שקד וארדן רוצים לצנזר את פייסבוק אך ההסתה לא תיעצר

הצעת חוק פייסבוק שיזמו שרת המשפטים איילת שקד והשר לביטחון פנים גלעד ארדן תעלה ביום ראשון לדיון בוועדת השרים לחקיקה, שצפויה לאשר אותה, אך לא תפתור את הבעיה ששני השרים מתיימרים לפתור באמצעותה. לא מכיוון שהחוק המוצע לא יקל על המדינה להורות להסיר מהרשת תכנים שהיא רואה כמסיתים, הוא דווקא עתיד לסייע בכך משמעותית, אלא מכיוון שהתפיסה שעל בסיסה הוא נכתב לא מעוגנת במציאות והכלים שהוא נותן לא יסייעו להתמודד עם ההסתה או לבלום פיגועי טרור. מה שהם כן עלולים לעשות הוא לפגוע דווקא בחופש הביטוי של כולנו.

לפי הצעת החוק תוכל המדינה, באמצעות הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, לבקש מבית המשפט להסיר תוכן שפרסומו הוא בגדר עבירה פלילית ושהמשך פרסומו יכול לסכן באופן ממשי ביטחונו של אדם, את ביטחון הציבור או את ביטחון המדינה.

פנייה במעמד צד אחד בלבד

לדברי שקד, הצעת החוק באה לסתום פרצה בחוק הקיים. "ישנו קושי משמעותי בחקיקה הקיימת, שכן לגופי האכיפה אין את היכולת לדרוש מחברות כדוגמת גוגל ופייסבוק להוריד תוכן אשר עלול להיחשב כמסית". ארדן ציין כי "פייסבוק וחברות האינטרנט אינן נענות לכל פניות המשטרה להסיר תכנים מסיתים ולעתים נדרש זמן רב עד להסרת התוכן המסית. לכן החוק החדש הכרחי כדי לתת לנו את הכלים לפעול מיידית".  

צילומים: עמית שעל, בשמת איבי

ההתייחסות של שקד לחקיקה הקיימת לא מפתיעה, שכן לדברי עו"ד יהונתן קלינגר זו כבר נותנת בידי המדינה כלים להסיר תוכן מסית מהרשת, באמצעות פנייה להליך פלילי. הצעת החוק לא נותנת למדינה כלים חדשים – בניגוד למשתמע מדברי ארדן, החוק לא יאפשר למשטרה להורות ישירות על הסרת תכנים – אלא בעיקר מקל על השימוש בכלים הקיימים: בניגוד לפנייה במסגרת הליך פלילי רגיל, החוק החדש יאפשר פנייה במעמד צד אחד, מבלי לתבוע אדם ספציפי ותוך פטור מדיני הראיות (כלומר, יאפשר לביהמ"ש לשקול ראיות שלא קבילות בהליך פלילי, כמו מידע שהושג ללא צו חיפוש). החוק מספק קיצור דרך, הליך מזורז ופשוט יותר להורות לחברה להסיר תכנים אלו ואחרים.

ולהליך כזה יש, כמובן מחיר. מרגע שהוא נעשה במעמד המדינה בלבד, לצד שכנגד – מפרסם התוכן עצמו או הגוף שבו פורסם התוכן – אין אפשרות להציג את טיעוניו ולהסביר את עמדתו. במקרה שכזה, עלולים להיווצר מצבים שבהם המדינה מבקשת ומקבלת צו להסרת תכנים שלא בהכרח מהווים הסתה או עבירה פלילית, והאזרח שהתוכן שלו הוסר מהרשת מוצא את עצמו במצב שבו נטל ההוכחה הוא עליו, והוא זה שצריך עתה להילחם ולהוכיח שלא הסית לפגיעה בחיי אדם. הפטור שמעניק החוק מדיני ראיות עלול לחשוף אזרחים "בעייתיים" בעיני השלטון למעקב תמידי ללא פיקוח בית המשפט, רק כדי לזהות במועד פרסום תוכן שלא נעים לממשל.

בעיני רבים, מדובר במחיר שאפשר ואפילו רצוי לשלם כדי למנוע פיגועים. אבל במקרה זה יש לתהות עד כמה החוק באמת מסוגל לסייע בהצלת חיי אדם. שקד וארדן מקווים שהצווים שינופקו על סמך החוק יביאו להסרת תכנים מהרשת. אבל התנהלות העבר של חברות כמו גוגל, פייסבוק וטוויטר מלמדת שרק במקרים נדירים מאוד מסירות החברות תכנים לחלוטין. לרוב, הן פשוט חוסמות את הגישה לאותם תכנים במדינה שבה הוצא הצו.

כך היה, למשל, עם הזכות להישכח: גוגל נענתה לבקשות להסיר תוכן באמצעות הסתרתו מגולשים באיחוד האירופי (ואף הוסיפה הערה שהתוכן שהוסר זמין באזורים אחרים). באוגוסט השנה טוויטר חסמה ציוץ של גולש אמריקאי שהפר צו איסור פרסום ישראלי, אך הציוץ היה זמין עדיין לגולשים במדינות אחרות. סביר להניח שכך ינהגו החברות גם עם צווים שיתקבלו באמצעות הצעת החוק. התוצאה תהיה שהתוכן יהיה זמין לגולשים ברשות הפלסטינית, בשעה שגולשים בישראל לא יתקשו למצוא דרכים להגיע אליו (למשל, באמצעות תוכנה שמשנה את כתובת ה־IP של המשתמש, כמו Hola הישראלית). באופן זה, החוק ייצור בועה במסגרתה אזרחי ישראל חיים במציאות שבה אין תוכן מסית בפייסבוק או בגוגל, אך זה נמצא שם וזמין לכל מי שמעוניין בכך.

וגם אם אכן ייענו החברות לצו בצורה מלאה ויסירו את התוכן לחלוטין לא יהיה בכך די כדי למנוע הסתה. בקרב כזה, המדינה תמיד תהיה בעמדת נחיתות לעומת הגולשים. החוק החדש אולי מספק הליך מקוצר, אבל עדיין מדובר בהליך: כזה שדורש הגעה לבית משפט וקבלת צו. הגולש, מנגד, יכול לפרסם תכנים ללא הגבלה בנוחיות מביתו. אין שום דבר שימנע את העלאת התוכן הבעייתי מחדש מיד עם הסרתו. למעשה, השימוש בחוק אף עלול להביא לתוצאה הפוכה: הסרת התוכן עלולה ליצור עניין מוגבר בו ולהביא לחשיפה גדולה יותר משהיה זוכה לה לולא ביקשה המדינה להסירו (תופעה שמכונה "אפקט סטרייסנד").

אפקט הפרפר לפי שקד

בסופו של יום, צריך לזכור שהרשת גדולה מדי והאמצעים שבהם יכולים גולשים לפזר תוכן רבים מדי מכדי שלמדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית תהיה אפשרות לשלוט בצורה כלשהי במה שנאמר בה. וזה עוד מבלי שדיברנו על שירותים שבהם אין למדינה דרך קלה לנטר את הנאמר בהם, למשל קבוצות ווטסאפ, ולכן אין כל אפשרות מעשית למנוע הפצת תכנים מסיתים בהם.

אבל הבעיה של הצעת החוק מהותית עוד יותר, ונוגעת לעצם הסיבה לקידומה. לפי שקד, פרסום פוסט מסית ברשת יוצר "אפקט פרפר בו הקלדה של אדם במקום אחד יוצרת סערה של ממש שמביאה אף למעשי הרג במקום השני". מדובר באמירה בעייתית. זאת מכיוון שטרם הוכח קשר מובהק וישיר בין פרסום פוסט בפייסבוק לבין ביצוע פיגועים. אף שייתכן שיש לשיח ברשתות חברתיות השפעה על הלכי רוח של מחבלים פוטנציאליים, זו נובעת ככלל לא מפוסט ספציפי זה או אחר אלא ממסכת של פרסומים ודיונים בשלל שירותים, גלויים ונסתרים. הסרת פוסט אחד, או פוסטים מרובים, לא תביא להיעלמות האווירה שיוצר מגוון הפרסומים.

הסתה, פיגועים ואינתיפאדה היו קיימים הרבה זמן לפני שפייסבוק הפכה לגורם משמעותי בחיינו. סימון הרשת החברתית כשטן התורן אולי עושה טוב לרייטינג של ארדן ושקד, אבל לא מקדם כהוא זה את ההגנה על ביטחון אזרחי ישראל.

הסתה תהיה גם בלי פייסבוק וגוגל, וגם בלי האינטרנט. אולי ייקח לה יותר זמן להתפשט, אבל היא תעשה את זה כך או אחרת. רוצים להתמודד עם הסתה? טפלו בגורמים שמביאים לה. פייסבוק היא לא אחד מהם.