עובדים שעות מטורפות בהייטק? נינטנדו מוכיחה ששמונה זה מספיק

אחת האסוציאציות הראשונות שעולות כשחושבים על יפן היא שעות עבודה מטורפות. לפי דו“ח ממשלתי יפני כחמישית מהעובדים ביפן עובדים יותר מ-80 שעות עבודה נוספות בחודש ואחד מכל עשרה יפנים עובד יותר מ-100 שעות שעות נוספות בחודש, כך שהסטריאוטיפ על המדינה די מבוסס. התופעה של מוות כתוצאה מעבודת יתר (Karoshi) אינה זרה ליפן וב-2016 סווגו 191 מקרי מוות כנובעים מסיבה זו.

טטסומי קימישימה, נשיא נינטנדו

מגזר הטכנולוגיה ידוע בכל העולם כנוטה לעומס יתר. בסין למשל, המציאו חברות ההייטק המקומיות את הפרקטיקה האכזרית של ”996“, שכוללת עבודה מ-9 בבוקר ועד 9 בערב שישה ימים בשבוע. בתחום הגיימינג התגאה בשנה שעברה המייסד של חברת המשחקים האמריקאית Rockstar Games, מפתחת המשחק המצליח Red Dead Redemption 2 שהושק בסוף 2018, בכך שהצוות עבד 100 שעות בשבוע כדי לסיים אותו.

אך יש חברות שמוכיחות שאפשר אחרת. ענקית הגיימינג היפנית נינטנדו פרסמה לאחרונה את תנאי ההעסקה של 2,271 עובדיה ביפן - והנתונים מפתיעים מאוד. השכר הממוצע של עובד בנינטנדו עומד על 80 אלף דולר בשנה (כ-25 אלף שקל בחישוב חודשי), בהחלט גבוה, אבל לא משהו שידהים את עובדי ההייטק בישראל. בנוסף לשכר מקבלים העובדים בונוסים פעמיים בשנה והעלאת שכר מידי שנה.

מה שיותר מדהים בנתונים הוא אורך יום העבודה הממוצע של עובד נינטנדו שעומד על 7 שעות ו-45 דקות בלבד, כולל שעה הפסקה. העובדים במטה החברה בקיוטו מגיעים בסביבות 8:45 בבוקר והמפתחים מתחילים קצת יותר מאוחר, ב-9:30. לא פלא שסופר מריו, הדמות הכי מפורסמת של נינטנדו, נראה כל כך מבסוט.

קונסולת הסוויץ' של נינטנדו

נתונים שמתבססים על חישוב ממוצע דורשים זהירות; ייתכן שישנה קבוצה של עובדים שזוכה לשעות נוחות במיוחד ומורידה את הממוצע לשאר החברה שנשארת במשרד מבוקר עד ערב. לחברה יש גם עובדים מחוץ ליפן ואפשר לקוות שגם הם מקבלים תנאים נוחים כאלה.

לנינטנדו יש בעיות, אבל בגדול היא נחשבת לחברה מצליחה בתחומה. נינטנדו סוויץ‘ , הקונסולה שהשיקה ב-2017, היא כיום קונסולת המשחקים הנמכרת בעולם, לפני Xbox ופלייסטיישן. בנוסף שישה מתוך 20 המשחקים הנמכרים בעולם ב-2018 היו משחקים שיצאו אקסקלוסיבית לסוויץ‘. מסתבר שאפשר להספיק הרבה גם ביום עבודה של פחות משמונה שעות כולל הפסקה.

תנאי ההעסקה המצוינים בנינטנדו תורמים להתמדה הגבוהה של עובדים בחברה. לפי נתוני החברה גיל העובד הממוצע בחברה עומד על 38.6 והוא עובד בארגון כבר 13.5 שנים, הכי רחוק מהתחלופה הגבוהה של ההייטק הישראלי. החברה מתגאה גם בשיעור גדול של נשים שעובדות בה (אף שהיא לא מציינת את המספר המדויק) והיא מקפידה על יצירת סביבה שתתאים בשעות גם להורים לילדים. נינטנדו כי היא מתכננת לגייס השנה 81 בוגרי מכללות טריים ביפן. כנראה שקורות חיים לא יחסרו לה.

עצור, בשם הסייבר!

חוק שמתקבל ללא מתנגדים כנראה אף פעם לא יהיה חוק חיובי במיוחד; בשבוע שעבר העביר הפרלמנט התאילנדי ברוב של 133 תומכים מול 0 מתנגדים חוק שנוי במחלוקת להגנת סייבר. ממשלות תמיד זקוקות ליריבים אמיתים או דימיוניים כדי לקחת לעצמן עוד סמכויות וכוח והיריב הדמוני הלוהט של העת הנוכחית הוא התקפות רשת. מה אפשר להשיג דרכו? עוד ועוד סמכויות לפיקוח וריגול באינטרנט אחר האזרחים.

החוק התאילנדי, שמתנגדיו מכנים אותו ”משטר סייבר צבאי“, נותן לממשלה המקומית אפשרות לחדור למחשבים ולרשתות תקשורת, כמו גם להיכנס לבתים פרטים ולהחרים ציוד ללא צו בית משפט במידה שממשלה החליטה כי מדובר במצב מסוכן. החוק כולו מנוסח בניסוחים עמומים שמשארים אפשרות לפרשנות רחבה.

מלך תאילנד, מאהה וצ'יראלונגקון צילום: רויטרס

חופש הביטוי אינו מהצדדים החזקים של תאילנד, מדינה שבה נידון בעבר אדם ל-35 שנות מאסר על כך שהעליב את משפחת המלוכה. לממשלה התאילנדית, שמונתה בעקבות ההפיכה צבאית ב-2014, כבר יש היסטוריה בעיתית מאוד בניצול חוקי סייבר כדי להילחם נגד אקטיביסטים ומתנגדים, כך שצריך לקחת בערבון מוגבל את צפירות ההרגעה שלה כי חופש הביטוי לא יפגע.

החוק התאילנדי ממשיך את הטרנד הלוהט באסיה של חוקי הגנת סייבר. בווייטנאם ישנו חוק כזה שנכנס לתוקף ב-1 בינואר השנה ואוסר על משתמשים במדינה להתארגן ולאמן אחרים למטרות הפועלות נגד המדינה, להפיץ מידע שיקרי, לערער על הישגי המדינה או לפגוע בסולידריות. החוק הוויטנאמי דורש מחברות טכנולוגיה מקומיות לפתוח משרדים מקומיים ולאחסן את המידע באופן מקומי במדינה, סעיף שגוגל ופייסבוק לא מצייתות לו, בנחישות ראויה לציון.

צנזורה במסווה של אבטחת מידע צילום: The Dentalist

לא קשה לנחש מאיפה וייטנאם ותאילנד שאבו את ההשראה לחוקים; סין העבירה כבר ב-2017 חוק הגנת סייבר מקיף שדורש בין השאר מחברות בינלאומיות לאחסן מידע על אזרחים סינים באופן מקומי, צעד שחייב את אפל למשל להקים חוות שרתים במדינה. החוק הסיני מחייב גם ספקי שירותים אינטרנטיים לבצע זיהוי אמיתי של כל המשתמשים ולספק את המידע לרשויות החוק במקרה הצורך. אולי פשוט כדאי לזנוח את התפיסה הרומנטית שהמרחב הווירטואלי יהיה מקום חופשי יותר מאשר המרחב הפיזי. בסופו של דבר שני המישורים עושים רושם של התלכדות.

קצרצרים:

1. אתר ההיכרויויות הסיני jiayuan.com תובע משתמשת שהציגה את עצמה באופן מזויף כדי למשוך מחזרים שיקנו לה מתנות יקרות. המשתמשת הציגה עצמה כבתו של מנכ“ל ובוגרת אוניברסיטת פקינג היוקרתית, שני פרטים שהתבררו כלא נכונים. היא סחטה מאחד המחזרים שלה, מורה למתמטיקה, מתנות בעשרות אלפי יואן. לאחר שהסיפור הגיע לתקשורת הסינית שעשתה ממנו מטעמים, התחייב האתר להחזיר לפצות את המחזר בסכום גבוה פי שלושה מההוצאות שלו והגיש תביעה נגד בעלת הפרופיל המזויף. התקנות בסין מחייבות אתרי היכרויות לאמת את הזהות של והפרטים שמזינים משתמשים, אבל בפועל לא תמיד זה מבוצע. אז מה עדיף, להסתכן בהיתקלות בנוכלים או בכך שהנתונים כולל שמך האמיתי ופרטי הזהות ידלפו? לפחות נגד הראשון אפשר להתגונן, בעזרת קצת שכל ישר.

2. יש אינספור דרכים להכניס פורנו לאינטרנט, גם במדינה שבה הוא אסור לחלוטין. בשבוע שעבר התגלה כי גם קישורים בעמודים בגרסה הסינית של ויקיפידה הוסבו להפניות לאתרי פורנו. באידו באיקה, הוויקיפדיה הסינית, מופעלת על ידי ענקית האינטרנט באידו. בשנים האחרונות באידו היא אחת החברות השנואות בסין בשל האיכות הירודה של תוצאות החיפוש שלה ומסחור היתר בפלטפורמה. בכל זאת האינציקלופדיה של באידו היא עדיין מקור המידע המרכזי עבור מיליוני סינים, ממש כמו ויקיפדיה במערב. חושף הפרשה הנוכחית תהה ובצדק: אם באידו לא מצליחה לפקח על הלינקים שיוצאים מהאינצקלופדיה, מה זה אומר על התוכן שמופיע במאמרים?