דו"ח טכנולוגי
ציוצים להשמדה המונית: האמריקאים רוצים שטראמפ יפסיק לצייץ
בסקר שנערך לאחרונה אמרו 69% מהנשאלים שהם חוששים מהשלכות הציוצים של הנשיא הנבחר, חנויות האפליקציות מקלות על משטרי צנזורה, ופייסבוק מואשמת בצנזורה וגזענות
לא על זה חשבו כשדיברו על "דיפלומטיית טוויטר"
מחר יושבע דונלד טראמפ לנשיאות, והוא כבר הודיע שהוא מתכוון להמשיך ולהשתמש בחשבון הטוויטר שלו, אבל רוב האמריקאים היו מעדיפים שלא יעשה זאת.
69% מהנשאלים בסקר שנערך לאחרונה אמרו שהם מקווים שטראמפ ייגמל מטוויטר, כי הם חוששים שיהיו לשימוש הבלתי מרוסן שלו השלכות גיאופוליטיות לא חיוביות. הציוצים הם כלי הנשק הנבחר של טראמפ, והם לא מציגים אותו במיטבו. טראמפ נוהג לצייץ בשעות בוקר מוקדמות והטקסטים שלו לא עוברים שום עריכה.
"thought it would be hypocritical to attend Bush's swearing-in....he doesn't believe Bush is the true elected president." Sound familiar! WP
— Donald J. Trump (@realDonaldTrump) 17 בינואר 2017
טקסטים של בכירי ממשל עוברים עריכה מוקפדת, של כמה וכמה אנשים, רצוי כאלה שהם בעלי שיקול דעת. היכולת של טראמפ להעליב את מנהיגי סין בלי לעצור לחשוב על זה צריכה להפחיד הרבה אנשים. ורבים אכן מפחדים: בין הנשאלים, 89% מהדמוקרטים קיוו שטראמפ יפסיק לצייץ, וכך גם 76% מהמצביעים העצמאיים – ו-47% מהרפובליקנים.
לפני כמה שנים טבע ג'ראד כהן – אז במחלקת המדינה, היום במשהו של גוגל – את הביטוי "דיפלומטיית טוויטר". הרעיון היה שדיפלומטים יצייצו בחופשיות מהמקומות
שבהם הם מוצבים, תוך שימוש בעמימות שטוויטר מייצר: בדרך כלל הוא לא נחשב להצהרה רשמית, אבל הוא מראה על כוונות ומגמות. שדר שהוא לא-שדר. זה היה יכול להיות מועיל, כל זמן שזה היה משחק של מבוגרים אחראיים. סביר להניח שטראמפ יחסל את המושג, גם משום שאין בו שום עמימות יותר וגם משום שרבאק, דיפלומטיית טוויטר זה טוב לפקידים בכירים, לא לראשי מדינות.
חזית הצנזורה החדשה: האפסטור
לפני כמה שבועות, הורתה הממשלה הסינית לאפל להסיר את האפליקציה של "הניו יורק טיימס" מהאפסטור בסין ואפל צייתה. לפני כשבועיים, אפל וגוגל הונחו על ידי הדיקטטורה הרוסית להסיר את האפליקציה של לינקדין. הן צייתו. לפני מספר חודשים, ניסה גלעד ארדן לשכנע את אפל להסיר משחק שעסק בחייה של ילדה עזתית בצוק איתן מהאפסטור של אפל. בינתיים זה לא הצליח לו.
גוגל פליי. לחסום ישירות את המקור צילום: גוגל פליי
חנויות האפליקציות הפכו לזירה החדשה של הצנזורה. לינקדין נבעטה מרוסיה כי היא סירבה להציב את השרתים שלה שם, מקום שבו יהיו חשופים למשטרה החשאית. "הניו יורק טיימס" מרבה לפרסם ידיעות שאינן לרוחו של המשטר הסיני, ובעצם הוגדר גם על ידי ראש הממשלה שלנו כאויב המשטר. מפעילות חנויות האפליקציה, בעיקר אפל, מספרות לעצמן שזו לא בדיוק צנזורה: הן מעדיפות לקרוא לזה "ציות לחוק המקומי". אחרי הכל, לינקדין תמשיך לשגשג בחנויות האפליקציות מחוץ לרוסיה ומחוץ לסין ימשיכו לקרוא את "הניו יורק טיימס". וכשמחסלים אפליקציה כלשהי בהוראת ארדואן, זה עדיין נחשב לציות לחוק.
רק שזו צנזורה, וצנזורה יעילה יותר. לחסום אתר, זה בלגן. להורות לחנות אפליקציות לא להציג אפליקציה, פשוט הרבה יותר. זה שווה ערך של סגירת בית הדפוס. אז למה מפעילי החנויות מצייתים? כי הם צריכים את סין ואת רוסיה. חופש הביטוי? צעצוע נחמד, כל זמן שהוא לא מפריע לעסקים. במילים אחרות: למה הרשת החופשית חשובה? כי שימוש באפליקציות מכפיף אותך לבעלי התאגידים.
פייסבוק, רואים לך את הגזענות
חודשים ספורים לאחר שפייסבוק נתפסה בכך שהיא מאפשרת לאנשים לפרסם מודעות למכירה או השכרה של דירות שלא יוצגו לשחורים או היספנים - פייסבוק, כרגיל, טענה שאין בעיה ואז שינתה את המדיניות – 80 ארגוני זכויות אדם מאשימים את הרשת החברתית באפליה.
פייסבוק. לא כל הפוסטים שווים צילום: pixabay.com
מבדיקה שערכו הארגונים, פייסבוק מוחקת הרבה יותר סטטוסים של אנשים שנאבקים באפליה גזעית מאשר סטטוסים שקוראים לפגיעה באותם אנשים. עצם הדיון בביטויים של גזענות עשוי להביא לפסילה של הסטטוס. התוצאה, כרגיל בפייסבוק, היא סתימת פיות של אנשים שחורגים מהקונצנזוס.
הסיבה לכך כפולה. קודם כל, הסירוב ארוך השנים של פייסבוק להשקיע ברצינות בסינון התוכן שלה. סינון טוב עולה כסך ולפייסבוק פשוט לא בא להשקיע אותו. הרבה יותר קל פשוט לצנזר ואז, אם יש רעש, למהר להודיע שזו היתה "תקלה טכנית". שנית, הנטייה של פייסבוק להתכופף לפי הרוב: כשאספסוף מאורגן מתלונן עליך, יסירו לך את הפוסט. כשאתה קורבן להתקפה של אספסוף, אין לך את היכולת להתלונן על כולם ובכל מקרה לתלונה הבודדת שלך לא יהיה אותו המשקל.
קצרצרים
1. בכל פעם שאתם רואים סטטוס של מארק צוקרברג, תשמחו לדעת שהוא לא נכתב ספונטנית על ידיו, אלא עבר עיבוד של צוות של 12 עובדים. חלק מהצוות כותב עבור צוקרברג את הטקסטים המעומעמים שלו, ואחרים עוסקים במרץ בניקוי דף הפייסבוק שלו מספאם, הערות ארסיות וכן הלאה. בפייסבוק החליטו לפני שנתיים שהמצב שבו צוקרברג מגיב בשליפה והחברה צריכה לנקות אחריו לא יוכל להמשך, אז יש לו עכשיו צוות ברמה של ראש מדינה. שזה הגיוני, בהינתן שיש לו יותר השפעה מכמה וכמה ראשי מדינות ושהוא מראה שאיפות להיות כזה בעצמו.
כמה עובדים צריך בשביל לכתוב פוסט אחד של צוקרברג? צילום: בלומברג 2. לפני כשבוע כתב ג'וליאן אסאנג' שאם אובמה יגלה חמלה (clemency) כלפי צ'לסי מנינג, אסאנג' יסגיר את עצמו לארה"ב. אובמה המתיק את עונשה של מנינג (ואמר, בתשובה לשאלה, שלא, ההבטחה של אסאנג' לא השפיעה על ההחלטה), ואז אסאנג' הודיע שהוא לא יסגיר את עצמו כי ב-clemency הוא התכוון למחילה מלאה, קרי חנינה. צפוי.
3. לאקי פאלמר, אחד המייסדים של אוקולוס, נעלם מהעין הציבורית בחודשים האחרונים לאחר שהסתבר שהוא מימן אתר גזעני למען טראמפ. שלשום (ג') נאלץ פאלמר להגיח מהמחתרת כדי להופיע במשפט ההונאה של אוקולוס. הקו של עורכי הדין של התובעים, חברת זנימקס, מסתמן כאמירה שלפאלמר אין בעצם שום כישורים שיאפשרו לו להיות מייסד של חברה כמו אוקולוס בלי לגנוב מידע של חברה קיימת. הם אילצו אותו להודות שאין לו שום תואר, ובתגובה טענו עורכי הדין של פייסבוק שאתה לא צריך תואר כדי להיות טוב בהנדסה, וכראיה הציגו חוברת בשם Nuts and Volts שפאלמר היה מנוי עליה כנער.
4. היום יתחיל בסנאט השימוע של ריק פרי, מושל טקסס, שעומד להיות ממונה לתפקיד שר האנרגיה של ארה"ב. פרי חשב במקור שהתפקיד הוא "להיות שגריר של תעשיות הגז והנפט של ארה"ב". לרוע המזל, עיקר תפקידו של השר הוא למעשה השגחה על מאגר הנשק הגרעיני של ארה"ב. האיש שפרי מחליף, אגב, הוא פיזיקאי גרעין.
