מחקר: תוכנית צנזורת הרשת הישראלית נוגדת את ההיגיון במדינות מערביות
חברת Lexidale ערכה מחקר עבור איגוד האינטרנט הישראלי, שניתח את פרקטיקות סינון האתרים בארה"ב, בריטניה, קנדה, ניו זילנד וגרמניה; בכולן העדיפו הרשויות סינון וולנטרי רך ולא חובת צנזורה גורפת כפי שמנסה לקדם ח"כ מיקי זוהר. בנוסף, הסינון הגורף ניתן לעקיפה בקלות
סינון אינטרנט וולנטרי הוא המנגנון המקובל במדינות מערביות רבות להתמודדות עם תוכן בעייתי ברשת - ולא חקיקה גורפת שמחייבת ספקיות לצנזר, לחסום או להגביל גישה לתוכן, כפי שמנסה ח"כ מיקי זוהר להפעיל בישראל; כך עולה ממחקר שערכה חברת לקסידל (Lexidale) עבור איגוד האינטרנט הישראלי ומתפרסם לראשונה ב"כלכליסט".
- צנזורת האינטרנט בישראל: סיפורה של חסימה פגומה
- לראשונה בישראל: בית המשפט הורה לחסום אתרי הימורים מחו"ל
- סדק בחומה: סין שוקלת לאפשר חופש אינטרנט - אך רק לתיירים
בסוף החודש צפויה לעלות לדיון בכנסת הצעת חוק ממוחזרת של ח"כ מיקי זוהר (ליכוד) לסינון אתרים חובה מצד כל ספקיות האינטרנט בישראל. בניגוד להצעות אחרות ברוח זו, שכפו חסימה של אתרי פורנו כברירת מחדל וחייבו את גולש שמבקש להגיע לאתרים אלה להיכנס לרשימה מיוחדת אצל הספקית, לפי ההצעה של זוהר יונפק קוד אישי לכל בעל חשבון אותו יתבקש להקליד בעת הגעה לאתר חסום. העלות לספקיות, שמוערכת בכ-60 מיליון שקל, תמומן, איך לא, מתקציב המדינה (כלומר, על ידי הגולשים עצמם).
ח"כ מיקי זוהר צילום: אוהד צויגנברג
זוהר כבר כשל לפני קצת פחות משנתיים בניסיונו הראשון לקדם את ההצעה, ועתה הוא נערך לסיבוב שני כשהוא זוכה לחיזוק חוצה מפלגות מצד חברי הכנסת איתן כבל (המחנה הציוני) ושולי מועלם (הבית היהודי). ההצעה, בשני הסבבים שלה, זכתה לביקורת רבה בגין הבעיות הטכניות שבשיטה, העלות התקציבית הגבוה ובעיקר בהיותה מיותרת לחלוטין; את חסימת האתרים ניתן יהיה לעקוף בקלות. בנוסף, ישנם תכנים שעוברים בצינורות שלא ניתן לחסום, כמו תוכן פורנוגרפי שעובר בשיחות וקבוצות ווטסאפ, בהן התעבורה מוצפנת.
בעקבות מאמצי החקיקה יזם איגוד האינטרנט מחקר שבחן את המצב החוקי בחמש דמוקרטיות מערביות – ארה"ב, בריטניה, קנדה, ניו זילנד וגרמניה. הוא בוצע על ידי מומחים לדין במדינות השונות, עורכי דין וחוקרים זרים בעלי הכשרה בינלאומית וגישה בלתי אמצעית למערכות המשפט, לגופי הרגולציה ולשפות הרלוונטיוות. מהמחקר עולה שבמדינות מערביות יש נטייה להימנע מחקיקה מפורשת הנוגעת לסינון תכנים ברשת, וניכרת העדפה מסוימת כלפי סינון תכנים באופן וולנטרי. ככלל, אין במדינות שנבדקו חוקים שמחייבים ספקיות לסנן או להגביל גישה לתכני פורנו כברירת מחדל וגם הסינון הוולנטרי מתמקד לרוב בתכנים בלתי-חוקיים באופן מובהק, ובראשם תכנים פדופיליים.
ארה"ב: החוק לא נוגע למשתמשים הפרטיים
"מוסדות השלטון והמשפט בארה"ב מדגישים את החשיבות של שמירה על אינטרנט פתוחה וחופשית ובפרט רשתות חברתיות, כזירה להחלפת דעות וידע ובתוך כך, ככלי למימוש הדמוקרטיה ולהגנה על זכויות הפרט", נכתב במחקר. "באירופה ניתן לזהות מסורת שאמנם מדגישה את הצורך ברגולציה, אך מעדיפה גישה של אסדרה עצמית". כתוצאה, מרבית המדינות מפעילות מנגנונים במסגרתם נחסמת הגישה לתוכן על ידי תוכנה שמופעלת רק לבקשת הלקוח או ביוזמת ספקית הגישה. החוק בישראל מחייב כבר כיום את ספקיות האינטרנט להציע לגולשים תוכנת סינון תכנים ללא תשלום.
חובת צנזורה? חסימה פגומה איור: רועי רחמים
בארה"ב, שם נבחן המצב רק ברמה הפדרלית, סינון תכנים מתבצע במסגרת וולנטרית. "ברירת המחדל בארה"ב בכל הנוגע לסינון תכנים ברשת, הינה מתן הגנה נרחבת לחופש הביטוי ופטור מאחריות לספקיות האינטרנט/פלטפורמות", נכתב. ניסיונות לסינון תכנים מחייב כשלו או היו מוגבלים בהיקפם. כך, לדוגמה, חוק מ-1996 הפליל את הנגשתם של "תכנים בלתי ראויים לקטינים", ואולם בית המשפט העליון פסל את הוראות החוק המתייחסות לסינון תכנים בטענה, כי ניסוחם רחב ובלתי מוגדר באופן בלתי חוקתי".
חוק דומה מ-1998 נפסל גם הוא על ידי בית המשפט העליון. מנגד, בית המשפט אישר חוק מ-2000 שמחייב ספריות ציבוריות ובתי ספר שמקבלים תמיכה פדרלית להתקין תוכנות סינון תכנים שפוגעניים לקטינים. ואולם, תכולתו של חוק זה מוגבלת מאוד ולא נוגעת למשתמשים פרטיים.
בבריטניה היתה נהוגה עד לאחרונה אסדרה עצמית וולונטרית בלבד אך כזו שנגעה רק לתכנים שאסורים בחוק. "תכנים האסורים על פי חוק בבריטניה, ובכלל זה תכנים פדופיליים, מטופלים באופן וולנטרי על ידי ארגון IWF. הארגון מקיים קו חם לדיווח על תכנים בלתי חוקיים וכן רשימה שחורה מתעדכנת של אתרים המכילים בין היתר תכנים פדופיליים, ועל בסיס רשימה זו נחסם התוכן על ידי ספקיות המשתתפות ביוזמה", נכתב במחקר.
ב-2013 החל ראש ממשלת בריטניה, דייוויד קמרון, לקדם יוזמה לשיתוף פעלה וולנטרי עם ספקיות אינטרנט מובילות, במסגרתו הן יטמיעו כברירת מחדל מערכת סינון תכנים למבוגרים, שלקוחות ידרשו לבטל באופן יזום. בפועל רק 1 מ-7 לקוחות בחר שלא לבטל את המערכת, והיוזמה עצמה לא הייתה מחייבת. ואכן, חלק מהספקיות הקטנות יותר סירבו להצטרף אליה.
בשנה שעברה נחקק בבריטניה חוק שמחייב יצירת מנגנון אימות גיל לפני כניסה לאתר פורנו, ואולם הוא חל על בעלי האתרים עצמם ולא על ספקיות האינטרנט. עם זאת, הרגלטור יכול להורות לספקיות לחסום אתרים שלא מקיימים את דרישת אימות הגיל. "טרם פורסם דו"ח מפורט אודות השפעת החוק ויעילותו, אף שהחוק חייב את מזכיר המדינה לכתוב דו"ח שכזה בתוך 18 חודשים מכניסתו לתוקף", נכתב במחקר. "מכל מקום, החוק זכה לקיתונות של ביקורת: ראשית, נטען כי הגדרת התכנים האסורים בחוק הינה 'רופפת' ובלתי מוגדרת, באופן הפוגע בזכויות האדם ואינו משיג את תכלית החוק להגן על קטינים.
"שנית, יש הרואים בחוק דוגמא ל'מדרון חלקלק', של ניסיון להגן על קטינים שהלך ותפח לממדים של צנזורה בלתי רצויה. שלישית, נשמעה הטענה כי מנגנון אימות גיל מאפשר (ולמעשה מחייב) את בעלי האתרים באיסוף מידע, באופן שעשוי לסכן את פרטיות הגולשים. ורביעית, נשמעה הטענה כי סינון תכנים (בשל דרישת גיל או כל קריטריון אחר) אינו אמצעי יעיל או אפשרי בפן הטכנולוגי, שכן קיימים בשוק כלים רבים המאפשרים גישה לתכנים חסומים".
גם בקנדה מקובל מנגנון של אסדרה עצמית וולנטרית על בסיסת שיתופי פעולה לצורך סינון תכנים. גם במסגרת זו, חוסמות הספקיות רק גישה לתכנים פדופיליים, על סמך רשימות שמתקבלות מארגון Cleanfeed. "החובה החוקית של ספקיות האינטרנט עוגנה בחוק פדרלי מדצמבר 2011, אשר מטיל על ספקיות האינטרנט חובת דיווח על אתרים המכילים תכני פורנוגרפיית קטינים... ואולם אינה מחייבת ניטור של תכנים אלה באופן אקטיבי", נכתב במחקר.
גרמניה: הספקיות לא צריכות לנקות את האורוות
החקיקה בגרמניה מאפשרת להטיל על ספקיות תוכן אחריות בגין תוכן שנכתב בידי צד ג'. "ואולם, באופן מסורתי קבעו בתי המשפט בגרמניה כי ספקיות אינטרנט לא אחראיות לתכנים שנכתבו בידי צדדים שלישיים ואינן צריכות לפעול באופן אקטיבי לחיפוש והסרה של תכנים בלתי חוקיים", מציין המחקר. וגם כאן, ההתייחסות היא רק לתכנים לא-חוקיים במובהק, ולא לתכני פורנו שהצגתם לא מהווה עבירה.
עורכי המחקר מציינים את חוק הפייסבוק הגרמני מ-2017, שמחייב רשתות חברתיות להפעיל מערך לניהול תלונות לשם טיפול והסרת תכנים, ושלדבריהם "ממצב את הפלטפורמות בעמדת מפתח לגבי קביעת מעמדם וסינונם של תכנים ברשת". ואולם, הם מוסיפים: "החוק נוגע בהיבטים של תוכן בלתי חוקי מובהק, ומטרתו להילחם בתופעה של תכנים אשר 'מסכנים את המרקם החברתי והחיים בחברה פתוחה ודמוקרטית'... והוא איננו מכוון לטפל בסינון תכנים פוגעניים". הניסיון הבולט לחייב ספקיות בסינון תכנים היה חוק מ-2010, שעסק רק בתכנים פדופיליים ובכל מקרה בוטל בהסכמה רחבה שנה לאחר מכן.
בניו זילנד קיימת רגולציה שמוגדרת במחקר כ"רכה". "רק קבוצה מצומצמת ביותר של תכנים מוגדרת על פי חוק כתוכן בלתי חוקי - וגם זו מטופלת במסגרת וולנטרית", נכתב. "אין בניו זילנד חקיקה ייעודית המבססת נוהל של הסרת תכנים מהרשת, כי אם מנגנון סינון וולנטרי ביוזמה ממשלתית המתמקד אך ורק בפורנוגרפיית קטינים, שגישה אליהם אסורה על פי דין בניו זילנד".
"הבעיה של חשיפת ילדים לתכנים פוגעניים היא בעיה אמיתית איתה מתמודדים בכל העולם’ ולא רק בישראל", אמרה ל"כלכליסט" סמנכ"לית קשרי קהילה ורגולציה באיגוד האינטרנט, עו"ד מי-טל גרייבר-שורץ. "גם במקומות בהם הנושא טופל לא נקטו בגישה הקיצונית של חסימת כל האינטרנט כברירת מחדל ומתן קוד גישה אישי, אלא במניעת גישה לחומרים קיצוניים ומתן הבחירה למשתמש בעצמו. הפתרון אותו מציעים בישראל לא קיים באף מדינה דמוקרטית בעולם ואינו ישים טכנולוגית. הוא רק יעצום את עיני ההורים וימנע את ההגנה האמיתית על הילדים".
