הקברניט
גיבורים עם נוצות: כשיונים וציפורים אחרות תפקדו כמערכות נשק
בתרבות המערב, היונה אמנם מסמלת את השלום - אך המציאות שונה בתכלית: מימי קדם ועד המאה שעברה היא סימלה הגעה של תגבורת כוחות לוחמים. כך הפכה יונת המלחמה לכלי ריגול, תקשורת ואפילו חימוש, כיצד הצליחה להציל חיי לוחמים ואף לזכות במדליות - ומדוע תרומתה לעולם התעופה גדולה משל כל ציפור
שלום, כאן הקברניט; היום אספר לכם על ראשית היירוט האווירי, מזווית שקצת הלכה לאיבוד בין דפי ההיסטוריה. נדבר על תקשורת מוטסת, יירוט אווירי וגבורה שלא הושגו בידי אנשים, ולא בוצעו על ידי מטוסים. למעשה, היירוט המדובר בוצע הרבה לפני שבכלל הומצא האווירון.
- מטוס הנשר: ריגול בינלאומי, אהבה אבודה ושיא החוצפה הישראלית
- זה לא רק הטייסים: למה חילות האוויר הערביים תמיד הפסידו לצה"ל?
- סופת אש מסתובבת: כך שינה תותח הוולקן את הלוחמה האווירית
גיבורת סיפורנו נקראת קולומבה ליוויה, ויש לה טווח טיסה ארוך ביותר, ביצועים מעולים, אפס אנשי צוות ומנוע של כוח-יונה אחד: יונת המלחמה. רגע, מה הקשר שלה ללוחמה אווירית? בתרבות המערב מסמלת היונה שלום, כתוצאה מסיפור התנ"ך של נוח (ובעקבותיו, השיר של מתי כספי). אך במשך אלפי שנים, סימלה דווקא הגעת תגבורות אויב, החרפת קרבות ומוות מתקרב. עד כדי כך, שהופעלו אמצעים יצירתיים לחיסול שלה.
כוח יונה אחד, וזה כל מה שצריך צילום: שאטרסטוק
נתחיל בהתחלה: ישנן עדויות חותכות לכך שביות יונים בוצע לפני 5,000 שנה במצרים, והערכות לפיהן יתכן שהחל אף לפני קרוב ל-10,000 שנה. בתחילה בויתה למאכל, ואז שמו לב אבותינו שוואלה, היונה תמיד מצליחה להגיע הביתה ויש ציפורים שיותר משתלם לאכול. כך נולדה לה יונת הדואר - מין מבוית שהוכלא באופן שהדגיש יכולות ניווט ואיתנות, כדי שתוכל להעביר הודעות ממקום למקום.
פסיפס מהמאה השישית, בו מוצגות יוני דואר צילום: שאטרסטוק
ובימי קדם לא היתה הודעה חשובה יותר מ"ג'ינגיס חאן תוקף" או דיווח צבאי דומה, שחייב היה להגיע במהירות מהחזית לעורף. האדם הסביר לא רואה ביונה בעל חיים מרשים, אך מדובר באלופת ניווט למרחק; יונה שכזו יכולה לגמוע 1,000 ק"מ ויותר (השיא המתועד עומד על 2,700 ק"מ) ולמצוא את דרכה בחזרה לשובך כל פעם מחדש דרך שילוב בין קריאת תוואי השטח וחישת השדה המגנטי של כדור הארץ.
הקיסר המוגולי ג'לאל אוד-דין אכבר בן המאה ה-14, ובידו יונת דואר צילום: thoughtco
כורש מלך פרס היה אחד הראשונים שהשתמש ביוני דואר גם תוך כדי לחימה, ולא רק ככלי להודיע על פלישות. יחידותיו העבירו לו דיווחים תוך כדי תנועה באמצעות יונים, מה שאיפשר לו לתכנן טוב יותר את מהלך המלחמה. עם הזמן אימצו כל צבאות העולם את השיטה הזאת - מיוליוס קיסר ועד למצביאי המזרח הרחוק.
"אל: הוד מעלתו. הנדון: הצילו!" צילום: Wikipedia
יונת הדואר שודרגה והפכה ליונת המלחמה - גזע אף חזק ועמיד יותר. העמידות שלה לא נאמדה ביכולת שלה לעוף למרחקים ארוכים - את זו נתן לה הטבע; העמידות היתה בתנאי מחייה קשים ביותר, אותם סיפק האדם: יוני המלחמה הטלטלו בכלובי עץ קטנים, ביחד עם עגלות הציוד של כל צבא ולפעמים גם על גב הלוחמים. ציפור שלא יכלה לעמוד בפגעי מזג האוויר ומכות הכלוב המיטלטל לא היתה שימושית לחיילים, וסיימה את חייה בתור ארוחה עצובה.
יונים בתוך כלובים שהועלו למטוסים במלחמת העולם השנייה - במהלכה שימשו כתשתית תקשורת חשאית צילום: RAF Museum
עם הזמן הבינו מצביאים שקריטי לעצור את יוני האויב, אך לא היתה טכנולוגיה מתאימה לכך; קשתים צבאיים אומנו בירי למרחק, אך נדירים היו אלה שיכלו לפגוע בציפור במעופה. ולמרות שבעינינו היונה היא ציפור די פושטית, היא מטרה קשוחה ביותר: ביכולתה לעוף במהירות של 80 עד 140 קמ"ש, ולתמרן בזריזות מדהימה כשהיא קולטת עצם שמתקרב אליה באוויר. יונים ניצודות באוויר בידי נצים ובזים, ולכן פיתחו רפלקס תמרון-חירום כשמשהו מתקרב אליהן.
שנים רבות שלא היה פיתרון אמיתי, וגם שימוש ברובים הניב תוצאות חלקיות ביותר; אלפי שנים של השבחת הגזע הפכו את היונים לקשוחות ברמה של רמבו בחזקת צ'אק נוריס; רבות מהן ספגו כדור שקרע חלק מנוצות כנפיהן, ופשוט המשיכו לעוף.
יונה משולחת ממטוס במלחמת העולם הראשונה צילום: everyeye
ב-1870 פרצה מלחמת צרפת-פרוסיה, כשהקנצלר הפרוסי אוטו פון ביסמארק החליט לאחד את העמים הגרמניים נגד אויב משותף ולספח שטחים. היונים שיחקו תפקיד מפתח במלחמה הזאת, שבה התקדמות הכוחות היתה מהירה במיוחד ונשענה על רכבות. והצרפתים שיגרו אלפי ציפורים, שנשאו מידע מודיעיני קריטי ביותר ממיליון הודעות. הפרוסים, מצידם, הבינו שכדי ליירט את היונים האלה, צריך להביא שחקן חיזוק: כזה שיש לו עיני נץ, כנפי נץ, ונטיה מולדת לתפוס יונים באוויר. יחד עם הנצים, גייסו הפרוסים גם בזים ועיטים - עופות דורסים שעל הנייר, יכלו לתפוס את היונים.
מלחמת צרפת-פרוסיה צילום: Wikipedia
זה לא עבד, מסיבה פשוטה: בעוד העופות הדורסים אומנו לציד והושבחו לכך, היונים נבנו למלחמה. הן היו רגילות לשאון התותחים, לעשן באוויר, וטסו כחץ מקשת ליעדן. הדורסים, לעומתן, לקו בפאניקה מובנת ותפקדו בקושי, אם בכלל שרדו עד לשילוחם אל היונים. בנוסף, פעמים רבות פשוט החליט הבז שוואלה, כל המלחמה הזאת לא בשבילו ודפק נפקדות. ככל הנראה שהיו יונים שנלכדו בטופרי היריבים, אך היו אלה מקרים בודדים: היירוטים האוויריים הראשונים בהיסטוריה.
יירוט אווירי צילום: שאטרסטוק
יונת המלחמה נשארה חלק מציוד התקשורת של כל צבא גם כשהומצאו מערכות קשר חוטיות ואלחוטיות. במלחמת העולם הראשונה אף זכו יונים בעיטורים ומדליות, כשהמפורסמת מכולם היתה אחת בשם שר אמי. היא הופעלה בידי חיל הקשר האמריקאי, והוצמדה לדיביזיה 77. באוקטובר 1918 מצאו עצמם 554 חיילים מהיחידה בתוך יער מוס-ארגון הצפוף, כשהם מוקפים בידי כוח גרמני עצום; כ-200 איש נהרגו, 150 נוספים נפלו בשבי והשאר נלחמו על חייהם במשך שבוע כשהתחמושת אוזלת במהירות, האוכל נגמר והאויב מתקרב.
יונה משולחת מחרך ירי של טנק במלחמת העולם הראשונה צילום: the Telegraph
היחידה, שזכתה לכינוי "הגדוד האבוד", הפריחה יונים בבקשה לעזרה, ורק בודדות הגיעו ליעדן; במפקדת הדיביזיה שישבה 40 ק"מ משם לא ידעו היכן נמצאים החיילים, והחליטו להפציץ מרחוק את כל האזור. וכמובן, שהפגזים נפלו על הגדוד האומלל ולא רק על האויב. תוך שהיער מתפוצץ סביבו, שיגר מפקד הגדוד את שר אמי. אל שובך המפקדה היא הגיעה כשלרגלה קשורה ההודעה הבאה: "אנו נמצאים לאורך ציר המקביל ל-276.4. הארטילריה יורה מטח ישירות עלינו. בשם שמיים, הפסיקו". והיונה הזאת הגיעה למרות שהגרמנים ירו ופגעו בה היטב: בדרכה הופלה מכדור בחזה והמריאה שוב, ואיבדה גם רגל וגם עין. הירי חדל, הגדוד חולץ וצוות וטרינרים וחובשים הצליח להציל את היונה המפורקת - ואפילו התקינו לה רגל מעץ. כשהחלימה, נשלחה למסע יח"צ בארה"ב כשגנרל ג'ון פרשינג, מפקד כוחות ארה"ב בחזית, מלווה אותה בעצמו לאוניה.
הפרחת יונת מלחמה צילום: battlefield.wiki
בשנות השלושים פותחו מצלמות זעירות עבור יונים, כדי שיוכלו לתפקד גם במשימות צילום אווירי חשאי. הגרמני יוליוס ניוברונר המציא את המערכת, אותה שכללו סוכנויות ביון בארה"ב, אם כי לא ידוע עד כמה אפקטיביות היו יוני הצילום. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גויסו אליה גם הציפורים, שהעבירו ללונדון מסרים מהמחתרות בצרפת ובבלגיה. היונה היתה אמצעי התקשורת הטוב ביותר עם גורמים אלה, ובאנגליה הופצו כרוזים שאוסרים על ציד יונים (בתוספת קנס של מאה פאונד), כדי שלא יקרה שצייד חובב יפיל בטעות איזה דיווח סודי.
יונים שנושאות מצלמות ריגול צילום: slate
והועברו הרבה כאלה: למעשה, יון בשם גוסטב הוא שהודיע למטה בעלות הברית שהפלישה לנורמנדי התחילה ושחיל האוויר הגרמני טרם נצפה; הכוחות שמרו על דממת אלחוט, ורק גוסטב, שטס במשך שעות ברוח נגדית של 48 קמ"ש, הצליח להעביר את הדיווח. יונים הופרחו ממטוסים, מספינות, מטנקים ועוד. וחיילים התקשו לפגוע בהן, בשל זריזותן.
במהלך המלחמה נבחן שימוש צבאי נוסף ביונים: מערכת הנחייה. הפסיכולוג ההתנהגותי והממציא בורוס פרדריק סקינר ניסה ללמד יונים לשלוט בפצצות, כך שיוכלו להנחות אותן אל ספינות בלב ים. הוא הציג ליונים משטח עליו ציור של אוניה, ובכל פעם שניקרו אותה, קיבלו מזון. היונה היתה אמורה לשבת בתוך תא קטן בתוך פצצה שבחזיתו חלון, כשלמקור שלה מחובר ראש חשמלי; ובכל פעם שתנקר את ספינת המטרה, ינועו סנפירי הפצצה בהתאם עד לפגיעה. זה היה רעיון די מבריק, אך אימון היונים לקח הרבה זמן והצבא העדיף לממן פרויקטים פחות מופרעים.
איור פצצת היונה צילום: hackaday
יוני מלחמה הגיעו גם לישראל, והפלמ"ח הרבה להשתמש בהן. הדיווח על הצלחת ליל הגשרים ב-1946 הועבר בידי יונה, וכך גם קריאות לחילוץ ולסיוע במבצעים רבים. כשהוקם צה"ל, כלל חיל הקשר יחידת יונאים, שפעלה עד 1957.
קומנדקר של חיל הקשר הישראלי נושא שובך נייד צילום: Wikipedia
כפי שאפשר לראות, ציפורים נקשרו לתפקידים צבאיים וסיפקו ערך שכלים אחרים לא יכלו לספק. אך ליונים היתה תרומה נוספת לתעופה בכללה: השראה למעצבי המטוסים הראשונים. לכל יתר העופות המבויתים - תרנגולות, אווזים וברווזים - לקחנו את יכולת התעופה.
לעומתם, היונה הועילה רק כשיכלה לעוף. וכך קיבלו ממציאים ומהנדסים גישה נוחה לבעל כנף המורגל בקרבת אנשים, דרכו יכלו ללמוד על המכניקה של התעופה מקרוב.
