ארה"ב שילמה לאפל 600 מיליון דולר על העלמות המס שלה

שלמו לנו כדי שנשדוד אתכם 

אפל היא החברה הרווחית בעולם. אבל במקביל, ולא בלי קשר, שמה נקשר תדיר בהעלמת מס. ייתכן שהתרגיל האחרון יתגלה כשטיק אחד יותר מדי.

אפל טוענת בעקשנות שמאחר והיא מחזיקה את רוב הכספים שלה מחוץ לארה"ב, אחרי שמילטה אותם לשם בתרגילים מגוונים, היא לא חייבת לשלם עליהם מס כי אירלנד. האיחוד האירופי כבר הטיל ספק בחוקיות של התרגיל של ממשלת אירלנד, אבל זו צפויה לבדוק את עצמה ולהגיע למסקנה שהכל בסדר.

אפל. הכסף לא באמת נמצא באירלנד צילום: pixabay.com

עכשיו מסתבר שאפל לא רק גזלה מסים מהציבור האמריקאי – היא גם גרמה לשלם לו על העלמת המס שלה. איך זה עובד? רשמית, הכסף של אפל עובר למחוז קורק שבאירלנד, אבל בפועל יש שם רק תיבת דואר. הכסף נמצא למעשה בחברה ברינו, נבדה, שמשתמשת בחלקים ניכרים ממנו כדי לקנות אגרות חוב של ממשלת ארה"ב.

אגרות החוב הללו מוחזקות על ידי בנק בניו יורק. והנה בא הקטע המעניין: מאחר והכסף של אפל, שלכאורה נמצא בחו"ל, משמש למעשה לקניית אגרות חוב של ממשלת ארצות הברית, בחמש השנים האחרונות שילמה הממשלה לאפל 600 מיליוני דולרים בריבית על אגרות החוב – סכום לא רע בכלל כדי שתמשיך להעלים מס. על פי החישוב של בלומברג, כל אזרח אמריקאי שילם לאפל שישה דולר בחמש השנים האחרונות.

שזה, תצטרכו להודות, הרבה יותר מרהיב מאיזה אייפד מקסי 6. היופי האמיתי הוא שהכל חוקי, כי מישהו פעם קנה מחוקקים כדי שיכניסו בדיוק את הסעיפים האלה לחוק המסים. אפל לא לבד במשחק הזה: שורה של חברות ענק, ביניהן סיסקו וגוגל, משתמשות בדיוק בתרגיל הזה.

מכון המחקר פיו (Pew) מכריז שיש בעיה של עודף מידע, אבל על פי הנתונים שלו היא נמצאת בירידה: בשנת 2006, אומר המכון, 27% מהאמריקאים אמרו שהם סובלים מעודף מידע. כעת השיעור עומד על 20% בלבד.

צילום: שאטרסטוק

20% זה עדיין המון, ובפיו מודים שהעומס לא מתחלק בצורה שווה. אם אתה עני ובעל השכלה נמוכה, הסיכוי שתסבול מבעיית עודף מידע – התחושה שאתה לא מצליח להתמודד עם כל שטף המידע שמגיע אליך – גבוה יותר. לרוע מזלך, אם אתה עני ובעל השכלה נמוכה אתה גם לא תהיה מסוגל להתחרות על שלל המשרות החדשות, שכולן דורשות יכולת התמודדות עם עומס מידע.

אחרים טוענים שהנתונים לא בהכרח משקפים את המציאות. העשור האחרון חווה התפוצצות של מידע שספק אם יש לה תקדים בהיסטוריה האנושית. אפל הוציאה את האייפון, שהפך את השימוש בסמארטפונים לנחלת הכלל, ב-2007; מכשיר האנדרואיד הראשון הגיע ב-2008; סמארטפונים הפכו לתופעה רווחת פחות או יותר באותה השנה; ב-2011, העולם הראשון כבר הגיע לרוויה בהם.

כמות המידע – ויותר מכך, דחיסת המידע מכל עבר – שהסמארטפון מאפשר הופכת את ההשוואה ל-2006 לבעייתית, בלשון המעטה. מישהו בכלל זוכר איך חיינו ב-2006? עבדכם הנאמן הריץ לפני שלוש שנים משחק תפקידים בכנס לקבוצה של צעירים. המשחק התרחש בווינה, 1961. השחקנים ניסו שוב ושוב לעשות שני דברים: לקבל מידע ממאגרי מידע, ולהעביר מידע מהיר לאנשים שנמצאים בצד אחר של העיר. שני הדברים לא היו אפשריים ב-1961, והם התקשו לדמיין את המצב הזה. התפיסה של "אני לא יודע משהו, שנייה, אשאל את הסמארטפון" כבר מובנית לתוך חלק ניכר מאיתנו. ובהתאם, גם העובדה שהוא משפריץ עלינו מידע שאנחנו לא צריכים.

הטור הזה נכתב בסלון, כשהסמארטפון שלי נמצא בחדר אחר. היכולת שלי להתרכז כשהוא לידי ירדה באופן ניכר. אני לא יודע אם אני דוגמה מייצגת – אני עוסק במידע ולפני עשור כבר היה לי סמארטפון, אמנם של נוקיה – ואני יודע שאני מופצץ בהרבה יותר מידע. מצד שני, אני גם יודע שאסור לי לאפשר לו לשבש את החיים שלי. היכולת לבנות משמעת עבודה למרות הסמארטפון היא לא דבר מובן מאליו, ואני חושב שבמידה ניכרת אנחנו התרגלנו לעודף המידע; שהוא הפך לרעש רקע ושאנחנו שוכחים שפעם תפקדנו בצורה אחרת. טובה יותר, טובה פחות – על זה אפשר להתווכח. אבל אחרת.

שורה של "מחוקקים" רוסים העלו קול זעקה בשבוע האחרון, לאחר שהתברר שמשחק הכדורגל הממוחשב החדש של פיפ"א אפשר לשחקנים להוריד, לזמן קצר, תלבושות בצבע דגל הגאווה. חברי הדומא מיהרו לטעון שמדובר ב"תעמולה למען יחסי מין בלתי מסורתיים" או יחסים הומוסקסואליים – דבר שאסור על פי חוק ברוסיה.

צילום: איי פי

אין שום דבר לא מסורתי ביחסי מין הומוסקסואליים – ומי כרוסיה, שמתרפקת על המורשת הביזנטית, צריכה לדעת מה המורשת הקלאסית בנושא – אבל ברוסיה מצנזרים משחקי מחשב כבר הרבה זמן. לפני כמה חודשים, הם ניסו לאסור על פוקימון גו (הטענה היתה שהוא מעביר ל-CIA צילומי וידאו של משרדי ממשלה); לפני מספר שנים נאסר השימוש במשימה של Call of Duty: Modern Warfare 2 שבה טרוריסטים רוסים מבצעים פיגוע "דגל זר" בנמל התעופה במוסקבה – אולי מחשש שמישהו ייזכר בדיווחים הלא נעימים על כך שפיגועים צ'צ'נים לכאורה בוצעו בפועל על ידי הקומנדו הרוסי. היה ניסיון לאסור על Company of Heroes 2, משום שהיא הציגה את הכוחות הרוסיים במלחמת העולם השנייה באור לא מחמיא.

אם פיפ"א לא תיכנע לבריונות של חברי הפרלמנט הרוסים, הם מאיימים להכריז על המשחק שלה כמיועד למבוגרים בלבד. ספק אם יש תואר כבוד טוב יותר ליצרנית משחקים מאשר ממשלה דכאנית שמנסה לאסור על המשחקים שלה.

קצרצרים

1. מסמך של ה-GCHQ, המקבילה הבריטית ל-NSA, נפתח בשאלה הבאה: "מה משותף לנשיא פקיסטן, מבריח סיגרים, סוחר נשק, מטרה של ארגוני הלחימה בטרור ומטרה של המאבק בהפצת נשק גרעיני?" התשובה היא שכולם השתמשו בסלולר מבוסס GSM במהלך טיסה וה-GCHQ פרצה לטלפונים של כולם. המסמך הוא אחד הספיחים לעדר המסמכים שהפיץ סנודן לפני מספר שנים. אני לגמרי יכול להבין למה ה-GCHQ עוקבת אחרי נשיא פקיסטן, סוחר נשק, מפיץ נשק גרעיני וחשוד בטרור, אבל תהרגו אותי אם אני מבין למה היא עוקבת אחרי מבריח סיגרים. על כל פנים, אם חשבתם שהטלפונים שלכם בטיסה מוגנים ממעקב, חשבו שוב.

צילום: Uber

4. אובר הובסה בעוד משפט: החברה נאלצה להודות בכך שהיא לא הקפידה לוודא שהנהגים שלה ידעו שהם חייבים להסיע חיות של אנשים מוגבלים – בדגש על כלבי נחיה של עיוורים – והיא תוודא מעתה שכל הנהגים שלה יודעים על כך. היא גם תשלם רבע מיליון דולר כדי לאפשר לארגון עיוורים לבצע בדיקות פתע כדי לברר שהיא אכן עומדת בחלקה בהסכם. אובר התפרסמה כאשר אחד הנהגים שלה דחף כלב נחיה לתא המטען של הרכב, וכאשר הנוסעת הנכה הבחינה בכך והקימה קול צעקה, נטש אותה ואת הכלב. בשעתו טענה החברה שמשום שהיא איננה חברת מוניות היא לא אמורה להסיע כלבי נחיה. עורכי הדין של העיוורים ביקשו, וקיבלו, שכר חריג עבור פעולתם בתיק הזה: אובר צפויה לשלם להם 2.38 מיליוני דולרים. החברה אמרה שהיא שוקלת ערעור על השכר.