איך יגן החוק על הפרטיות ברשת, כשהמחוקקים לא מבינים מהי בכלל?
הליכי חקיקה בארה"ב מראים את פערי הידע העצומים שיש לקונגרס ביחס לפרשת קיימברידג' אנליטיקה וגניבות מידע באופן כללי, מדוע אסור להכריח את יוטיוב לאפשר חופש ביטוי לכלל המשתמשים שלה ומה עשו סוחרים הודים שהחליטו להיפטר מאמזון
אכזבה מקיר לקיר
לפני כחצי שנה התפוצצה פרשת קיימברידג' אנליטיקה, ובכירי פייסבוק וחברות אחרות נקראו להעיד בפני ועדות הקונגרס האמריקאי. כשצוקרברג עלה להעיד, התאכזבו רבים: הוא גמגם התנצלות חלולה ואמר שהאלגוריתם יתקן את הכל, בעוד חוקריו מגמגמים שאלות פשטניות שמוכיחות כמה נמוכה בקיאותם בכל סיפור הפרטיות, הגנת המידע והמדיה החברתית בכללה. חלק מההצהרות שנשלפו דאז דווקא השאירו מקום לאופטימיות: "אם פייסבוק וחברות האינטרנט האחרות לא רוצות או יכולות לטפל בפלישות לפרטיות", אמר הסנטור ביל נלסון, "אז אנחנו נהיה חייבים לעשות זאת. אנחנו, הקונגרס". היו גם נבחרים שהאשימו את פייסבוק ברשלנות והזנחה, וטענו שהגיעו מים עד נפש - שהגיע הזמן שילדי עמק הסיליקון יזוזו הצידה ויפנו מקום למבוגר אחראי.
צוקרברג מעיד בבית הנבחרים האמריקאי צילום: ABC
הייתם חושבים שהתוצאה תהיה איזה עונש, איזה קנס מרתיע שימחק לצוקרברג את החיוך מהפנים. אבל לא - בואו והצטרפו אלי ביציע המאוכזבים: התוצאה היא חוק אמריקאי להגנת פרטיות, שמתקשה לעבור מספר המתכונים אל התנור. ישנן כמה הצעות, ברמות חומרה שונות, שמוכיחות דבר אחד: פרשת קיימברידג' אנליטיקה לא לימדה דבר את המחוקקים.
חוק הגנת הפרטיות הפדרלי אינו קרוב אפילו לחוק הגנת הפרטיות של האיחוד האירופי. המחוקקים בכלל לא יודעים על איזה מידע להגן. אחת ההצעות, למשל, מתייחסת רק לכתובות מייל, סיסמאות, שמות, כתובת פיזית ומידע פיננסי כרגישים דיים - אף הצעה לא כוללת מידע אישי כללי, כזה שנאסף דרך ניטור פוסטים בפיד או תוצאות חיפוש והיסטוריית גלישה. המידע ה"רגיש" שזיהו המחוקקים הוא במקרים רבים חסר כל ערך: לחברות כמו קיימברידג' אנליטיקה לא אכפת מה סיסמת המייל שלכם - הן רוצות לדעת מה העמדות שלכם לגבי דת ומדינה, או אם יש מיעוט שאתם לא מסמפטים. מצבו הנפשי של המשתמש הוא עוד סוג של מידע רגיש, שעולה בקלות מפעילותו ולא מוזכר באף הצעת חוק; האם מותר למפרסם להשיג רשימה של אנשים שזוהו בפייסבוק כסובלים מדיכאון קליני, כדי להציג להם קמפיינים שעוצבו עבורם? קל לראות שתהליך החקיקה האמריקאי החל ברגל שמאל.
מה ימנע מחברות מסחריות ופוליטיות לשאוב מידע אישי שלנו? צילום: שאטרסטוק
בפועל, אומרים ארגוני זכויות גולשים, כל מידע שנגנב הוא אישי ועצם גניבתו מהווה נזק רגשי. אף גולש לא אוהב להרגיש שתאגידים חייכניים דפקו אותו, ושמחוקקים מבולבלים לא מגינים עליו. האיחוד האירופי פתר זאת בצורה חלקית: כל איסוף מידע מצריך אישור מודע של המשתמש (מה שתלוי ברמת המודעות של הגולש לפרטיותו) וכל חריגה תוביל לעונשים קשים. החוק האמריקאי יעבוד אחרת: חברות כגוגל ופייסבוק לא מתנגדות לחוק ודווקא רוצות מאוד שיהיה אחד בארצות הברית. הן בעלות השפעה מהותית על כלכלת המדינה, מעורבות בפרויקטים ממשלתיים ומפעילות לובי גדול, עצום ורב - וכך יוכלו לקחת חלק פעיל בעיצוב החוק. הן יודעות שחוק פדרלי חלש ישפיע גם על חקיקות מדינתיות, ושאם קליפורניה מתעוררת בוקר אחד ומנסה להחיל GDPR, יהיה קל לטעון שהחוק הנוכחי טוב דיו והחמרה רק תפגע בצמיחה, בחדשנות ובקידמה.
בעולם מושלם, פייסבוק היתה נענשת ביד קשה על רשלנותה, ויתכן שהיו ננקטות סנקציות אישיות נגד בכיריה. בעולם מושלם, החוק האירופי היה משוכפל בכל העולם לדרישת האזרחים. אבל בעולמנו אנו, רשע וטוב לו - ומחוקקים ממשיכים להיות עיוורים לסכנה. ניפגש כשקיימברידג' אנליטיקה הבאה תשתה מידע כדי להטות את הבחירות הבאות. מי יודע, אולי עד אז יחשבו המחוקקים על שאלות קצת יותר קשות למר צוקרברג.
החופש לדבר? החופש להשתיק!
יוטיוב היא אחת הזירות הכי טעונות ברשת: הפצת סרטונים מסייעת לקמפיינים פוליטיים, גיוס תומכים ותורמים, חינוך פוליטי ועוד. כזירה פוליטית, דורשים שחקנים פוליטיים גידה שווה וחופשית לפלטפורמה - וחלקם, בעיקר פעילי ימין בארה"ב - נענים בשלילה. השלטון האמריקאי, שדווקא מפרגן להסתה ימנית קיצונית, צפוי לדרוש מיוטיוב לתת לניאו נאצים ודומיהם פתחון-פה.
יוטיוב מסרה שגם אם היא מפלה ימנים קיצוניים (מה שטענה בעבר שהיא לא עושה) - אסור להכריח אותה להפסיק לעשות זאת. ויש לה יופי של הסבר: לטענתה, חופש הביטוי הוא זכות שהשלטון מחויב לאפשר לקהל הרחב - השלטון, לא הסקטור הפרטי; אם יוטיוב ושירותים חברתיים אחרים לא יוכלו לצנזר קולות קיצוניים, לא תהיה להם כל דרך להגן על משתמשים מפני תוכן שנאה, בריונות מקוונת, הטרדה, איומים, ופעילות גורמי טרור.
הצנזורה? חובה שתישאר. יוטיוב צילום: MintPress
יוטיוב צפויה להישען על פסק דין שניתן במרץ, בתביעה של ארגון ימני שטען שהחברה מצנזרת את תכניו - תביעה שלא התקבלה. עקרונית, החברה צודקת: היא צריכה להגן על המשתמשים שלה כדי שיהיו לה משתמשים, גם אם זה אומר שטרולים לא יוכלו להטריל דרכה. אם השלטון האמריקאי היה מוטרד ממצבה של החברה האמריקאית, היה מחריף את הענישה במקרי בריונות והפצת שנאה ברשת - ולא רק חושב על איך לפרגן לאלקטורט הניאו נאצי שלו.
קצרצרים
1. סוחרים מהעיר אולהסנגאר במערב הודו מתקשים להתחרות באמזון - ועתה מנסים להיפטר מענקית הקמעונאות באופן יצירתי: לגרום לאמזון להכניס את כל העיר לרשימה השחורה שלה. הסוחרים הגישו מספר עצום של הזמנות וביטלו אותן, בצורה שהזיקה לסוחרי אמזון, וגרמה לרבים מהם לוותר על משלוחים לאולהסנגאר. הסוחרים נקטו בצעד זה לאור פסטיבל דיוואלי המתקרב - חג קניות מרכזי בהודו. עדיין לא ידוע אם השיטה תעבוד ותתרום לרווחי הסוחרים, אך אם כן - עלולים אחרים לאמץ אותה במהירות. ואמזון? היא לא תוכל לאלץ סוחרים בה לפעול בעיר שמסבה להם הפסדים.
מטה אמזון בנגאלורו, הודו צילום: רויטרס
2. צ'מאט פאליהאפיטיה, מראשוני בכירי פייסבוק בעבר ואיש הון סיכון בולט בהווה, ממשיך למתוח ביקורת חריפה על כלכלת הסטארט-אפים. לדבריו, תעשיית הון הסיכון היא בגדר הונאת פונזי, שמזיקה גם ליזמים ולעובדיהם - אך גם לשותפים שמשקיעים בקרנות. פאליהאפיטיה הסביר שהשותפים לא רואים החזר עד לשלב מאוד מאוחר - אם בכלל. מה הוא מציע לעשות? להתרחק מכספי הון סיכון ולהמתין בסבלנות עד שיצא האוויר ממה שהוא מגדיר כבלון ענק.
3. אפליקציה חדשה מנסה לעודד את האמריקאים להצביע בבחירות. שמה Vote With Me ויש בה הרבה אלמנטים חברתיים - למשל, מי מחבריו של המשתמש התפקד לאיזו מפלגה, היכן הוא נמצא פיזית ועוד. בנוסף, היא מראה מי הצביע למי באיזו מערכת בחירות. כל זה נועד להפוך את ההצבעה למשהו כיפי שעושים ביחד - כן, במחיר של אבדן אלמנט החשאיות. ככה זה בימינו: אנשים לא מבינים למה חשוב שיצביעו, וצריך לפתות אותם בנונסנס כיפי כדי שיבצעו את חובתם הדמוקרטית.
4. עד כמה קל להכניס קמפיין בעייתי לפייסבוק, דרך הפילטרים של החברה שנועדו למנוע תעמולה זרה ומעורבות רוסית? אנשי הביזנס אינסיידר השיקו שני קמפיינים שהוגדרו ככאלה שמומנו והופצו בידי לא אחרת מחברת קיימברידג' אנליטיקה. האם פייסבוק אישרה את הקמפיינים, על אף כל הרגישויות והעובדה שבחירות אמצע הקדנציה ממש מעבר לפינה? אתם יודעים שכן. הרי מצד אחד היא מודעת לאיומי הפייק ניוז והתעמולה הזרה, אבל מצד שני - היי, כסף!
