קופסת השוטים גוססת: איך איבדה הטלוויזיה את הסקסאפיל שלה?

מתי בפעם האחרונה שמעתם מישהו מתלהב מכך שקנה טלוויזיה חדשה? מזמין אנשים לראות אותה? זוכרים את הימים האלה? יש סיבה שהם חלפו.

הטלוויזיה היא אחת ההמצאות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי. אנשים שנולדו לתוך עידן הטלוויזיה מתקשים להבין את המשמעות שלה. טכנולוגיה שהומצאה באמצע שנות השלושים – היא תיעדה את אולימפיאדת מינכן, אם כי אף אחד כמעט לא יכול היה לצפות בשידורים – פרצה פתאום למרכז המפה בתחילת שנות החמישים. היא הפכה לאביזר חובה בכל בית ובהרבה בתי עסק. היא השתלטה על הזמן הפנוי של רוב האוכלוסיה ושינתה את הצורה שבה אנשים חושבים.

לפני הטלוויזיה, היו עיתונים ורדיו. שניהם איפשרו דיון רחב על בעיות. העלות היתה שולית ביחס להכנסות. רוצה לכתוב מאמר של 3,000 מילה? לדבר עשרים דקות על נושא חשוב? לך על זה. הטלוויזיה שינתה הכל. מצד אחד, היה קהל עצום. מצד שני, עלויות ההפקה היו עצומות. לאט ובבטחון, תוכניות טלוויזיה התקצרו ומשך הזמן שהן יכלו להקדיש לכל נושא הצטמצם: כל דקה היתה שווה המון, המון כסף בפרסומות.

איבדה את הקסם

והיה האפקט של המסך המרצד. עיניים אנושיות נמשכות למשהו מרצד. האבולוציה שלנו גורמת להסתכל על זה, שמא משם תבוא הרעה. התוצאה היתה תעשיית ענק שזינקה והשתלטה על החיים, ובדרך כמובן גם שינתה אותם משמעותית.

עכשיו התעשיה מתחילה לראות, אם לא את תחילת הסוף – ודאי שהטכנולוגיה איננה גוססת או מתה, כפי שאוהבים לומר – אז את הירידה מהשיא. יצרני הטלוויזיות נאלצו להודות, אחרי שנים של הכחשה, שמספר המכשירים שהם מוכרים נמצא בירידה. הטלוויזיה לא סקסית יותר. היא כלי בית, כמו מכונת כביסה.

המספר הממוצע של טלוויזיות בבתים אמריקאים הצטמצם ב-2015 ל-2.3 מקלטים בממוצע לבית, ירידה לעומת 2.6 מכשירים בבית ב-2009. מספר השעות השבועיות שאנשים מקדישים בארה"ב לצפיה בטלוויזיה או DVR ירד מ-60 שעות בשבוע ב-2012 ל-57 שעות שבועיות ב-2015. שזה עדיין המון: טיפה יותר משמונה שעות ביום בממוצע, קרי בערך כל הזמן הפנוי שיש לאדם בוגר (בניכוי שמונה שעות עבודה ושמונה שעות שינה).

לאן נעלמו השעות האלה והמכשירים האלה? סביר להניח שהרבה אנשים מקבלים את התוכן שלהם ממכשירים אחרים, שמסוגלים לספק תוכן טלוויזיוני אף שאינם טלוויזיות. אף על פי כן, סביר להניח שמי שרוצה לראות סרטים – בניגוד לסרטונים – עדיין יעדיף את חוויית המסך הגדול. בסופו של דבר החלפנו מסך מרצד גדול במסך מרצד קטן. הקטן חכם יותר והרבה יותר אינטראקטיבי, ומשנה את חוויית העדר הבוהה בקיר – אבל, כפי שהטור הזה לא נלאה לומר, מגיע עם לא מעט צרות משלו. נתראה אחרי הנתונים של 2018; אז אפשר יהיה לומר האם מדובר במגמה מתמשכת.

על כל פנים, מגמה אחת עפה מחיינו וצפויה לחזור רק בעוד 27 שנים (היא מגיעה במחזורים של 30 שנים): הטלוויזיה בתלת ממד.

קלאניק רוצה לחזור

אובר מנסה בשבועות האחרונים למצוא מחליף למנכ"ל היוצא שלה, טראוויס קלאניק, שבלחץ משקיעים הודיע על התפטרותו בחודש יוני. עד כה היא לא הצליחה למצוא מחליף: כל דמות מרכזית - באובר מחפשים נואשות אישה שתיקח את התפקיד – סירבה, בנימוס או לא. לאחרונה הודיעה מג וויטמן, מנכ"לית HP, שטוב לה איפה שהיא, תודה.

אחת הסיבות שחבר המנהלים עדיין לא הצליח למצוא מחליף היא לא רק המוניטין הרעיל של אובר: קלאניק אולי הודח אבל הוא לא הלך הביתה. הוא עדיין חבר בחבר המנהלים, והוא עושה כמיטב יכולתו כדי לשוב ולתפוס את המושכות.

טראוויס קלאניק ואריאנה האפינגטון צילום: בלומברג

חבר המנהלים, מדווחים מקורות רבים, מפוצל ומנהל מלחמות שבטיות שבהן אנשים מחליפים את הבריתות שלהם תוך זמן קצר. וויטמן היתה כל כך מוטרדת מהשיחות שהיא ניהלה עם כמה חברים בו, שהיא העלתה הצהרה חד משמעית לטוויטר – "מג וויטמן לא תהיה מנכ"לית אובר" – בזמן שחבר המנהלים התכנס כדי לדון במועמדותה.

השיטה של קלאניק לחזור לתפקידו היא לקמבן השקעה מהתאגיד היפני סופטבנק – השקעה גדולה מספיק שתאפשר לו לתפוס חזרה את הכוח.

לאובר יש בעיה: היא לא רווחית. מעולם לא היתה. כעת המשקיעים בורחים ממנה והחמצן מתחיל לאזול. סביר להניח ששום משקיע שפוי לא ירצה להשקיע בחברה לא רווחית, שמשקיעה כמויות עצומות של כסף בתרגילים מלוכלכים נגד חברות אחרות, ושהמותג שלה רעיל. אם קלאניק יוכל לשכנע את סופטבנק לעשות בדיוק את זה, לא בטוח שלחבר המנהלים תהיה ברירה אחרת.

העמדות של חברה אחת בחבר המנהלים, אריאנה הפינגטון, משכו תשומת לב. היא נחשבת למיודדת עם קלאניק, אבל היתה בין האנשים שיעצו לו לפרוש ביוני. היא אמרה לאחרונה שאובר חייבת להפסיק עם "הדושים המבריקים" שלה. היא אומרת שאובר צריכה לשנות את עורה - אבל משקיפים מזהירים שהיא משנה את עמדותיה לעתים תכופות. הכינו את הפופקורן!

שבשבת הטרנדים

דיווחנו בקצרה על הפסטיבל הראשון של פוקימון גו, שהתפקשש ברמות שלא נראו מחוץ לממשלת ישראל: 20,000 גיימרים הגיעו מכל רחבי ארה"ב לפארק בשיקאגו, רק כדי לגלות שהם תקועים בתורי ענק – וכשהגיעו לפארק עצמו, שאין קליטה סלולרית, שבלעדיה אי אפשר לשחק את המשחק. האכזבה היתה קשה: לפני האירוע, כרטיסים עלו 20 דולר, אבל נמכרו במחירים גבוהים משמעותית ברשת.

כעת, כמקובל בארה"ב, הוגשה תביעה יצוגית נגד ניאנטיק, יצרנית המשחק. כצפוי בצרות עולם ראשון מהסוג הזה, התובעים טוענים שנגרם להם עוול בלתי נסבל. ניאנטיק סירבה להגיב, בצדק. שום תגובה לא היתה מועילה לה. היא צריכה זמן לחשוב על כל זה.

פוקימון גו

פוקימון גו פרץ לחיינו לפני שנה, כבש את העולם בסערה והיה הדבר הכי חם בסביבה במשך חודשיים, שזה בכלל לא רע ביחס לטרנד. אבל טרנדים שוקעים במהירות. העובדה שאנחנו בכלל מדברים על פוקימון גו אחרי שנה מרשימה בפני עצמה. השאלה היא אם לניאנטיק יש את היכולת וההשראה להשאיר את המשחק בחיים, וזה אומר לעדכן אותו שוב ושוב בנסיון להשיב את ההתלהבות. ספק אם סתם עוד כמה מפלצות, סוג של DLC, יספיקו כאן. המשחק צריך להמציא את עצמו מחדש. בינתיים, לא רואים את זה קורה.

קצרצרים

1. הקונגרס האמריקאי משותק בימים כתיקונם. הרפובליקנים שיכללו את השיטה בימי אובמה: התנגדות אוטומטית וכוללת לכל הצעת חוק ממשלתית. כעת הדמוקרטים מאכילים אותם באותה התרופה, אם כי מדוללת קמעא. ועם זאת, הצעת חוק אחת שועטת במהירות בדרכה לאישור: הצעת חוק שתאפשר שימוש ציבורי במכוניות אוטונומיות. כמה דמוקרטים חוששים שהחקיקה מתקדמת מהר מדי: אנחנו מדברים על תופעה שהולכת לשנות את חיינו. עוד כמה שנים לא ישנו הרבה, אלא לקו התחתון של כמה חברות עשירות יותר מדי גם כך. יש כמה חוקי מדינה בנושא, אבל עדיין אין חוק פדרלי – ויצרניות הרכב חוששות מבלאגן משפטי. וכשהרבה כסף דוחף הצעת חוק, היא מתקדמת יפה. נקווה שלא נגלה מאוחר מדי שאפשרנו משהו שמגדיל את מספר ההרוגים מתאונות דרכים.

מכוניות אוטונומיות של באידו צילום: מאתר טקראנצ'

2. אפל דרכה על מוקש בסין, ודרכה עליו ביודעין. אתמול (א') דיווחנו על כך שאפל הסירה מהאפסטור בסין את כל האפליקציות המובילות ל-VPN. הכלי הזה הוא הדרך המרכזית של סינים שרוצים לראות מה נמצא מחוץ לחומת האש הגדולה ולחוות את הרשת כפי שהיא. אפל הודיעה אתמול, אחרי כיממה של שתיקה, שהיא בסך הכל מצייתת לחוקים המקומיים של סין. החברה שבארה"ב מקדמת ערכים ליברליים, מתייצבת לצידה של הקהילה הגאה, ונאבקת נגד נסיונה של הממשלה לפרוץ הצפנה, משאירה את הערכים שלה בכניסה לשוק הסיני. מעניין מה היה קורה אילו אפל היתה קיימת בשנות השישים: האם החברה היתה מודיעה שבמדינות הדרום, היא לא תעסיק שחורים בתפקידי הנהלה ושיהיו בה קפיטריות נפרדות לשחורים ולבנים? האם האמירה המדויקת של אפל "אנחנו מקדמים זכויות אזרח וזכויות אדם, כל זמן שזה לא מפריע לקו התחתון שלנו יותר מדי"?

3. מיקרוסופט עמדה להוריד את הגרזן על אחת התוכנות העתיקות שלה, MS-Paint, כשפרצה סערה מצד המעריצים – כן, יש כאלה, וכמסתבר הרבה מהם – והחברה נאלצה להודיע על נסיגה. זה לא שאין תוכנת ציור בווינדוס: יש את Paint 3D שיש לה הרבה יכולות שאין לקודמותיה, אבל הרעיון שהתוכנה הבסיסית לא תהיה זמינה יותר עצבן יותר מדי אנשים. במיקרוסופט לא התחפרו, והודיעו שהם יציעו בקרוב את MS-Paint הקלאסית כאפליקציה חינמית בחנות שלהם. החברה הודתה למעריצים על תמיכתם בתוכנה בת ה-32.

4. דארפא (DARPA), המחלקה למדענים מטורפים של הפנטגון, החליטה שמה שהיא צריכה בחיים הוא גלאי בולשיט. ליתר דיוק, היא רוצה לדעת אילו ממצאים שעולים ממדעי ההתנהגות הם מדויקים. זה חשוב לתכנונים של הפנטגון: אם נוכל לדעת מה גורם לקבוצות של בני אדם להתנהג כפי שהם מתנהגים, למה מדינות מסוימות קורסות ואחרות נשארות יציבות. אם הדבר הזה יעבוד, ואין שום סיבה לחשוב שהוא יעבוד, דארפא תוכל להיות סוג של הארי סלדון של אסימוב: לנסות לנחש איך ההיסטוריה של המין האנושי תתקדם. לסלדון, כידוע, זה לא עבד. בדארפא אומרים שבשלב ראשון הם ינסו לברר לא מה אמת, אלא מה איננו אמת: תרומתה של דארפא למאבק בחדשות מזויפות. שימו אותי בעמודה של הספקנים.