חרם חברתי: המפרסמים נגד גוגל
למפרסמים שמחרימים את גוגל לא באמת אכפת מתוכן שנאה, הם פשוט רוצים יותר שליטה ויכולת לבחור היכן הם יוצגו
- ממשל טראמפ חושב שאינטרנט זה לעשירים בלבד
- תן לי חלב, סוכר, ביצים ואת החבילה מאנגליה
- מטומי סיימה את שנת 2016 בהפסד של 6.3 מיליון דולר
2. סטנדרט כפול. תגובת גוגל למשיכת הפרסומות חושפת את צביעות החברה ואת הסטנדרטים הכפולים שלה. כשהתגלה בסוף השנה שעברה כי מנוע החיפוש של החברה מציג תכנים גזעניים, אנטישמיים ושקריים במיקום גבוה בתוצאות החיפוש ובכך תורם להפצת שנאה, הגיבה החברה במשיכת כתף והסבירה כי לא מתפקידה לצנזר את הרשת. אבל ברגע שהתכנים איימו לפגוע לה בכיס, החברה הגיבה מיידית ואגרסיבית, התנצלה בפומבי, שינתה את מדיניות הצמדת הפרסומות ושחררה כלים חדשים למפרסמים.
3. בעל המאה. כלל ידוע הוא שכשמקבלים משהו בחינם באינטרנט, פירוש הדבר הוא שהמשתמש הוא המוצר. חרם הפרסומות ממחיש את המשמעות המעשית של הכלל שכבר הפך לקלישאה. מבחינת גוגל, משתמשי הקצה אינם לקוחות אלא אמצעי, וצורכיהם — כמו שמירה על חופש הביטוי מחד ומניעת הפצת שנאה מאידך — לא באמת מעניינים אותה. מי שבאמת קובע את חוקי המשחק הם המפרסמים הגדולים.
4. הסיפור האמיתי. אך ייתכן שהחשש מקישור בין המותג לתוכני שנאה הוא בכלל לא הסיפור האמיתי. לפי העדכונים האחרונים בפרשה, מה שיגרום למפרסמים לרדת מהעץ ולבטל את החרם הוא לא הגנה טובה יותר מפני הצגת מודעות בסרטוני דעאש אלא הנחה משמעותית על פרסום במיקומי פרימיום. פרשנויות אחרות גורסות כי המפרסמים רואים בפרשה הנוכחית הזדמנות פז לכופף את ידה של גוגל ולהכריח אותה לתת להם יותר שליטה במיקום המודעות שלהם.
5. איפה שכואב. הלקח העיקרי מהסיפור עבור משתמשי האינטרנט הפרטיים, שאינם שולטים בתאגיד חזק, הוא שאם רוצים לשנות משהו באופן שבו חברה גדולה כמו גוגל מתנהלת, הדרך לעשות זאת היא לא לסמוך על טוב לבן של החברות, אלא לאיים על המפרסמים שלה בחרם צרכני. בדיוק כמו במקרה של קמפיין #DeleteUber.