MeToo: קמפיין הרשת שממחיש את היקפי ההטרדות המיניות

כמה נשים הוטרדו או הותקפו מינית? חלק ניכר מהגברים סבורים שמדובר בתופעה שולית, משהו נדיר וקיצוני. מדובר בהערכת-חסר חריפה, שכן התשובה ככל הנראה קרובה לאחת מתוך אחת.  

גם כיום, נשים רבות חשות בושה לדווח על כך שהן הותקפו או הוטרדו. התרבות שכולנו ספגנו, שעדיין מפעמת בעורקינו, שהיא מסך שקוף כמעט שדרכו אנחנו חווים את העולם, מטילה את האשמה על הקורבן. היא (ולעתים, הוא) זו שצריכה היתה להפגין יותר אחריות. למה לבשת בגדים כאלה? למה יצאת מהבית בשעה כזו? למה היית לבד? למה בחלק הזה של העיר? השאלה היא אף פעם לא "איך לעזאזל שהרשית לעצמך לשלוח ידיים"? או "למה אתה חושב שאישה היא רכוש, צעצוע"? נשים מוטרדות מבקשות לעתים קרובות מהגבר שמטריד אותן לעזוב אותן לנפשן, כי יש להן חבר; כי - וכתבה את זה מישהי לפני - הוא יכבד יותר גבר דמיוני מאשר אישה בשר ודם.

MeToo צילום: Know your meme

בימים האחרונים טוויטר כמרקחה, לאחר שהשחקנית אליסה מילאנו ביקשה שלשום (א') מנשים שהוטרדו להגיב על הציוץ שלה בנושא במילים "גם אני" נכון לאתמול, אמרו דוברי טוויטר, ההאשתג metoo צויץ יותר מחצי מיליון פעמים. בחלק ניכר מהמקרים, הקורבנות הוסיפו תיאור של התקיפה. התופעה התפשטה גם לפייסבוק, שם המותקפות כתבו יותר באריכות על התקיפה.

אחרות ציינו את האמת המובנת מאליה: שגם כיום יש עדיין תחושה עמוקה של בושה, שהמספר של הציוצים נמוך לעומת מספר התקיפות האמיתי, שנשים רבות אינן מוכנות להיחשף כקורבנות - ושהן לא חייבות לספר לאף אחד את סיפור ההתקפה שלהם.

הציוץ של מילאנו צילום: Know your meme

החשיפה הפומבית הזו מגיעה אחרי פרשת הארווי וויינשטיין, מפיק העל שחשוד עכשיו במספר מעשי אונס ובעשרות מקרים של תקיפה מינית. יש לציין שבבית הלבן יושב אדם שכנגדו העידו 15 נשים שהוא תקף אותן מינית, מה שלא הפריע לו לזכות בבחירות - בכלל זה, בקולות הנשים הלבנות.

אחריות? תנו לנו חדשנות

הרעיון של החברה בע"מ היה מהפכני בשעתו, כלומר במאות ה-16 וה-17. הרעיון הוא פשוט: מישהו שרוצה להרים מיזם מסוכן (נניח, לבזוז את אדמתם של ילידים עצבניים) אז במקום לקחת על עצמו את כל הסיכון, הוא מגייס מימון. כדי להשיג אותו, הוא מחלק מניות למי ששם כסף, על פי חלקו במיזם. אם הבנדיטים שלך הופכים לקישוט אוהל של הילידים, בעסה לבנדיטים (סליחה, "לחלוצים") אבל ההפסד שלך יהיה קטן יחסית.

אם, מצד שני, הילידים הופכים לנוסטלגיה והזהב שלך, כל אחד מקבל רווח על פי ההשקעה שלו. תוך זמן קצר מישהו עלה על הרעיון שאפשר לסחור במניות הללו. אבל מאחר וכולם שמים את הכסף, העקרון נשאר זהה: כל אחד יכול להשפיע על ארגון - בהתאם לכסף שהוא השקיע בו.

הסיכון כולו על מישהו אחר, הרווחים? אלי צילום: שאטרסטוק

בעמק הסיליקון, מקום שעדיין ממשיך במסורת הישנה של מכירת חרוזים לילידים תוך השתלטות על זכויות היסוד שלהם, ממש לא אוהבים את העקרון הזה של אחריות. מה שפעם נקרא אחריות, נקרא אצלם הססנות, שמרנות וקפיאה על השמרים. העקרון של עמק הסיליקון הוא אחר: אתם תשימו את הכסף, אתם תשאו בתוצאות ההפסד, אבל אם יהיה רווח – הוא שלנו, כי הרעיון היה שלנו. או משהו כזה.

לצורך כך, בנו בעמק הסיליקון פירמידות מניות מופרכות: מניות ששוות כסף, למשל, אבל לא מעניקות למחזיק בהן שום יכולת השפעה על החברה. אם המשקיע חושב שצריך לייעל את צורת השוד של הילידים, הוא יכול לדבר אל הלמפה – או, במונחי ימינו, לצייץ על זה. הסמכות נשארת אצל היזמים. ואם הם רוצים לדלל את המניות שלך, הם יוכלו. הבעיה היא שהפראיירים שמו לב והתחילו בכל זאת לצעוק.

אז עכשיו עלו שם על תרגיל חדש: בורסה עצמאית שתעסוק ב"סחר לטווח ארוך", כלומר בחברות שהמניות נשארות בידי המייסדים ושהערך של המניה משתנה ביחס לכמה זמן החזקת בה - בלי קשר לביצועי השוק של החברה. שזה ממש מצוין אם אתה מנכ"ל או מייסד, אבל הרבה פחות טוב אם אתה משקיע. המניות של המנכ"ל יהיו שוות המון, כי הוא החזיק אותן מלכתחילה, אבל שלך יהיו שוות פחות, כי אתה קנית אותן שלשום. יתר על כן, תהיה לך פחות השפעה.

או, במילים אחרות, מדובר בנסיון להגן על צורת העבודה של עמק הסיליקון: הכוח נשאר אצל המייסד והמשקיעים המוקדמים; המשקיעים הטריים יקבלו את זנב הנקניק; ואם המייסד יחליט למכור את הכל לפייסבוק, למשקיע הטרי לא תהיה שום יכולת השפעה. את הונאת הפירמידה הזו מסווים בקשקשת על כך שלמשקיע הממוצע אין חזון, אין לו עניין בטכנולוגיות מתקדמות, הוא רק רוצה את הרווח המהיר שלו וחושב רק על הרבעון הזה. אם הקלישאות האלה מוכרות לכן, זה בגלל שהן היו נפוצות בסרטים על וול סטריט כבר בשנות השמונים.

אלוהים יודעת שהצורה הנוכחית של הכלכלה הקפיטליסטית דפוקה גם כך. הרעיון לקחת מידי המשקיעים את שאריות האחריות שנותרה להם ולהעניק אותה למייסדים צפוי לעוות אותה עוד יותר. נקווה שהביורוקרטים הרלוונטיים בוושינגטון זוכרים את ההיסטוריה – ושהם לא נקנו עדיין על ידי עמק הסיליקון.

הבוטים פשטו עם שחר

יום לפני הבחירות בארה"ב, הגיעו הציוצים המזויפים שנשלחו על ידי חשבונות רוסיים לשיא - והם היו פעילים במיוחד במישיגן. למחרת התברר שמישיגן היא מדינת מפתח בבחירות. מיד לאחר הבחירות, מצא מחקר של Mother Jones, הפסיקו 2,000 חשבונות טוויטר את פעולתם.

החשבונות הללו צצו שוב, הפעם כדוברי צרפתית, ערב הבחירות שם באפריל. הפעם הם לא תמכו בטראמפ אלא במארין לה פן. הנסיון ההוא נכשל, כידוע. מיד לאחר הבחירות, החשבונות הללו צללו שוב לאפלה – והתעוררו באוקטובר, הפעם תוך שהם מגלים בקיאות מפתיעה בגרמנית, כדי לסייע לימין הקיצוני בבחירות שם.

הבוטים פשטו עם שחר

או, במילים אחרות, רוסיה מפעילה לפחות 2,000 בוטים בטוויטר (המספר המלא לא ידוע) שמטרתם לחבל בבחירות דמוקרטיות. כולם מדברים על פייסבוק בהקשר הזה - בין השאר משום שיועץ המדיה החברתית של טראמפ התרברב בכך שההצלחה של טראמפ הגיעה מפייסבוק - אבל טוויטר צריכה לענות על שורה של שאלות קשות משלה. כ-15% מהחשבונות בטוויטר הם בוטים, והחברה הניחה למצב הזה להשאר כפי שהוא, כנראה מתוך התפיסה שהם לא יכולים להזיק יותר מדי. זו הנחה שצריכה, בלשון המעטה, בחינה מחדש.

ומתוך כל זה עולה השאלה הלא-טכנולוגית הבאה: מי סימן עבור הרוסים את מישיגן כמדינת מפתח שיש להתמקד בה? על זה שוקד עכשיו החוקר המיוחד מילר.

קצרצרים

1. יש חברת סטארט-אפ בשם TBH, שמה שהוא עושה בחיים הוא לתת לקטינים תשובות מרגיעות. המשתמשים שואלים אנונימית שאלות על אדם שלישי, ומציגים תשובות חיוביות עליו. שאר המשתמשים מצביעים על אחת התשובות הללו, והאיש מקבל אותן. בעולם ההזוי של בני העשרה, שבו כמעט ואין חיזוקים חיוביים, זה דבר חיובי למדי, אם כי דביק באופן אמריקאי מאוד. ל-TBH יש כ-2.5 מיליון משתמשים יומיים, וזה הספיק לפייסבוק. יום אחד, דאג שם מישהו, TBH עשוי להיות עננה מאיימת. אז פייסבוק קנתה את TBH ויותר היא לא תאיים עליה. אני חושב שבמונחים קפיטליסטיים קוראים לזה תחרות חופשית או משהו.

מתחרה? מעכשיו הוא שייך לצוקרברג צילום: אי פי איי

2. בצפון קוריאה לא אוהבים ביקורת. מאוד-מאוד לא אוהבים ביקורת. ההתקפה על סוני לפני כשלוש שנים, שבוצעה לאחר סרט שלעג לצפון קוריאה ולמנהיג האהוב שלה, מיוחסת להאקרים שמסונפים לצפון קוריאה. כעת מסתבר שזה לא המקרה היחיד שבו צפון קוריאה לקחה תכנית בידורית ברצינות מפתיעה: ב-2014 תכנן ערוץ 4 הבריטי להעלות סדרה על מדען גרעין אנגלי שנשבה בידי הצפון קוריאנים. המשטר הגיב מיד בטענה שמדובר בתעמולה עוינת, דרש מהממשלה הבריטית למנוע את ההפקה, אבל לא עצר שם. זמן קצר לאחר מכן, הותקפו המחשבים של החברה האחראית להפקה. ההתקפה עצמה לא גרמה נזק, אבל ההיסטריה בשורות החברה הביאה לכך שהתכנית בוטלה. זה עובד, כמסתבר.

3. ממשל טראמפ הורה לסוכנויות הממשל האמריקאי להתחיל לנקוט בשורה של צעדים בסיסיים להגנה על המיילים שלהן. בתוך 90 ימים, תיאלצנה הסוכנויות לאמץ תקנים מוכרים, שמופעלים כבר שנים במגזר הפרטי. ממשל טראמפ מנסה לקחת קרדיט על ההחלטה הזו, אם כי הדמוקרטים טוענים שהיא תוצאה של פעולתו של הסנאטור רון וויידן מאורגון, שפעיל מאוד בתחום. מצד שני, אי אפשר לקחת מממשל טראמפ את ההבנה המעמיקה שלו ברגישות של מיילים להתקפות סייבר, במיוחד ממקור רוסי.

4. במקביל, קנסה ממשלת רוסיה את שירות המסרים המוצפן טלגרם ב-800,000 רובל, שהם כ-14,000 דולר, משום שטלגרם סירבה למסור את מפתחות ההצפנה שברשותה לשירות הביון הרוסי, ה-FSB. טלגרם יכולה לרשום לעצמה את הקנס הזה כסוג של צל"ש - במיוחד לאור העובדה שהחברה הודיעה שבכוונתה לערער, משום שההנחיה של הפ.ס.ב. נוגדת את סעיף 23 לחוקת הפדרציה הרוסית. הסעיף הזה מעניק לכל אזרח את הזכות לפרטיות בתקשורת שלו. צריך סוג נדיר של עמוד שדרה כדי לשחק ככה עם השושואיסטים הרוסים. כבוד.