מי צריך דמוקרטיה: מה זה אומר עלינו, שהסינים כל כך מרוצים מהמשטר שלהם?
הסינים מרוצים משיטת המשטר שלהם. ממש מרוצים. למעשה, אם הם לא טורחים להתעניין בפוליטיקה, בזכויות אדם ובחירות, הם יכולים לחיות חיי רווחה מספקים. פרופ' ברוס דיקסון, שערך מחקר חסר תקדים בהיקפו על היחס של הציבור הסיני לממשל, מסביר למה הממצאים צריכים לשנות את מדיניות המערב, וגם מעוררים מחשבה על כוחה הקסום של התעלמות מהמצב
ימי האביב וראשית הקיץ של 1989 הפכו את כיכר טיאננמן בבייג'ינג לסמל. סמל לתשוקה האנושית לדמוקרטיה, ולאכזריותה של הדיקטטורה. המוני סטודנטים, צעירים ואחרים זרמו לכיכר — בהפגנה הגדולה ביותר היו, ככל הנראה, יותר ממיליון בני אדם — כדי למחות נגד השלטון הריכוזי בסין, משולהבים בחלום על שלטון־עם אמיתי. רבים חיו בכיכר במשך ימים ולילות, עד שהמתח מול השלטון הגיע לשיאו והצבא דיכא את המחאה באכזריות. מאות ואולי אפילו אלפי מפגינים נהרגו שם, כעשרת אלפים נפצעו; המספרים המדויקים אינם ידועים עד היום. בעולם נשאו עיניים לכיכר, וראו במחאה ובדיכוי שלה הוכחה לסיומו של עידן. ממשלה שטובחת באזרחיה בברוטליות כזאת, העריכו המומחים, מאבדת את הלגיטימיות החיצונית והפנימית שלה ותהיה חייבת ליפול.
יותר מ־27 שנה אחר כך, השלטון בסין נראה יציב מתמיד; אלה דווקא הדמוקרטיות ברחבי העולם שהולכות ומתערערות כל הזמן. בארצות הברית, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, מנסים להבין איך דונלד טראמפ נבחר לנשיאות. באירופה מתחזקות מפלגות קיצוניות. העולם הערבי עדיין מתמודד עם תוצאות המהפכות שהפילו דיקטטורים
לטובת דמוקרטיה ונהפכו לכאוס מדמם. גם המלחמות שאליהן יצא המערב כדי לבסס דמוקרטיות במדינות שונות רחוקות מלהיות הצלחה.
אזרחים באחד האירועים לציון 90 שנה להקמת המפלגה הקומוניסטית הסינית, בצ'ונגצ'ינג, 2011. כמעט 80% מהסינים בוטחים במנהיגי המפלגה צילום: רויטרס
הסינים רואים את כל זה, וכבר לא חולמים דמוקרטיה. 78.5% מהם מצהירים כי הם בוטחים במנהיגי המפלגה הקומוניסטית, לפי הממצאים של פרופ' ברוס דיקסון מהמחלקה למדעי המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג’ורג' וושינגטון בוושינגטון הבירה. ואלה לא שיעורי תמיכה של אזרחים החיים בפחד ותחת דיכוי מתמיד של דיקטטורה אכזרית, אומר דיקסון; זו תמיכה של אנשים שהמצב האישי שלהם השתפר מאוד בשנים האחרונות, בעוד המצב של מדינות ואזרחים במערב רק הידרדר. בתמונת עניינים כזאת, הסינים לא רואים אלטרנטיבה שלטונית שעדיפה להם, ושמחים במה שיש להם. והממצאים האלה מספקים כמה תובנות מרתקות, על בני אדם, הרצונות והחלומות שלהם, ועל האופן שבו משטר יכול להפעיל את החלומות האלה ובמקביל לתגמל על אדישות, הכל כדי לשמר את כוחו.
1. ה"מוצר" של המערב נכשל
"אני חושב שהמסר מהמחקר לארצות הברית ולמדינות האחרות שמקדמות דמוקרטיה הוא שהן צריכות להיות מודלים טובים יותר לחיקוי ולנסות להיהפך למערכות שלטון טובות יותר, שלטון שאחרים ישאפו לו, כי כרגע הן לא נראות מבטיחות", אומר דיקסון בראיון ל"מוסף כלכליסט". "הסינים מסתכלים על הבעיות בארצות הברית, למשל השיתוק בקונגרס, ומסתכלים על מה שקורה בדמוקרטיות חדשות באסיה שסובלות ממנהיגים מושחתים (נשיאת קוריאה, למשל, הודחה החודש בעקבות חשד לשחיתות, גם ראש ממשלת מלזיה נחשד בשחיתות, ונשיא טייוואן לשעבר נשלח כבר ב־2009 למאסר עולם על מעילה וקבלת שוחד — א"ד), ואומרים לעצמם שלא כל כך ברור שהמשטרים האלו טובים יותר לסין של היום. הם רואים מה קרה באביב הערבי בלוב ובמצרים, את הכאוס בסוריה, ותוהים: למה שנרצה להחליף את היציבות היום באי־בהירות ועתיד כאוטי? הסינים אמנם מקבלים את מרבית המידע שלהם באמצעות תקשורת ממשלתית, שיש בה לא מעט תעמולה, אבל האמת היא שהם לא מפרשים באופן שגוי כל כך את המציאות בארצות הברית. הרי גם אנחנו האמריקאים מגיעים לאותן מסקנות לגבי אי־היכולת של המשטר להתמודד עם בעיות דחופות".
כלומר לא פחות משהסינים אוהבים את המשטר שלהם הם חוששים מהאפשרויות האחרות?
דיקסון. "המדד הכי טוב לתמיכת אנשים בממשל נמצא בשאלה אם ההכנסה שלהם עולה או יורדת"
"כן. הסינים מאמינים שחייהם משתפרים, ולכן הם מוכנים לתמוך בסטטוס קוו גם אם הוא אוטוריטרי ויש בו דברים שהם לא אוהבים. אנשים שחיו בסין מופתעים מכך שהסינים מתלוננים על הרבה מאוד דברים אבל גם מאמינים שהמנהיגות העליונה שלהם יכולה לפתור את הבעיות. במקביל כאמור הסינים רואים את העולם מסביב ומגיעים למסקנה שמשטר אחר לא בהכרח עדיף, כי הדמוקרטיה כפי שהיא מיושמת בארצות הברית, במזרח אסיה ובאירופה לא משרה תחושה שהיא יכולה לפתור בעיות".
2. המצב האישי משנה הכל
המחקר של דיקסון, שמתפרסם בספרו החדש "דילמת הדיקטטור", מתבסס על שני סקרים רחבי היקף שערך ב־2010 וב־2014 בשיתוף אוניברסיטת פקינג בבייג’ינג.
נשיא סין שי ג'ינפינג. בחירתו דווקא מגבירה את הפחד הפוליטי צילום: בלומברג
בכל אחד מסבבי המחקר פנו החוקרים לכ־4,000 סינים מ־50 ערים ברחבי המדינה, והעבירו להם שאלונים מפורטים על השירותים שהם מקבלים מהמדינה — בתחומי הבריאות, החינוך, התחבורה, הטיפול בקשישים ועוד — ועל מידת שביעות הרצון שלהם מהשירותים האלה ומהממשל בכלל. גם כאן הסינים התלוננו על לא מעט דברים, כגון מחירי הדיור העולים, זיהום האוויר והבטיחות הבעייתית של מזון ותרופות. אבל הם גם הביעו אמון בשיטת המשטר ובמשטר עצמו. "הם מרוצים ממנו", אומר דיקסון חד־משמעית, "הם רק רוצים שמי שבשלטון יעשה עבודה טובה יותר".
לבעיות האפשריות בסקר נגיע בהמשך, אבל קודם כדאי להתעכב על הסיבה המרכזית לכך שהסינים בסך הכל מרוצים: 76% ממשתתפי הסקר האחרון, מ־2014, דיווחו שמצבם הפיננסי השתפר בחמש השנים האחרונות. והנתון הזה בולט במיוחד על רקע המצב במערב, שם יוקר המחיה המאמיר, שחיקת השכר ואבטלה מתרחבת מטלטלים את הציבור.
מאחורי השיפור במצבם של הסינים עומדת צמיחה כלכלית מזהירה — קצב הצמיחה השנתי במדינה ב־30 השנה האחרונות היה כמעט 10% בממוצע. בשנים האחרונות הואט קצב הצמיחה, וכבר היו מי שטענו שההאטה הזאת תפגע בשלטון הסיני. אבל הצמיחה עדיין גבוהה יחסית לעולם: בשלוש השנים האחרונות הצמיחה השנתית הממוצעת בסין היתה 7.2%, לעומת 1.1% באירופה ו־2.1% בארצות הברית. והסינים מאמינים גם בה: ב־2014 83% ממשתתפי הסקר העריכו כי ההכנסה שלהם תגדל בחמש השנים הבאות. עוד נתון שאי אפשר למצוא כמותו במערב הנשחק.
מפגינים קוראים "דמוקרטיה או מוות" בכיכר טיאננמן, מאי 1989. "לרוב מייחסים למערכות דמוקרטיות את היכולת לתיקון עצמי, אבל למעשה זו התכונה הכי ראויה לציון של המפלגה הקומוניסטית" צילום: רויטרס
"כבר כשערכנו את הסקרים דיברו על האטה בצמיחה, אך בפועל ההכנסות של יחידים ומשפחות המשיכו לעלות", מסביר דיקסון, ומוסיף שנתוני צמיחה גבוהים מאוד הם לאו דווקא עדות לשיפור תואם במצב האזרחים. "הצמיחה הכלכלית המהירה של סין נבעה גם מהרבה פרויקטים של תשתיות שלא הועילו לאף אחד או מנישול אנשים מאדמתם. לכן ההאטה בצמיחה לא בהכרח פוגעת באזרחים ולא מהווה איום על המפלגה, ולמעשה בטווח הרחוק שינוי במודל הצמיחה, כך שתהיה נמוכה יותר אך גם תחלחל יותר לאזרחים, יכול להועיל למפלגה. רוב הסינים מכירים בכך שדברים הולכים ומשתפרים, והם סבלניים ואופטימיים".
3. אין צנזורה על שופינג
בשיחות עם סינים הם מרבים להתלונן על הפער בין האופן שבו המדינה נתפסת בעולם — דיקטטורה מדכאת ואכזרית — לבין איך שהם חווים אותה. בשני הסקרים פחות מ־10% מהנשאלים דיווחו על רמות גבוהות של פחד פוליטי, והרוב המכריע אמרו שאינם חוששים להביע ביקורת פוליטית בשיחה אישית. עם זאת, במדד הפחד הפוליטי נרשמה עלייה בסקר של 2014, לאחר כניסתו לתפקיד של הנשיא שי ג’ינפינג. ועוד: הצנזורה על האינטרנט בסין, למשל, זוכה לסיקור נרחב בעולם, אבל רק מיעוט קטן (15%) מהסינים שהשתתפו בסקר הודו שהם נתקלו בה, ובקרב אלה שנתקלו בה רק 39% התרגזו ממנה.
התמונה מאחורי הנתונים האלה מורכבת: נדמה ששנים של שלטון ריכוזי הרגילו את הסינים להתרחק מסוגיות פוליטיות, ממעורבות שעלולה להיות נפיצה. וכשמתרחקים מכל אלה, הצנזורה לא מפריעה, הפחד לא קיים והעיסוק בשאלות דמוקרטיות לא מעניין; יכול להיות שאנחנו עדים לתהליכים מקבילים שמתרחשים גם בארצות הברית ובישראל.
"עבור סינים שפעילים פוליטית או מבקשים שינוי פוליטי המדינה כמובן מדכאת מאוד, אבל מי שמתרחק מהשאלות האלה, שלא מחפש עיתונות מערבית אלא קונה ברשת ומשחק משחקים, לא נתקל בצנזורה", מתאר דיקסון את הכיוון שאליו הולך הציבור.
בשנים קודמות, הוא אומר, "המעורבות של המשטר בחיי רוב האנשים הלכה וירדה, אף שזה עדיין משטר אוטוריטרי חד־מפלגתי מסורתי. אבל לאחרונה יש דעיכה בחירויות עקב המדיניות של הנשיא שי, שמרחיבה את הצנזורה על הרשת ומדכאת את החברה האזרחית (למשל באמצעות דיכוי של ארגונים חוץ־ממשלתיים, בטענה שהם משמשים גורמים זרים שמנסים לערער את המשטר — א"ד), ולכן ייתכן שאם נעשה את הסקר שוב, עכשיו או בשנה הבאה, נגלה שחלק מהאופטימיות דעכה".
חבילות שהוזמנו באינטרנט ב"יום הרווקים" האחרון, לפני כחודש. שלושה רבעים ממשתתפי הסקר אמרו שמצבם השתפר בחמש השנים האחרונות צילום: איי אף פי
4. "דמוקרטיה" היא מושג נזיל
בתוך שלל הנתונים של דיקסון מסתתר ממצא תמוה במיוחד: 60% מהסינים מאמינים שהמדינה שלהם דמוקרטית, ו־80% סבורים שבעתיד הקרוב רמת הדמוקרטיה בסין תהיה זהה לזו שבארצות הברית.
יכול להיות שהסינים לא מודעים למצבם? או שאולי הם לא בדיוק יודעים מהי דמוקרטיה?
"אני חושב שהם יותר מודעים ממה שאנחנו מעריכים, כי יש לא מעט מידע שמגיע אליהם מחוץ לתקשורת הממשלתית, בשיחות פרטיות או ברשתות החברתיות. והם בהחלט מבינים אם המדיניות של המשטר מועילה להם או לא, גם אם הם לא יודעים פרטים רבים על המנהיגים שלהם וגם אם לא כל ההחלטות של ההנהגה מתפרסמות. העניין הוא שבסין אנשים לא מגדירים דמוקרטיה במובן של מערכת רב־מפלגתית ושלטון חוק, אלא במובן של ממשלה שפועלת להיטיב עם אנשים".
נוסף על כך, הוא אומר, הסינים בוחנים את מצב הדמוקרטיה שלהם כיום ביחס למצבה בעבר, אז כן, מבחינתם ההווה הוא ממש חגיגה. "נכון שאם אתה משווה את סין למשטרים דמוקרטיים, ברור שבסין חסר החופש שאנחנו מקבלים כמובן מאליו. אבל אם משווים את סין היום לסין של העבר, היא פתוחה יותר, ואנשים, במיוחד מבוגרים שחיו בתקופת מאו וקצת אחריו, מכירים בשינוי: יש להם יותר הזדמנויות לנסוע בתוך המדינה או לחו"ל, למשל, או להתקבל למשרות שונות. סין היא לא מדינה חופשית, אבל הפרספקטיבה של מרבית הסינים היא שמדובר במדינה שהולכת ונפתחת. הם מתייחסים לשינוי בתוך סין לאורך זמן, ופחות בהשוואה בין סין למדינות אחרות של ימינו".
במילים אחרות, רוב הסינים לא חושבים כמו מתנגדי המשטר הידועים במדינה, אלא יותר כמו אריק לי, איש הון סיכון משנגחאי שנודע בעולם בזכות הרצאה ב־Ted שבה דיבר בשבח המשטר. "לרוב מייחסים למערכות דמוקרטיות את היכולת לתיקון עצמי, אבל למעשה זו התכונה הכי ראויה לציון של המפלגה הקומוניסטית. מדיניות הפנים בסין משתנה לחלוטין מתקופה לתקופה", אמר לי בראיון ל"מוסף כלכליסט" לפני כשנתיים. "בששת העשורים של סין הקומוניסטית היו הרבה סיבוכים וטעויות, והרבה תיקונים. בהרבה מדינות דמוקרטיות, לעומת זאת, הרקורד ההיסטורי מראה שבחירות חופשיות לא מספקות גמישות ותיקון עצמי. בארצות הברית נראה שתחלופת הנשיאים והרוב בקונגרס לא עזרה בהתמודדות עם בעיות היסוד ארוכות הטווח. באירופה אף מערכת בחירות לא הניבה אפילו תיקון מינימלי שהכרחי להתמודדות עם הצרות הגדולות שם. זה אולי מסביר מדוע שיעורי התמיכה של ממשלות נבחרות מרבים ליפול מתחת ל־50%, ובסין לממשלה יש יותר מ־80% תמיכה".
5. דילמת הדיקטטור
דיקסון בוחן בספרו לעומק את התמהיל המורכב של גזרים ומקלות שמאפשר למפלגה הקומוניסטית לשמור את אחיזתה בשלטון. מצד אחד, המפלגה ממשיכה במלחמה בכל רמז לאיום פנימי, אמיתי או מדומיין, בעיקר באמצעות מעצר של עיתונאים ובלוגרים ביקורתיים וחסימת הזרימה של מידע חופשי. אבל זה לא מספיק. דיכוי לבדו, הבינו בהנהגת סין, לא יכול להבטיח שלטון, מה גם שהוא מחייב הרבה מאוד משאבים. לכן המפלגה מעדיפה להשקיע חלק מהמשאבים האלה לא בחיזוק האחיזה, אלא בהגדלת הסיכוי לכך שהאזרחים פשוט יהיו מרוצים, בלי שום עניין להחליף את השלטון. היא מתמקדת בעידוד הצמיחה; גיוס האליטות הכלכליות החדשות, ובראשן יזמים, לשורותיה; והגדלת מעורבות הציבור בשלטון באמצעות שילוב חברים חדשים והתייעצויות עם אזרחים וקבוצות אינטרסים שאינן חלק מהמנגנון הממשלתי.
אבל כאן נעוצה "דילמת הדיקטטור" שהעניקה לספר את שמו: לפי דיקסון, הכלים שמיטיבים עם האזרחים ומחזקים את המפלגה בטווח הקצר עלולים להתגלות כבעייתיים בטווח הארוך. עלייה ברמת החיים, למשל, תוביל לעלייה בדרישות של הציבור לחירויות נוספות בשלל תחומים. ושילוב מצטרפים חדשים למפלגה, כאלה שלא צמחו על הנאמנות העיוורת, עלול להוביל למחלוקות פנימיות שיפגעו בכוחה.
אבל את שני האיומים הגדולים ביותר על המפלגה דיקסון מוצא במקומות אחרים. הראשון הוא הקמפיין האגרסיבי למלחמה בשחיתות, שמוביל הנשיא שי ג'ינפינג ושכלל עד כה מעצרים ומשפטים של בכירים רבים במפלגה ובצבא. "התגובה לקמפיין הזה מעניינת", מסביר דיקסון. "מצד אחד במחקר מ־2014 יותר אנשים אמרו שרמת השחיתות בעיר שלהם יורדת. הם ראו שהנשפים המפוארים שבכירים מקומיים ערכו נפסקו, שהלימוזינות שבהן נסעו הבכירים האלה נעלמו. מצד אחר, מכיוון שהקמפיין לראשונה יצא גם נגד בכירים בממשל המרכזי אנשים הבינו שהשחיתות רווחת לא רק בממשל המקומי — שחיתות שהם היו מודעים לה במשך השנים — אלא גם בצמרת המפלגה והצבא. אם האזרחים יגיעו למסקנה שהמערכת מושחתת עד הצמרת, זה בהחלט יכול לאיים על הביטחון במשטר ועל התמיכה בו".
האיום השני מגיע מהכיס של האזרחים, אותו כיס שגרם להם להרגיש שהממשל פועל לטובתם. "המדד הכי טוב לתמיכת אנשים בממשל נמצא בשאלה אם ההכנסה שלהם עולה או יורדת. בשנים האחרונות היא עולה, אבל אם זה ישתנה — לא במובן של נתוני המקרו של הצמיחה, אלא במיקרו, בשאלה אם אנשים מרגישים שהם מסתדרים כלכלית טוב יותר, אם יש להם ביטחון תעסוקתי — גם התמיכה במפלגה עשויה להתערער".
6. כמה אפשר לסמוך על סקרים
ההסברים של דיקסון מנומקים והגיוניים, ומגובים היטב בממצאי הסקרים. אבל כדאי להתעכב רגע על הנתונים. כל הנשאלים מתגוררים בערים; אמנם הנדידה מן הכפר לעיר בסין היא המונית, וכיום רוב הסינים (56%) חיים בעיר, אבל כמעט חצי מהאוכלוסייה לא מיוצגת בסקר. נוסף על כך, החוקרים אמנם עבדו עם מדגם אדיר, ועדיין מדובר בפחות מעשרת אלפים בני אדם במדינה שבה יותר ממיליארד אנשים. ובסופו של דבר, עד כמה אפשר לסמוך על דיווחים בסקרים? אם בארצות הברית, כפי שהוכיחו הבחירות האחרונות, הממצאים מתגלים כלא אמינים, כמה אמינים הם יכולים להיות במדינה שבה חופש הביטוי מוגבל והנשאלים עלולים להימנע מלהשיב בכנות כדי לא להסתבך?
דיקסון מוכן לשאלה ונשמע כמי שרגיל לענות עליה. האמינות של הסקר, הוא אומר, נעוצה בניסוחים מאוד מסוימים של השאלות. "צריך לדעת אילו שאלות לשאול כדי לחלץ מידע משמעותי. בסין אתה לא יכול לשאול אנשים מה הם חושבים על מנהיג כזה או אחר, כי הם לא יכולים לתת ציונים למנהיגים ספציפיים, לכן בדקנו את האמון והתמיכה במשטר כולו. אתה גם לא יכול לשאול על המאורעות בכיכר טיאננמן, על טיבט או טייוואן, זה מחוץ לתחום. כלומר חשוב לדעת מראש על מה אנשים יסכימו לענות, ולענות בכנות. היו בסקר שלנו שאלות שנועדו לבדוק אם אנשים עונים באופן מסוים כי הם פוחדים לומר את הדבר הלא נכון, וראינו שזה ממש לא העניין, שהם לא עונים מתוך פחד כזה. חוץ מזה, יש הרבה סקרים שמועברים בסין, ועד היום לא שמעתי על מישהו שנעצר בגלל תשובות שלו בסקר".
