מאקרו טכנולוגי
פורנו אסונות: כשהרשת חסרת אונים
תושבי חאלב פונים לרשתות החברתיות לעזרה אבל מקבלים רק אמפתיה. האפקט החלש של תמונות הזוועה מדגים שגם להצפת האינטרנט יש השפעה מוגבלת
1. תחינה. "בבקשה תוציאו אותנו מחאלב, אנחנו רוצים לחיות", אומרת למצלמה ילדה בת 10 בסרטון שעלה בשבוע שעבר לערוץ הפייסבוק של Aleppo Today TV. עם הילדה עומדים 46 ילדים סורים נוספים, שכמוה איבדו את הוריהם בהפצצות הפוקדות את העיר. כמוהם לכודים בימים האחרונים עשרות אלפי אזרחים סורים נוספים בעיר המופגזת, ממתינים להפסקת אש ולפינוי. רבים מהם פונים לווטסאפ, פייסבוק וטוויטר בקריאה לעזרה או סרטוני פרידה.
2. אדישות. ארבע שנות מלחמת האזרחים בסוריה סיפקו לעולם מלאי בלתי נדלה של תמונות קשות וקורעות לב. אך העולם, כך נראה, פיתח סיבולת לזוועות. מדי פעם צפה תמונה מזעזעת במיוחד, כמו גופתו של הפליט הפעוט איילן כורדי שטבע מול חופי יוון, ומושכת את עין התקשורת העולמית. אך רוב הזמן הצופים נותרים אדישים.
3. השלמה. התוצאה היא מצב אבסורדי שבו ככל שהתמונות והעדויות קשות יותר, כך הן הופכות יותר סמליות ומתפקדות כאנדרטה לזוועות במקום להניע אנשים לפעולה. בשבוע שעבר הכריזה ראשת עיריית פריז על החשכת מגדל אייפל לאות הזדהות עם הסבל בחאלב, אקט שעד כה שימש בעיקר להזדהות עם קורבנות פיגוע וככזה מרמז יותר על השלמה עם הזוועות מאשר על קריאה למהלך נגד.
4. הפצה. בהיעדר יכולות ביטוי אחרות תושבי חאלב פונים בעיקר לווטסאפ כדי להפיץ הודעות קוליות שמתחננות לעזרה. חלק מהפעילים החלו לפתוח קבוצות ווטסאפ בהשתתפות עיתונאים בינלאומיים בניסיון להפיץ את המסרים. אך נראה שככל שהמצב בעיר הופך לנואש יותר, כך הופכים צרכני המדיה במערב לאדישים יותר.
5. קושי. טכנולוגיה ורשתות חברתיות נתפסות לרוב כאמצעים שמחברים בין תושבי העולם ומעלים את המודעות למאבקים, אסונות ומחאות, אבל חאלב מוכיחה שמודעות לא מייצרת פתרונות. להבדיל ממחאות אזרחיות, שבהן הפרסום ברשתות החברתיות הניע לפעולה והוציא אזרחים לרחובות, כמו במקרה של BlackLivesMatter, מלחמות אי אפשר לסיים בעזרת חיבור אינטרנט מהיר.