דו"ח טכנולוגי
הצמידים החכמים לא מכניסים אתכם לכושר
מחקר חדש מצא שלצמידי המעקב אין השפעה על בריאות המשתמש, אם יאהו מסרה מידע על המשתמשים ייתכן שהיא עברה על החוק, ומנהיגי עמק הסיליקון לא מתעניינים בנשים
הרצועה לא תוציא אותך לטיול
פעם, לא כל כך מזמן, הורים נהגו לומר לעצמם שהם קונים לילד מחשב כדי שהוא יוכל לעשות שיעורי בית; אחרים רכשו אופני כושר ביתיות, שהפכו תוך זמן לא רב לקולב משוכלל. ובשנים האחרונות נכנסו לקטגוריית הרכישה המיותרת רצועות הכושר והמעקב.
צמידים חכמים של פיטביט. אין השפעה על בריאות המשתמש
שורה של חברות הוציאו לשוק רצועות שעוקבות אחרי מצבך הבריאותי ומדווחות לך עליו בשקדנות ובדייקנות. המוצר המוכר ביותר היה של פיטביט, אבל יש לה לא מעט מתחרות (מיקרוסופט הודיעה בסוף השבוע שהיא יוצאת מהתחרות ומבטלת את ה-Band שלה, שדווקא צבר לא מעט אוהדים). הרעיון היה שאתה תשקיע כמה מאות דולרים, תשים על הזרוע שלך את האזיק החכם, והוא ידרבן אותך לרוץ, להרים משקולות ובאופן כללי ישמש כמעין תזכורת מוות קבועה וצמודה, שעצם המבט בה די יהיה בו להוציא אותך מהבית לאיזה אימון.
זה לא עבד. על כל פנים, לא עבד מספיק. מחקר שנערך ברחבי העולם ופורסם ב-Lancet Diabetes and Endocrinology, מצא שכן, יש עלייה מדידה בפעילות הגופנית של אנשים שלובשים את אחת הרצועות האלה – אבל העלייה הזו (16 דקות של פעילות גופנית בשבוע, או שתיים וחצי דקות ביום בערך) לא מספיק חשובה כדי לשפר את מצבם הגופני. המחקר הזה מגיע שבועות אחרי מחקר אחר, שמצא ששימוש ברצועת בריאות לא באמת גורם לאנשים לרדת במשקל או לשפר את מצב לחץ הדם.
בקיצור, אם אתם רוצים לשפר את מצבכם הבריאותי, תצטרכו להשקיע בזה הרבה עבודה. האפליקציה לא תעשה את העבודה עבורכם. אין קיצורי דרך, במיוחד אם הליכה של חצי קילומטר גורמת לכם לחרחר.
יש לך מייל ביאהו? ממשלת ארה"ב קוראת אותו
אם אתה עדיין משתמש ביאהו (למה?), אתה לא יודע מי ידפוק אותך קודם – ההאקר שגנב את הפרטים שלך, או החברה, שמעבירה אותם לשירותים החשאיים.
ברויטרס נחשף שבמהלך שנת 2015, על פי דרישה חשאית של ממשלת ארה"ב, בנתה יאהו מנוע חיפוש שסורק את כל המיילים שמגיעים אל המשתמשים שלה על פי מילות חיפוש, והעבירה את המידע לידי השירותים החשאיים של ארה"ב. החיפוש בוצע במאות מיליוני חשבונות מייל.
יאהו. החלטה אומללה צילום: בלומברג
יש פה נקודה משפטית – הצו הזה כנראה לא חוקי למשעי, כי הוא "צו כללי" שנאסר בחוקת ארה"ב, אבל הנקודה האמיתית לא משפטית. היא פשוטה: יאהו מוכרת את המשתמשים שלה ברגע שמוסרים לה צו חשאי. היא לא מוסרת מידע על חשוד ספציפי – היא מוסרת מידע על כולם. עשית משהו? לא עשית משהו? לא משנה: יאהו מכרה אותך.
יאהו מסרה בתגובה שהיא מצייתת לחוק. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שהחברה עסוקה בעיקר בלמכור את עצמה ולמנהיגים שלה אין מי יודע מה עניין במשתמשים, ובהתחשב בכך שלפני כשנתיים אמרה המנכ"לית מאריסה מאייר שאי ציות לצווים ממשלתיים יגרור את העמדתה לדין בשל בגידה (היא טעתה או הטעתה). האדם היחיד שהיה אכפת לו, ראש צוות הגנת הסייבר של יאהו, התפטר. ויפה עשה.
אז, בקיצור, אם יש לכם חשבון יאהו, הגיע הזמן לסגור אותו. כמובן, בשביל זה אתם צריכים לזכור את הסיסמה.
מה משותף לאלון מאסק וטים קוק?
הם לא עוקבים אחרי נשים בטוויטר. עד יום שלישי האחרון, מאסק לא עקב אחרי אף אישה. אחרי שהמגזין מאת'רבורד חשף את הנקודה הזו, מאסק יילל – הוא תמיד מיילל – ואז עשה טובה ועקב אחרי אישה אחת.
אלון מאסק. לא מצא אישה שמעניינת אותו מספיק צילום: בלומברג
המצב בקרב שאר מנהיגי עמק הסיליקון פחות גרוע, אבל לא טוב. טים קוק עוקב אחרי 51 חשבונות: 20 גברים, 4 נשים, והשאר הם מותגים. ביל גייטס עוקב אחרי 167 חשבונות, מתוכם 57 גברים ו-12 נשים. אריק שמידט עוקב אחרי 153 גברים ו-25 נשים. מנכ"ל מיקרוסופט סאטיה נאדלה מוביל את הרשימה, עם 39 נשים לעומת 78 גברים - יחס של 2:1.
למה זה חשוב? כי פעם אחר פעם, מנהיגי עמק הסיליקון אומרים לנו שאין די נשים ראויות לתפקיד בכיר בחברה שלהם. עכשיו מסתבר שגם אין מספיק נשים ראויות לקריאה, מבחינתם. ועולה התהייה איך זה לחיות בעולם שבו נשים הן בעיקר שמועה, ואיך זה מעצב את תפיסת העולם שלהם ואת החזון שלהם ביחס לחברות שהם מובילים (תשובה אומללה במיוחד לשאלה הזו תוכלו לראות בקצרצר מס' 4).
קצרצרים
1. חברה רפואית, ג'ונסון אנד ג'ונסון, דיווחה לציבור כי אחד המכשירים שלה, משאבת אינסולין חכמה, חשופה להתקפות סייבר. לדברי החברה, עד כה לא נרשמה כל התקפה, והסיכוי להתקפה כזו קטן – אבל הוא קיים. איזה האקר יכול, כי זה מצחיק אותו, לרצוח מישהו באמצעות מנת יתר של אינסולין. לחילופין, הוא יכול לסחוט את החברה שמייצרת את המכשיר. אולי די עם הקטע של מכשירים חכמים לכאורה?
צילום: שאטרסטוק 2. האקרים ניסו לתקוף את מערכות ההצבעה של כמה וכמה מדינות בארה"ב, אמר המזכיר להגנת המולדת של ארה"ב, אבל עד כה אין כל ראיות לכך שהם הצליחו. זה נשמע מעודד, עד שזוכרים שאת ההתקפה הענקית על יאהו חשפו אחרי שנתיים ושכמה התקפות נחשפו רק ארבע שנים לאחר מעשה. ובעוד חודש, האמריקאים הולכים להצביע.
3. כמעט כל המכשירים הדיגיטליים הנישאים, כמו גם מכוניות אוטונומיות, מוטענים בסוללות ליתיום. סוללות ליתיום מצריכות שימוש במתכת הנדירה יחסית קובאלט. אחד המקורות הבולטים לקובאלט הוא קונגו, אולי האזור המוכה ביותר עלי אדמות. כמו יהלומי הדמים הידועים, גם קובאלט היא מתכת דמים: אילי מלחמה מנצלים אנשים בשכר רעב, ללא כלים ראויים ובסכנה תמידית של מוות במהלך הכרייה, כדי להשיג את הקובאלט במחיר הזול ביותר האפשרי. מהמכרות שנשענים על משהו שקרוב מאד לעבודת עבדים, המתכת עושה את דרכה לחברה סינית – חלק גדול והולך של הכרייה באפריקה מתבצע למען ובאמצעות חברות סיניות, שידועות לשמצה בחוסר האכפתיות שלהן כלפי עובדיהן – ומשם ליצרניות הסוללות. אפל, כמו תמיד, מצאה את עצמה באור הזרקורים; זה נובע מהמתח בין היותה החברה העשירה ביותר בעולם ובין הדברים שהיא עושה כדי לשמור על עצמה כזו. אבל אפל לא לבד שם. המתחרה הגדולה סמסונג, כמו כמעט כל יצרנית גדולה אחרת, משתמשת בקובאלט דמים. והלקוח? הוא מעדיף לא לדעת.
אייפון SE. סוללת דמים צילום: נמרוד צוק
4. יש ברנש בשם ג'ון גרייטהאוס. הוא משקיע הון סיכון. וכמו הרבה אחרים בתחום, נראה שהוא לא בדיוק הגבינה החדה במזווה. בסוף השבוע הוא כתב טור עבור "הוול סטריט ג'ורנל", שבו ייעץ לנשים כיצד להתקדם בתחום ההייטק. העצה המרכזית שלו היתה להסתיר את זהותן ולהעמיד פנים, באמצעות פיברוק חשבונות המדיה החברתית שלהן, שהן לא נשים. זאת אומרת שגרייטהאוס מכיר בכך שתרבות עמק הסיליקון עוינת לנשים, ובמקום לשנות אותה, הוא רוצה שהנשים יעטו על עצמם בורקה וירטואלית. מה יקרה כשהאישה שהתחזתה לגבר תגיע לראיון עבודה? כנראה שגרייטהאוס לא היה מסוגל לחשוב צעד אחד קדימה.
5. עוד רכב טסלה במצב טייס אוטומטי ביצע תאונה, כשהפעם התאונה היא בגרמניה והרכב התנגש באוטובוס. הנהג עצמו נפצע קלות אך אף אחד מיושבי האוטובוס לא נפגע. בין טסלה ובין המשטרה המקומית יש מלחמת גרסאות: המשטרה אומרת שהרכב של טסלה פגע באוטובוס מאחור, בעוד שטסלה טוענת שהאוטובוס פנה לתוך הנתיב של המכונית האוטונומית למחצה ועל כן הטייס האוטומטי לא יכול היה לעשות כלום. לא ברור מי מהצדדים לא מדייק, אבל מותר לחשוד בצד שיש לו יותר מה להפסיד.
