חומה מעופפת במאה מיליון דולר: 10 דברים שלא ידעתם על כיפת ברזל

כיפת ברזל היא קו הגנה מרכזי של ישראל כנגד מתקפות תלולות-מסלול מעזה - ירי רקטות ופצצות מרגמה. עבורנו, כיפת ברזל היא דבר שגרתי: חמאס ועושי דברו יורים משהו מעזה? הטילים שלנו תופסים אותו באוויר. אך בפועל, מדובר בפריצת דרך מיוחדת, ובמערכת נשק שמדהימה מומחי ביטחון בעולם כבר שנים.

מדובר בסוללת טילי קרקע-אוויר מהמתקדמות ביותר שפותחו אי פעם, כשכל סוללה עולה כמאה מיליון דולר וכל טיל - כ-50,000 דולר. היום אספר לכם קצת על המערכת הזו, על מה שבא לפניה ועל הסיבות בגינן הצליחה היכן שאחרות נכשלו. הנה עשרה דברים שאולי לא ידעתם על כיפת ברזל.  

כיפת ברזל בפעולה צילום: אבי רוקח

1. כבר עשו זאת לפנינו. פשוט לא עשו טוב

קודם כל, יש דבר כזה "טילים נגד טילים" כבר הרבה מאוד שנים, בכל מיני רמות. עם הופעת הפצצות המעופפות והטילים הבליסטיים במלחמת העולם השנייה, הבין העולם שיש פה בעיה שצריך לפתור; כדי לפגוע בטיל מהיר, יש צורך בטיל מהיר אחר. הטכנולוגיה עדיין לא היתה שם, אז בשנות החמישים הלכו על שיטה שונה: פיצוצים גדולים שיחסלו את הטילים. ארה"ב חנכה ב-1961 את הנייקי-זאוס, טיל נגד טילים שנשא ראש נפץ גרעיני.

טיל נייקי אמריקאי צילום: wikipedia

הרעיון הזה היה מאוד בעייתי שכן טילים נוטים להחטיא לפעמים (במיוחד טילי שנות החמישים והשישים) ואף אחד לא רוצה פצצות אטום שנופלות לו על הראש, סובייטיות או ידידותיות. בהמשך, פותחו במערב טילים מדויקים יותר, כגון טיל הספרטן של 1975. ואולם, תחום הטילים הבליסטיים הלך לכיוון של פיצול ראש הנפץ למספר יחידות שמתמרנות עצמאית למטרות שונות, כן שנדרש דיוק גדול אף יותר, דבר שהטכנולוגיה פשוט לא איפשרה בשנות השישים והשבעים. כן, נערכו ניסויים ונבנו פיתוחים שונים, אך כולם כשלו או לא הוכחו בקרב.

טיל החץ הישראלי צילום: יריב כץ

באמצע שנות השמונים הבריקה ישראל עם טיל החץ, שהציג ביצועים טובים משל כל קודמיו. הוא פשוט היה מדויק מספיק כדי לפגוע במטרה, ולא הצריך ראש נפץ גדול ובעייתי. כיפת ברזל נבדלת מכל ההמצאות הללו בשני דברים: א. היא פותחה בגלל צורך מבצעי מיידי - מענה לאש חמאס - ולא איזה איום רחוק ותיאורטי וב. היא אשכרה עבדה בשטח.

2. יירוט טילים? זה נשמע פשוט

על הנייר, תהליך יירוט הרקטות באוויר נשמע פשוט: מכ"מ וסנסורים אחרים מזהים את השיגור ע"י תנועת החימוש באוויר; מסלול התנועה הוא בליסטי, כך שבניתוח זווית ומהירות הרקטה ניתן לחשב את הקשת הבליסטית שלה - ולהעריך היכן תיפול; טיל יירוט מקבל את נתוני הנתיב של הרקטה ומשוגר לעברה, ואז פוגש אותה באוויר ומשמיד אותה וכולם מרוצים. הרקטה תיפול בשטח פתוח? שיהיה לה לבריאות; צה"ל לא יבזבז עליה טיל.

סוללת כיפת ברזל צילום: גיל נחושתן

בפועל, מדובר באתגר טכני מסחרר: מכ"מים רגישים דיים שידעו לזהות תנועה באוויר של גוף בגודל של 3 מ' וחתימת מכ"מ זעירה, מחשבים שידעו לנתח את מסלולי הטיסה בדייקנות ללא פשרות, וכמובן טיל יירוט שיהיה די מהיר ומדויק בעצמו. התוצאה היא מערכת שצדה חימוש באוויר בדיוק של בין 80% ל-90%, לפי טענות צה"ל והערכות שונות.

3. מריבות כל הדרך להצלחה

הפיתוח התנהל בישראליות קלאסית, עם מלחמות אגו, קרדיט וסכסוכי בכירים. הוא החל ב-2005 ברפא"ל, כפלטפורמת הגנה מפני רקטות קצרות טווח. באפריל 2007 בחנו רה"מ דאז אהוד אולמרט ושהב"ט עמיר פרץ את המיזם ובחרו אותו מבין כמה אפשרויות ופיתוחים. ביוני 2007 התנגד הרמטכ"ל גבי אשכנזי למבנה הפרויקט ולא אישר את מבנהו, אך בחודש לאחר מכן אילץ שהב"ט אהוד ברק את מערכת הביטחון להניע את הפרויקט - כשצה"ל עצמו נדרש לשאת בחלק מההוצאות. כל הפוליטיקה הזו עלתה יפה: ביולי 2009 נערכו הניסויים המוצלחים הראשונים, וכשנתיים לאחר מכן יורטה הרקטה הראשונה מירי חמאס.

סוללת מערכת כיפת ברזל צילום: אי פי איי

4. בעזרת השם

במקור היתה אמורה המערכת לקבל שם פחות דרמטי: "אנטי-קסאם". בהמשך, נשקל השם "כיפת זהב" - שם קצת מצועצע וגם עם משמעות פוליטית רגישה; Golden Dome הוא אחד מכינויי כיפת הסלע בלעז. בסוף נבחר השם "כיפת ברזל" והטיל עצמו קיבל את השם טמי"ר - ראשי תיבות תכל'סיים: טיל מיירט.

כיפת זהב? לא רעיון מוצלח

5. טווח: קצר ולעניין

המערכת מסוגלת ליירט רקטות קצרות טווח למיניהן, פגזי ארטילריה בקוטר של עד 155 מ"מ וחימוש תלול מסלול בעל מתארי תעופה דומים בטווח של עד 70 ק"מ. הטווח הוא פקטור רציני, שכן ככל שהמסלול ארוך יותר, אמנם יש יותר זמן לחשב את נתיב הרקטה, אך כל סטייה של מעלה בודדת מהווה שינוי מהותי מאוד בנקודת הפגיעה. יירוט של חימוש בעל טווח ארוך יותר מצריך מכ"מים אחרים - כמו אלה של מערכת קלע דוד או של מערכת החץ. לכיפת ברזל יש טווח מינימלי, של 4.5 ק"מ. מדובר במגבלה, שכן בשלב זה אין מערכת מבצעית שיכולה ליירט חימוש בליסטי בטווחים קצרים יותר. תיאורטית, ניתן להשתמש בתותחי נ"מ ימיים כמערכת הפלאנקס, או במערכות מבוססות לייזר שנמצאות בשלבי פיתוח.  

יירוט באוויר של רקטה בידי טילים שנורו מסוללת כיפת ברזל צילום: גיל נחושתן

6. כמו טיל אוויר אוויר

טיל הטמי"ר, לפי דיווחים זרים, מסוגל לטוס במהירות של מאך 2.2 למטרתו ולחסל אותה בגובה של עד 10,000 רגל (כשלושה ק"מ). הטיל זריז מאוד ומסוגל לבצע תיקונים במסלולו הודות לסנפירי תמרון גדולים, שפרוסים בתצורה דומה לשל טילי אוויר-אוויר - טילים מהירים ביותר שנועדו לרדוף אחר מטוסי קרב, מטרות זריזות וקשות לפגיעה.

טיל היירוט טמי"ר צילום: איי אף פי

7. מפצמ"רים ועד רחפנים

כיפת ברזל היא מערכת יקרה: כל סוללה עולה כמאה מיליון דולר. עם הזמן שודרגה כיפת ברזל וזכתה ב-2014 בטיל יירוט משופר, בעל ראש נפץ יעיל יותר שמשפר את סיכויי הפגיעה במטרה ובנוסף, הגרסה החדשה של הטיל זולה מקודמותיה ומחירה עומד על כ-50,000 דולר ליחידה; בשנה שעברה שודרגה המערכת ונוספה לה יכולת יירוט מדויק של פצצות מרגמה 120 ו-160 מ"מ - חימוש באורך של קצת יותר מחצי מטר - ועתה היא עוברת סדרת שדרוגים שתאפשר לה לצוד גם רחפנים ומזל"טים, בטווח של עד 10 ק"מ.

שברי רקטת גראד שנפלה בשטח ישראל צילום: גדי קבלו

8. אש כבדה? אין בעיה

כיפת ברזל נועדה לייצר הרבה אש, כדי להתמודד עם מטחי ארטילריה כבדים; בכל משגר ישנם עשרים טילי יירוט, וניתן לבצע ירי של טילים רבים בו זמנית. הסיבה היא שגם חמאס וגם צבאות אויב משתמשים בפרקטיקת ארטילריה שמעדיפה כמות על דיוק; הרקטות האמורות הן חימוש סטטיסטי, וצריך לירות הרבה ממנו כדי להגיע לפגיעה מדויקת. כן, אפשר לשפר דיוק רקטות בכלים שונים, אך השדרוג הזה מייקר אותן. במקור, פותחה כיפת ברזל כדי להתמודד עם רקטות טיפשות בלבד - כשהאיום המרכזי הוא חמאס, מחבלים שבונים קסאמים.

יירוטים רבים בו זמנית צילום: עופר קריב

9. פגע או לא פגע?

דיוק של 90% זה נתון די מסחרר; כמעט שאין חימוש מונחה עם ביצועים כאלה, בוודאי לא טיל קרקע-אוויר. כבר שנים שיש ויכוחים על דיוק כיפת ברזל, כשמצד אחד טוען צה"ל ליירוטים מוצלחים רבים, בעוד חוקרים שונים טוענים שהנתון נמוך בכ-10% משמציג הצבא וחלקם אף סבורים שצה"ל מפברק את המספרים שלו. כמה חוקרים טענו שבמהלך מבצע "עמוד ענן" ב-2012 החטיאו טילי הטמי"ר בשיעור מדהים והדיוק נע סביב 5%. הניתוח נעשה על בסיס צילומי וידאו ודיווחי שטח שונים, אך מתנגש עם המציאות: 421 רקטות יורטו בידי המערכת באוויר, 875 נפלו בשטחים פתוחים ו-58 פגעו באזורי יישוב בארץ. זה לא דיוק של 90%, אבל גם ממש לא 5%; אם הדיוק היה נמוך כפי שטענו החוקרים, כנראה שהיו הרבה יותר נפגעים בצד הישראלי. כך או אחרת, הרבה מאוד גורמים שמסתפקים בדיוק הנוכחי של כיפת ברזל. למשל, ממשלת רומניה רכשה את המערכת והרישוי לייצורה בגרסה ימית ויבשתית, קנדה, הודו ואחרות רכשו את מערכת המכ"מ של כיפת ברזל, ולפי מקורות זרים גם אזרבייג'ן תקנה אותה. קוימו מגעים גם עם ארה"ב, קוריאה ועוד.

10. מדוע הצליחה כיפת ברזל?

משום שתוכננה כדי לפתור בעיה ספציפית במסגרת ספציפית: רקטות לטווח קצר במטחים גדולים. כל הפיתוחים שקדמו לה נועדו לתפוס טילים ביניבשתיים באוויר או בחלל, לרדוף אחר ראשי נפץ מתפצלים ולעשות זאת מול דגמים שונים ומגוונים של טילים, במתארי שיגור שונים שלפעמים כוללים גם טילי דמה ולוחמה אלקטרונית. כיפת ברזל הצליחה משום שפיתוחה כלל יצירתיות הנדסית, טכנולוגיה עילאית ומיקוד ביעדי הפרויקט.

הכתבה פורסמה לראשונה ב-13.11.2018