חוק פייסבוק: לעצור את הצנזורה
חוק הפייסבוק שהכנסת צפויה לאשר יאפשר סתימת פיות אך לא יטפל בבעיית ההסתה שלשמה הוא נועד
20:3615.07.18
הדיון בוועדה המשותפת של הכנסת, שבסיומו אושר חוק הפייסבוק, שמכונה על ידי מתנגדיו חוק סתימת פיות, היה קצר מאוד, פחות משעה. היו בו בעיקר נציגי משרדי ממשלה, וארבעה ח"כים – שלושה מהקואליציה ורויטל סויד מהמחנה הציוני שטוענת לתואר יוזמת החוק (אם כי הצעת החוק במתכונתה הנוכחית הובלה על ידי שרת המשפטים איילה שקד והשר לביטחון פנים גלעד ארדן). הדיון היה רגוע ומכובד, והחוק אושר לקריאה שנייה ושלישית בלי הרבה רעש וצלצולים, כמעט בצורה אגבית.
הרוגע שבו התנהל הדיון כמעט אפשר להתעלם מהעבודה שמדובר בחוק מסוכן מאוד, שלא ייעשה את מה שהוא מתיימר לעשות ושמקנה לממשלה סמכויות רחבות לעשות הרבה יותר ממה שהוא אמור לעשות, באופן שמעלה חשש אמיתי לפגיעה בחירויות בסיסיות כמו חופש הביטוי וחופש ההתארגנות.
אם יאושר החוק במליאת הכנסת, תוכל המדינה, באמצעות הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, לבקש מבית המשפט להסיר תוכן שפרסומו הוא בגדר עבירה פלילית ושהמשך פרסומו יכול לסכן באופן ממשי ביטחונו של אדם, את ביטחון הציבור או את ביטחון המדינה, או יביא לפגיעה חמורה בכלכלת המדינה או בתשתיות חיוניות. בניגוד לפנייה במסגרת הליך פלילי רגיל, החוק החדש יאפשר פנייה מקוצרת במעמד צד אחד, מבלי לתבוע אדם ספציפי ותוך פטור מדיני הראיות (כלומר, יאפשר לביהמ"ש לשקול ראיות שלא קבילות בהליך פלילי, כמו מידע שהושג ללא צו חיפוש).
המטרה המוצהרת של החוק היא לבלום את ההסתה ברשתות החברתיות, שלדברי שקד וארדן מתדלקת מפגעים עצמאיים ומובילה לפיגועים (החוק נולד בימי השיא של אינתיפאדת היחידים שהתרחשה ב-2015 ו-2016). גם אם מקבלים את הנחת היסוד הלא מבוססת שלפיה הפיגועים הם תולדה של הסתה ברשת (ולא, למשל, שהפיגועים וההסתה הם פשוט תסמינים משותפים של גורמים אחרים), החוק לא מסוגל לעצור את ההסתה.
במצב האידאלי, פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות יורידו מידית כל פוסט שיקבע כמסית. התוצאה לא תהיה הפסקת ההסתה, אלא מעבר לפורומים אחרים, קשים יותר לאיתור ולמעקב. היא תימשך, אבל בחשאי ובמקומות שקשים יותר לאיתור, ברשת ומחוצה לה.
בנוסף, מנסחי החוק יוצאים מנקודת הנחה שרשתות חברתיות ייענו לבקשות ההסרה בצורה של הסרת התוכן לחלוטין, ולא בדמות חסימת הגישה אליו בעבור גולשים ישראלים. מדובר בפרקטיקה ידועה של ענקיות טכנולוגיה. כחוקי הזכות להישכח של האיחוד האירופי נכנסו לתוקף, גוגל הגיבה לבקשות הסרת תוכן בהעלמת התוכן המבוקש רק מגרסאות מנוע החיפוש באיחוד האירופי. התוכן היה זמין בקלות באתרים הבינלאומיים האחרים של החברה.
ב-2016, בעקבות פנייה של משרד המשפטים, צנזרה טוויטר ציוץ שהפר צו איסור פרסום, ואולם חסמה את הגישה אליו רק לגולשים מישראל. גולשים משאר העולם, או כאלו שיודעים להשתמש ב-VPN, ראו אותו ללא קושי.
סביר להניח שרשתות חברתיות ינקטו בטקטיקה דומה כאשר יתבקשו לצנזר תוכן שלא מפר את כללי הקהילה שלהן לפי החוק החדש. האזכור של כללי הקהילה כן משמעותי, שכן הסתה לטרור אסורה בפלטפורמות כמו פייסבוק או טוויטר, ואלו מטפלות במהירות בבקשות להסיר תוכן שכזה. שקד עצמה, בתגובה ששלחה לאחר אישור החוק, אמרה ש"בשנה האחרונה פייסבוק נענתה למרבית הבקשות והסירה את תכני ההסתה מהרשת".
כלומר, אין צורך בחוק כדי להתמודד עם בעיית ההסתה, ופנייה בסוגיות אחרות תביא כנראה לא להסרת התוכן אלא רק לחסימתו לגולשים מישראל. כלומר, בנושאים שאינם קשורים להסתה לטרור או לפגיעה בחיי אדם, שגם כך מכוסים במסגרת ההליכים הקיימים ברשתות חברתיות ושלא נדרשת חקיקה מיוחדת על מנת להתמודד אתם, ההשפעה של החוק תהיה בראש ובראשונה כלפי ציבור אזרחי מדינת ישראל.
ובנקודה זו בדיוק מגיע החלק הבעייתי ביותר בחוק זה. כי נוסח החוק לא עוסק רק בהסתה, לא עוסק רק במקרים של קריאה לפגיעה בחיי אדם. החוק יאפשר להסיר כל תוכן שפרסומו נחשב לעבירה פלילית ושבהמשך פרסומו יש אפשרות ממשל לפגוע בביטחונו של אדם או בביטחון המדינה או להביא לכדי פגיעה חמורה בכלכלת המדינה או בתשתיות חיוניות.
מהו "ביטחונו של אדם"? החוק לא מגדיר. האם בהלה או פחד הם פגיעה בביטחון? האם תחושת עלבון עמוק שפוגעת בביטחון העצמי? החוק גם לא מגדיר מהי "פגיעה חמורה בכלכלת המדינה". האם פגיעה של מיליון שקל? האם קריאה לחרם? האם קריאה של להפגנה למען זכויות נכים במהלכה יחסמו כבישים?
הפרשנות רופפת ורחבה, במיוחד בהתחשב בעובדה שתחת מטריית החוק ייכנסו גם עבירות כמו העלבת עובד ציבור (שקיומה בספר החוקים בעייתי גם ככה), לשון הרע, זילות בית המשפט ופגיעה ברגשי דת. תחת חוק זה, קריאה להחרמת מוצרים כשרים יכולה תיאורטית להיות מצונזרת, שכן בפרשנות רחבה אפשר לראות בה כפגיעה ברגשי דת ובכלכלה.
בסופו של דבר, מדובר בחוק שלא נדרש למטרה שלשמה הוא חוקק ושנותן בידי הממשלה סמכויות רחבות לצנזור תכנים על בסיס הגדרות רופפות שיכולות לשמש למניעת ביקורת על השלטון או יקיריו, למניעת מחאה אזרחית, או אפילו סתם לצרכי התעמרות באזרחים שדבריהם לא נוחים לגורמים בעלי כוח אלו ואחרים.
