ראיון כלכליסט
גיורא ירון, ממייסדי ההייטק הישראלי, יוצא לחבר את הבדואים לתעשייה
לאחר שהקים מפעלי שבבים בארץ בשנות השבעים, ניהל את אינדיגו שנמכרה ל-HP והשקיע בסטארט-אפים רבים, מצא ירון מטרה חדשה: הפרחת השממה הטכנולוגית בפזורה הבדואית. בראיון ל"כלכליסט" סיפר כיצד הקים את עמותת סיראג' ואיך אפשר לשלב צעירים מהנגב בטרנד הטכנולוגיה החם ביותר
- הממשלה הודיעה על הקצאת 20 מיליון שקל לקידום ההייטק במגזר הערבי
- קרן aMoon של מריוס נכט מגייסת 250 מיליון דולר מקרדיט סוויס
- איל וולדמן: אני לא יודע אם הייתי רוצה שגם בני יהיה מנכ"ל
ירון (69), שמכהן היום כיושב ראש הוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב, הקים עבור נשיונל סמינקונדקטור בשנות ה-70 את מפעל השבבים הראשון שלה מחוץ לארה"ב, נשיונל מגדל העמק - לימים טאואר סמיקונדקטור וכיום טאואר ג'אז. בשנות ה-90 ניהל את חברת הדפוס אינדיגו, שנמכרה לימים ל-HP. בשנות האלפיים היה יו"ר מרקורי שנמכרה גם היא ל-HP ב-4.5 מיליארד דולר ולאורך השנים היה מעורב גם כיזם וכמשקיע בסטארט-אפים רבים.
את סיראג' הקים ירון באפריל 2017, עם כמה אנשי הייטק אחרים, כמו גם יזמים חברתיים ואנשי אקדמיה מהמגזר הבדואי. העמותה פועלת בתחום אינטרנט הדברים ולהבדיל מיוזמות דומות, בחרה במודל של ביצוע פרויקטים בתחום ולא שמה לה למטרה לשלב את בני החברה בחברות ההייטק.
גיורא ירון
מצוקת חינוך מול פיתרונות יצירתיים
הקמת העמותה, מספר ירון, קרתה די במקרה. "יום אחד התקשר אליי מישהו שהיה איתי בקורס קצינים וביקש שאבקש שאפגוש את הבן שלו שנמצא בעמותה בשם 'כוכבי המדבר' שמבקשת לגדל דור חדש של מנהיגים בחברה הבדואית. הם הזמינו אותי למפגש אצל הנשיא ריבלין. אמרתי שם שאני יכול לעזור בייצור מקומות עבודה במגזר ההייטק. איך שזה נגמר פנו אלי כל הבדואים שנכחו שם וכך בעצם ויצאנו לדרך. אשתי ואני שמנו קצת כסף ראשוני, אבל כשיש קשרים לא צריך פרוטקציה. תפסתי חבר בג'נרל אלקטריק שמייצרת היום שירות ענן בעולם אינטרנט הדברים שכולל עבודה של חיבור נקודות קצה לענן. הם נתנו לנו פרויקט ראשון של כמה עשרות אלפי דולרים. אספנו את האנשים הכי טובים בחברה הבדואית. אמרתי להם 'אם זה לא יעבוד פעם ראשונה לא תהיה פעם שניה'".
סיראג' ממשיכה לפעול באותו מודל גם היום: ירון מביא את הפרויקטים והצוות מבצע, אבל החזון גדול בהרבה: "היום יש לנו 5 עובדים ו-5 נוספים בתהליכי גיוס. כדי הגיע ל-40-30 איש לא צריך ממשלה", סיפר ירון. "אין חברה שאני לא יכול להגיע אליה בטלפון אחד או שניים. זה החלק הקל. את העשרות הבודדות אנחנו יודעים לעשות במגזר הפרטי, אבל אם זה נגמר בזה לא עשינו כלום. החזון שלנו הוא שיהיה לנו קניין רוחני משלנו, סביבו נבנה מסכת של שירותים שתופרת את המנוע הזה למכשירי הקצה, פתאום מכמה עשרות אפשר להגיע למאות ומשם לאלפים. ובשביל זה צריך כסף ממשלתי".
לאן אתם רוצים להפנות את הכסף?
"בהיבט האגואיסטי אני צריך עתודת אנשים, ואני צריך לתת להם את ההזדמנות ההשכלתית להגיע הכי רחוק שאפשר. את יודעת שבתיכון של אום בטין אין היום מגמת פיזיקה או מגמת מחשבים? אולי בניירת של משרד החינוך כתוב שכן, אבל בפועל אין מורים. מה הבעיה לתפוס צעירים משכילים וחדורי מוטיבציה ולשלוח אותם ללמד שם מדעי מחשב? המחשבים והציוד שהם צריכים זה אפילו לא בורג של F-35 מבחינת העלות שלהם. ויש את האנשים, אבל צריך לשלם להם, הם לא יעשו את זה בחינם. אני לא רוצה להתפשר, אני רוצה שלסיראג' יהיה כוח אדם שאין שני לו. בואי נתחיל עם 60 ילדים שמקבלים מחשבים חדישים ומדריכים שמשלמים להם. שתבוא הממשלה ותגיד שהיא משלמת למי שיוריד את שעת הנסיעה ברכבת מת"א".
אנשי סיראג'. מימין: ג'יהאד אל-סאנע, חאדר אל-שייך, גיורא ירון, ד"ר סארה אבו-כף וסמדר נהב
"אפשר להסתכל על זה כבעיה ואפשר להסתכל על זה כהזדמנות - על הבעיה כבר דיברנו, אבל בצד של ההזדמנות - חסרים לנו עובדים בהייטק. אנחנו לא צריכים את כולם מחר אבל אני חייב להכין את התשתית, אם לא, זה לא ישאר ככה לנצח".
למה בעצם לא לשלב את הבדואים בתוך החברות עצמן?
"מבחינת השכלה, החברה הבדואית נמצאת במצב פחות מתקדם ממקומות אחרים בחברה הערבית. החבר'ה שנמצאים אצלנו, למשל, גדלו מהתיכון והלאה במסגרות חינוך בעומר או מחוץ לנגב. מה גם שמדובר בחברה מסורתית והצעירים מעוניינים לגור בקרבת השבט והמשפחה המורחבת, שגם מעורבת בגידול הילדים. לשבץ אותם בחברות שיושבות במרכז זה לאו דווקא פתרון מתאים בשלב הזה".
במובנים רבים, ירון עושה בעצם את מה שעשה בשנות ה-70 כשקיבל לידיו פרויקט ראשון של חברה בינלאומית. "את חושבת שאינטל תכננה אי פעם שהמרכז הגדול שלהם יהיה בישראל? את חושבת שנשיונל תכננה את זה? אני הייתי העובד החמישי של נשיונל ונתנו לנו פרויקטים בסיסיים כדי לראות מה אנחנו יודעים לעשות. העסק הזה יצמח לאט. עד שבונים תשתית וכולם מדברים באותה שפה לוקח זמן".
כפר בדואי בנגב צילום: חיים הורנשטיין
"את יודעת מה הייתה התוכנית העסקית שלי כשהקמתי את טאואר ג'ז? 75 איש. היום הם 2,500. אז את יודעת איך זה מתחיל אבל לא איך זה נגמר. אבל החברות הגדולות לא היו קמות אילולא הממשלה היתה שמה כסף. רצון ותקציבים יש בממשלה, אבל זה נתקע בבירוקרטיה. ביבי לא יכול ללכת מחר לג'נרל אלקטריק ולסגור איתם פרויקט, צריך אנשים פרטיים".
"בהייטק אין פוליטיקה"
ירון מכהן כיו"ר העמותה, אבל רוב הצוות מורכב מאנשי הקהילה עצמה. אנשים כמו ד"ר סארה אבו-כף, במחלקה לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן-גוריון וג'יהאד אל-סנע, פרופ' למדעי המחשב באונ' בן גוריון ומחלוצי ההייטק בקהילה. הם המודלים לחיקוי עבור האוכלוסייה הצעירה, הסביר ירון. בזכותם "קם דור שמסתכל לצדדים ורואה עוד אפשרויות מלבד רעיית צאן".
עם כל הרצון הטוב, בסופו של דבר תעשיית הייטק המקומית מאוד הומוגנית ומתקשה לקבל את השונה. אתה מאמין שהיו מקבלים לעבודה בחברת הייטק תל אביבית מישהי שהולכת עם חיג'אב?
"נשארנו מאחור בכל מה שקשור לגיוון כ"א, אנחנו מדברים על זה הרבה אבל אנחנו עוד לא שם. החבר'ה בעמותה צמאים להצלחה, הם מזכירים לי אותנו בימי ראשית תעשיית ההייטק - לא היה סיכוי שאנחנו ניקח פרויקט ונסיים אותו בצורה פחות טובה מהצוות המקביל בסנטה קלרה. אני מאוד אופטימי. ומה לעשות, תצטרכי להתרגל לזה שמישהי הולכת עם כיבוי ראש".
"אנחנו נמצאים על קו התפר ואפשר להטות אותו לכל כיוון, אני לא המנהל שלהם, הם מנהלים את עצמם, אני רק מנצל את הקשרים שלי כדי ליצור את המפגש. בהייטק אין פוליטיקה, מה שמשנה זה מי כותב קוד הכי טוב. אני לא יכול להבטיח לך הצלחה, אבל אני לא אסלח לעצמי אם אני לא אנסה".
