, חברת הסייבר Qihoo 360 ואחרות. מדובר בחסימה נרחבת מאוד, שכן לחברות כטנסנט יש המוני שירותים מקוונים, דפדפן משלה ועוד. החברות עשו פה את הדבר הכי ממשלתי שאפשר: להשתיק במקום להתייחס, לצנזר במקום להגיב.

אני לא יודע לאן תתפתח המחאה מכאן; אם הסיפור הזה היה קורה בארה"ב, באירופה או בישראל, היינו יכולים לראות זעם ציבורי, אולי אפילו מעורבות ממשלתית או רגולטורית, התפטרויות מחאה וכולי. אבל התרבות הסינית שונה בתכלית; העם הסיני מקדש עבודה, גם אם פחות מאשר בדורות קודמים, והמסירות למקום העבודה היא בגדר עניין תרבותי.

לסין יש היסטוריה בעייתית של תנאי עבודה; בעשור האחרון ראינו דיווחים לא מעטים על מקרי התאבדות של פועלי ייצור במפעלי פוקסקון למשל, על עובדים קטינים בשכר אפסי אם בכלל, והחברות המערביות שעבורן נבנו המוצרים ספגו בעצמן ביקורת על שבחרו כאלה מין קבלנים. המצב השתפר מאוד, אך מחאת המתכנתים היא סיפור אחר: כשחושבים על מתכנת חושבים על אדם שעובד הרבה מאוד שעות, אבל תמורת תגמול מאוד משמעותי.

ולכן, כנראה שהפעם לא יקבלו העובדים המוחים גיבוי של ארגוני זכויות אדם או של לקוחות המוצרים שלהם בחו"ל. הם לבדם במערכה, ויהיה עליהם לזקוף קומה ולהגיד למעסיקים שלהם שיש להם קווים אדומים. בסופו של דבר, גוף סיני צריך לישון כמו גוף ישראלי, ילדי משפחה סינית רוצים לראות את אבא כמו ילדי משפחה אמריקאית, ושחיקת עובדים ללא הכרה פוגעת גם בחברה השוחקת.

קצרצרים

1. לפייסבוק יש בעיית יח"צ. תמיד היתה לה, כחברה שניזונה על מידע פרטי ומתעלמת מתלונות המשתמשים. עתה החלה לנסות לשפר את תדמיתה, דרך שיתוף פעולה עם הדיילי טלגרף הבריטי. בדומה למה שעושות חברות רבות אחרות בארץ ובעולם, קנתה גם פייסבוק נדל"ן פרסומי והחלה לפרסם מאמרים שמסבירים איך היא מועילה לאנושות, נלחמת בבריונות המקוונת וכמה אין מה לפחד מעוצמתה ושליטתה. הפרקטיקה הזו לגיטימית, שכן אותם מאמרים מסומנים ככאלה שפורסמו מטעם פייסבוק בפלטפורמה מסחרית. ועדיין, חבל נורא שפייסבוק מעדיפה לשלם כדי לקבל פירגונים, במקום להיות קצת יותר הוגנת כלפי הציבור ולקבל פרגון אותנטי.

קונים פירגונים. פייסבוק צילום: שאטרסטוק

2. לסנאפצ'ט נגמרים הרעיונות: אחרי שפייסבוק וכל השאר העתיקו ממנה את פורמט המסרים הפומביים הזמניים, החליטה להעתיק בעצמה. החברה מפתחת תכונות מבוססות מיקום בסגנון פורסקוור הוותיקה, שיאפשרו למשתמשים להציג גם את מיקומם בצורה ארעית, ביחד עם תוכן שרלוונטי לאותו מיקום. בפברואר האחרון נודע שקצב בריחת המשתמשים שלה הואט, ושחלה אף צמיחה בשיעור הפרסום בה. אבל מחכה לחברה דרך ארוכה עד שתשחזק את תהילת עברה ואם אוון שפיגל, מייסד ומנכ"ל החברה, רוצה לאיים אי פעם על הגמוניית פייסבוק וטוויטר, יהיה עליו לשלוף ארנב אחר מהכובע.

3. נקנח בפורנו: תעשיית הבידור למבוגרים בלבד היא שוק קשוח ביותר בכל העולם, בו קשה מאוד להתפרנס. ישנן חברות הפקות שנשענות על תשלומי מנויים תמורת תוכן בלעדי, אך הבלעדיות הזו נפרצת פעם אחר פעם והתוכן שלהן מגיע לאתרי הסטרימינג החינמיים. כמה מהן החליטו לפנות לעזרת הקהל הרחב, עם קמפיינים שעלו לאינדיגוגו. לראייתן, הפנייה האישית של שחקניות הפורנו לצופים שלהן תיצור גם חיבור אישי, כמו של קהל למוזיקאי שהוא מממן בפטראון או פלטפורמה דומה - וכך יצליחו לשרוד בשוק.