דו"ח טכנולוגי
המרגל שעל המדף: האם רמקולים חכמים מאזינים לכם בחשאי?
סקר חדש מגלה חששות כבדים מפני ריגול באמצעות רמקולי גוגל ואמזון למרות המגבלות הטכנולוגיות והעסקיות שבכך, האם רחפנים יוכלו לעצור תגרות בפסטיבלים ואירועים המוניים ולמה יזמים צריכים להפסיק להתפאר בתרבות הארגונית של הסטארט-אפ שלהם
סקר חדש מראה שכ-49% מהאמריקאים מפחדים שרמקולים חכמים כמו האקו של אמזון והגוגל הום לדגמיו מקליטים כל מילה שלהם. המידע הזה, חושש הציבור, מועבר למפרסמים ומשמש למיקוד פרסומות. האם יש סיבה לדאגה, או שמדובר בפאניקה מיותרת?
לפני הכל, הדאגה במקומה: היא מראה על מודעות של הציבור האמריקאי לפגיעה בפרטיותו. עברו הרבה מים במיסיסיפי מאז אמר מנכ"ל גוגל דאז אריק שמידט ש"אם אין לכם מה להסתיר, אין לכם ממה לפחד". הרי זכותנו להסתיר; אני לא רוצה שמפרסמים ידעו היכן אני גר, מה קורה בעו"ש שלי או מה מצבי הזוגי והבריאותי (ואם לשפוט לפי המודעות שמוצגות לי, הם באמת לא יודעים). אבל יש הבדל בין מודעות לנושא, בהלה מוצדקת ובהלה מיותרת. ומה שלפנינו הוא ככל הנראה האחרון: גוגל, אמזון וחברות אחרות רוצות להאזין לכל מילה שלנו ולמקד כך פרסומות. מה רוצות? מתות לעשות את זה (אמזון אפילו רשמה פטנט) אבל בפניהן עומדות שלוש מגבלות.
רמקול האקו של אמזון צילום: Amazon
הראשונה היא טכנולוגית: אין עדיין יכולת זיהוי דיבור מדויקת מספיק כדי לקלוט כל מילה, ממרחק שאינו סמוך לרמקול, ולהבין באופן מדויק את ההקשר של דברי המשתמש. כשמישהו אומר "לא כזה בא לי פיצה עכשיו", האם הוא מתכוון שהוא לא רוצה פיצה בכלל? שהוא שוקל, אבל עדיין לא החליט? שהוא רוצה, אבל לא עכשיו? אז מתי כן? אם לא מכירים את האדם, הסיטואציה, התזמון והווייב הכללי מהשיחה, אי אפשר לדעת. ואז, הפרסום שיתחבר למשפט הזה אולי יוגדר כממוקד, אך לא יניב תוצאה טובה יותר ממודעה רגילה. הוסיפו לכך סלנג, ניבים, מקרים בהם יש רעשים נוספים (עוד אנשים, טלוויזיה, מוזיקה, ילדים שמשתוללים) ותקבלו קקופוניה שלמה, דבר שמיקרופונים שאינם ברמת ציוד ריגול צבאי לא יוכלו לפרק.
השנייה היא תדמיתית. מפרסמים יודעים שיש לציבור חששות מפני חדירה מוגזמת לפרטיות שלו, ולכן שמחים להישען על פלטפורמות גוגל ופייסבוק; כל קליק בהן מתועד ומנותח והקהל הרחב מנדב מידע ביוזמתו. אבל זה אחרת כשמתבצעת האזנת סתר; האזנה שכזו קושרה דורות שלמים לענייני ריגול (ובצדק. ועדיין מקושרת) ולכן זוכה לתגובה שלילית אוטומטית מצד מי שהאזינו לו. אם מתפוצצת עכשיו פרשת האזנה דרך מוצרים חכמים, יזעמו הלקוחות, יזעמו הרגולטורים והמפרסמים יברחו עד יעבור זעם. אמזון וגוגל לא רוצות להבריח מפרסמים אפילו לדקה. והמודעות לענייני פרטיות תתקשר, בצדק או לא, לפרשת קיימברידג' אנליטיקה; האם העברתם את המידע לשחקנים פוליטיים? יישאלו החברות בחקירתן. וכאן יש פתח לכאב ראש רציני עבור שתיהן; הן ראו איזה לאיזה בוץ נכנסה פייסבוק, ויוותרו על התענוג המפוקפק הזה בשמחה.
רמקול גוגל Home צילום: אי פי איי
השלישית היא עסקית. על כל קטגוריית מוצר להתרחב ולמצוא לקוחות חדשים - בדגש על כאלה שמשלמים טוב וקונים הרבה. והלקוחות הבאים של תחום הרמקולים החכמים נמצאים בסקטור העסקי לגווניו. אמזון כבר משלבת רמקולי אקו ברשת מלונות מאריוט, וצפויה להביא אותם גם למערכות חינוך ועסקים למיניהם. אף אחד לא יקנה רמקול חכם אם יתגלה שהוא מקליט את סביבותיו ותופס כך מידע עסקי סודי או שיחות מביכות.
להערכתי, הבהלה האמריקאית אינה במקומה. חשוב להיות מודעים, חשוב לשאול את חברות הטכנולוגיה איזה מידע הן אוספות, כיצד נאסף ומי מקבל אותו. אבל בינתיים, נראה שלא מאזינים לכם. גם לא בפייסבוק.
האח הגדול מזמזם ממעל
חוקרים מאוניברסיטת קיימברידג' מפתחים יכולת חדשה עבור רחפנים: זיהוי מקרי אלימות בתוך קהל גדול - עוד לפני שהם מתפתחים לקטטה או תקיפה. הרעיון נשמע בדיוני למדי, אך הוא נשען על שלוש טכנולוגיות בדוקות היטב: מצלמה באיכות גבוהה, תוכנת ראיית מכונה שתדע לזהות בנפרד כל אדם בקהל ואת תנועת הידיים שלו, וכלי בינה מלאכותית שידע לזהות מתי אדם א' דוחף את אדם ב' בצורה שיכולה להוביל לתגרה. הפיתוח ייבחן הקיץ בפסטיבלים בהודו.
הרעיון הוא לשפר את ביטחון הציבור בהופעות ופסטיבלים המוניים, על ידי עין מעופפת שתשגיח על החוגגים. האם זה יעבוד? אני מהמר שלא, מכמה סיבות. קודם כל, אנשים הם יצורים פיזיים ולא ברור איך תבדיל התוכנה בין מישהו שנתן כיף לחברו ובין מכה. איך תבדיל בין זוג שמתמזמז להנאתו ובין מקרה של תקיפה? בין מישהו שנתקל בטעות באחר ונפל ובין מי שהפיל בכוונה?
"בואו מהר, יש מכות 120 מ' דרום מערבה מהבמה" צילום: אי פי אי
אנשים הם גם פיזיים בצורה שונה; למשל, כנראה שחבורת ישראלים באחד הפסטיבלים ההודיים (ברור לכם ולי שיהיו שם ישראלים) תהיה יותר פיזית מחבורת נורווגים. ולקינוח, גם אם תזהה התוכנה מקרה אלימות בתוך קהל גדול - תוך כמה זמן יגיעו לשם מאבטחים? עד כמה קל יהיה להנחות אותם לשם? ("רואה את הסטנד הענק של הרמקולים, שסביבו 3,500 איש? אז 50 מערבה ממנו).
לא, כדי להיות אפקטיבי, צריך הרחפן לכלול גם אלגוריתם זיהוי פנים. שיחובר למאגר תמונות פנים ביומטריות. אחרת, לא יוכלו הרשויות לדעת מיהו הנבל שנתן סטירה למסכן ששפך עליו בירה בטעות בהופעה של איירון מיידן. וכאן אנחנו כבר עובר הפיתוח מכזה שנועד לשפר את ביטחון הציבור לכזה שנועד לערער ולהפחיד אותו. אמרתי זאת פעם, אומר זאת שוב: מי שרוצה חברה בטוחה צריך לחנך נגד אלימות ולא להלך אימים על הציבור. זה לוקח יותר זמן מלאלתר פתרונות טכנולוגיים, אבל משתלם בטווח הארוך.
הסטארט-אפ כפתית שלג
הרבה ילדים גדלים במחשבה שהם מיוחדים - שאין עוד כמוהם והייחוד הופך לחלק מהזהות שלהם. כשמתבגרים, מבינים שהעולם עובד אחרת והתפיסה הזו משתנה. כלומר, עד שמקימים סטארט-אפ; ד"ר אדם גרנט, פסיכולוג ארגוני ויועץ ליזמים, סיפר לאתר recode שמדהים לראות כמה כל יזם חושב שהתרבות בחברה שלו מיוחדת. מדהים, בהתחשב בכך שכמעט כולם מספקים את אותם נימוקים: המנהלים מתפארים בכך שהעובדים מאמינים בחברה ובערכים שלה, ומגלים תשוקה והתלהבות בכל יום. לדבריהם, התרבות בחברה מיוחדת נורא, בזכות התנאים, היושרה, האמונה בצדקת הדרך, המסירות, המקצועיות, הדבקות במשימה ועוד דברים שאפשר לקרוא על כל קיר בבה"ד 1.
לא, החברה שלך אינה פתית שלג צילום: משאטרסטוק
אז אם כולן מיוחדים באותה צורה, שואל גרנט, איך הם יכולים לחשוב שהם מיוחדים? הסיבה היא שיזמים אולי מנסים ללמוד כמה שיותר על המוצרים והפעילות העסקית של מתחריהם, אבל לא יודעים חצי דבר על התרבות שלהם. ובימינו, מדובר במודיעין ערכי שחשוב להשיג: כל החברות משלמות טוב, ולכן העובדים המבוקשים ביותר יבחרו בחברה שמשקפת את הערכים שלהם, אפיקי הקידום הרצויים שלהן וכן - גם את התרבות הארגונית שהם אוהבים. מנהלים שידעו לבדל את תרבות הסטארט-אפ שלהם יוכלו למשוך יותר עובדים מוכשרים ולהשיג יתרונות טכניים. אבל בשביל זה, יהיה עליהם להפסיק לדקלם "הסטארט-אפ שלי הוא פתית שלג" וללמוד להגדיר, להוכיח ולתקשר החוצה את הייחוד.
קצרצרים
1. קליפורניה העבירה חוק הגנת פרטיות, שמחייב חברות כגוגל, פייסבוק, אמזון ואחרות לקבל אישור מפורש מהמשתמשים לפני שימכרו את המידע האישי שנאסף עליהם. בנוסף, יכולים המשתמשים לאסור על הפצת המידע שלהם לחלוטין - והחברות לא יוכלו להדיר גולשים משירותיהן רק משום שהחליטו להיות אדונים למידע שלהם. מדובר בחקיקה מתקדמת מאוד, שאני מקווה שתגיע למדינות נוספות בהקדם. חברות הטכנולוגיה זעקו לשמיים וטענו שהחוק יפגע במשתמשים, משום שעכשיו לא יוכלו לקבל את הפרסומות הממוקדות שהם כל כך אוהבים (הם לא); גוגל אמרה שהחקיקה עברה מהר מדי ולא נשקלו אלטרנטיבות שהוגנות יותר כלפי החברות (ולפיכך, הוגנות פחות עבור המשתמשים). פייסבוק דווקא פירגנה לחקיקה; כנראה שהיא זו שתיפגע הכי הרבה ממנה, וכנראה שמכינה בשקט קרב משפטי או תמרוני תנאי שימוש שיאפשרו לה להמשיך לשאוב מידע בשמחה.
פרטיות? גוגל לא בעניין צילום: siciliapress
2. סין משקיעה הון רב בפיתוחי AI, ומגיעה להישגים מרשימים: תוכנת בינה מלאכותית שפותחה במדינה הצליחה להשיג דיוק רב משל נוירולוגים בשר ודם באבחון גידולים במוח. כל אבחון רפואי נשען על שילוב בין זיהוי ויזואלי, היסטוריית החולה ותרחישים קליניים אפשריים - עיבוד מידע שמכונות עושות טוב יותר ויותר. בקצב הזה, לא ירחק היום בו הרופא רק יקריא לנו את מה שאמרה התוכנה, ויסביר את המשך הטיפול.
3. גוגל הסירה מתוצאות החיפוש שלה 65,000 אתרים שמציגים תוכן פיראטי למיניו. מדובר בצעד שנראה גרנדיוזי, שכן כל בעל עסק חושש שאם אינו מופיע בחיפושי גוגל, ימיו ספורים. טעות: מפעילי התוכן הפיראטי יודעים שהקהל אוהב אותם וידע להגיע אליהם - אם דרך רישום האתר במועדפים, אם דרך היסטוריית הגלישה ואם דרך אתרים אחרים. חסימות, איומים וצעדים שכאלה הוכחו כבלתי יעילים נגד מפיצי וצרכני התוכן הפיראטי. הפיתרון הוא אחר: להציע את השירות במחיר זול יותר ולהנגיש אותו בכל העולם.
4. פעם, לפני ימי האדבלוק, לא יכולתם להיכנס לאתר שוליים בלי שיזנק לכם באנר המבטיח טאבלט במתנה, אם רק תקליקו עליו. הרבה מהמודעות הללו היו הונאות, שנועדו לגרום לאנשים להזין פרטים אישיים ואז להתפלא כשמציפים אותם בספאם. השבוע בא רמאי כזה על עונשו: חברת sungame נקנסה ב-2.8 מיליון דולר בארה"ב, על שהציעה לאנשים לקבל אב טיפוס של טאבלט מתקדם ב-1,000 דולר, להתנסות בו לצורך מחקר, ואז לשמור אותו או לשלוח בחזרה ובכל מקרה לקבל 1,500 דולר. אנשים הזמינו מספר גדול של מכשירים וכמובן שלא ראו גרוש מכספם, בתירוצים שונים מצד החברה. נקווה ששאר הרמאים ישימו לב לסיפור הזה, וימצאו דרך לגיטימית להרוויח כסף.
5. בדיקה שנערכה בבריטניה גילתה שכ-66% מהאנשים שמוכרים סמארטפון משומש נוטים לשכוח בתוכו כרטיסי זיכרון. הכרטיסים הללו לא נמחקים כשמאפסים את הטלפון, אלא אם הוגדר אחרת. אנו חיים בימים בהם אנשים רבים מחזיקים תמונות עירום על מכשירי מובייל; היה ניתן לצפות שמי שמוכר טלפון יזכור את זה. אל תהיו כמו הבריטים; זיכרו גם לאפס את הטלפונים שאתם מוכרים - וגם לשלוף מהם את כרטיסי הזיכרון.
