כך מצליחים ההאקרים להשפיע על הבחירות בארה"ב

החוטים הכמעט שקופים

למערכת הבחירות המוזרה ביותר במאה השנים האחרונות, לפחות בארה"ב, יש מוטיב חוזר: התקפות האקרים שמיוחסות לרוסיה שמטרתן לשבש את הבחירות או אולי להטות אותן לצידו של דונלד טראמפ.

הסברה היא שרוסיה עומדת מאחורי ההתקפות הללו צילום: שאטרסטוק

כל יומיים בערך יש ידיעה על עוד התקפת האקרים רוסית שחושפת עוד מידע. הבעיה היא שלא ברור איזה מידע. לפני כשנתיים נחשפה העובדה שרוסיה מפעילה "מפעלים" של יוצרי תוכן שקרי. למשל, הפצת שמועות על התפוצצות בכור גרעיני, שמגובות בחשבונות טוויטר, בלוגים ועוד – ושנשענות על כך שאם הפרסום הראשוני חזק מספיק, עד שיספיקו לברר מה בעצם קרה ולגלות שאין כלום, הידיעה המפוברקת תהפוך לזיכרון קיים של הקוראים.

הפריצה למחשבי המפלגה הדמוקרטית והמיילים שמוכיחים שהנהלת המפלגה תמכה בחשאי בקלינטון לאורך כל הפריימריז היתה בעלת חשיבות אסטרטגית: המטרה שלה היא לדרבן את המאוכזבים מקלינטון לא להגיע לקלפי, כי ממילא הפריימריז היו מכורים והיא לא באמת המועמדת.

חלק ניכר מההתקפות האלה הן התקפות תגובה. האתלטים הרוסים נפסלו מהאולימפיאדה בגלל סמים? נפרוץ למאגרי המידע של הגוף האחראי על כך. קלינטון נכנסה בפוטין ב-2011 בגלל הליכי "בחירות" שבעדינות נקרא להם לא ראויים? נראה איך היא מסתדרת עם הידיעות על הפריימריז שלה.

במובנים מסוימים, פוטין מפעיל כאן כלפי המערב את הנשק שריסק את ברית המועצות: כשהמשטר הפך לבדיחה, כשהסיסמאות שלו הפכו ללעג, כשהמנהיגים שלו לא זכו אפילו לשמץ אמון, הכל התחיל להתמוטט. חוסר האמון והציניות כלפי המשטר תרמו להתדרדרות המהירה של ברה"מ בשנות השמונים. המצב שבו מערכת דמוקרטית מגיעה לכך שאדם כמו דונלד טראמפ הוא מועמד לנשיאות, ומולו מתייצבת מועמדת פגומה מאד, אין כמוהם לערער את האמון במשטר.

אבל, כמובן, הבעיה עצמה היא לא ההתקפות של ההאקרים; הן רק מנצלות היטב חולשה קיימת בסדר הדמוקרטי בעידן הרשת. קשה להאמין שאדם כמו טראמפ היה יכול להגיע לאיפה שהגיע לפני, מצד אחד, עידן תכניות הריאליטי (הוא ניהל תכנית ריאליטי משלו) ומצד שני הרשת, שמאפשרת הפצת שמועות בלתי פוסקת ושיכולת ההתמודדות איתן כמעט בלתי קיימת.

העידן הקודם של הפוליטיקה נשען על הטלוויזיה. כלומר, הוא על יכולתם של מתווכים בעלי עוצמה, עם קוד משלהם של "מה מותר", לשלוט בתוכן שיגיע לצופים. טראמפ הוכיח שהעידן הזה נגמר. לא רק בצורה שבה הפך כל עימות טלוויזיוני לקרקס, אלא בכך שכאשר הרשת השמרנית פוקס יצאה נגדו בגלוי, הוא פשוט עקף אותה דרך טוויטר. הוא עושה מה שנתניהו עושה: עוקף את המתווכים ומדבר אל הקהל שלו ישירות דרך המדיה החברתית. בצורה הזו, די בטוח שאף אחד לא ישאל אותו שאלות קשות. ואם מישהו ינסה, הוא ימצא את עצמו תחת התקפה של עדר התומכים של טראמפ במדיה החברתית. יש לציין שקלינטון לא טובה הרבה יותר בתחום הזה: היא נמנעת ממסיבות עיתונאים כמו מאש, כי היא יודעת מה תשובה לא זהירה לשאלה קשה תעשה לה.

במובנים מסוימים, ביכולת של המועמדים לפנות ישירות אל הקהל, חזרנו לעידן הבחירה הישירה האתונאי. ואיתו חזרה הבעיה הקלאסית: איך מתמודדים עם דמגוג חסר בושה או מעצורים, שמנצל את טינת הבוחרים לאליטות, ובדרך לעתים קרובות מרסק את המדינה. הקומיקאי אריסטופנס, בקומדיה "הפרשים", הציע להציב מול הדמגוג חסר המעצורים מוכר נקניקים עם אפילו פחות מעצורים. הקומדיה נחשבה למסוכנת כל כך, ששחקנים סירבו לשחק את הדמות הראשית, שהתבססה בעליל על הדמגוג קליאון, ואריסטופנס נאלץ לשחק את הדמות בעצמו.

אנחנו כמעט באוקטובר, וקצת מאוחר מדי למוכר נקניקים בשלב הזה. יהיה מעניין.

טים קוק יגיד לכם מה אתם צריכים לחשוב

אפל נלחצה וצינזרה צילום: גטי אימג'ס

המונחים הצפויים – כל מה שקשור לטרור או מיניות בוטה – צונזרו תוך דקות, אבל בסוף השבוע החלה אפל לצנזר גם מילים אנגליות שגרתיות:huge, למשל, משום שיש מי שהשתמש במילה כדי לתאר גודל של איברים מסוימים, או bounce.

בקיצור, אם אתם רוצים שחברה שתקבע לכם לא רק מה אתם יכולים לעשות במכשיר שלכם (לא לשמוע מוזיקה בקלות, למשל), אלא גם על מה מותר לכם לפנטז או לחשוב, אפל היא החברה עבורכם. 

קצרצרים

1. הרשויות ביפן חיטטו בניירת של יחידת האייטיונז של אפל שם, והגיעו למסקנה שהחברה רימתה את הקיסרות ב-118 מיליון דולר במסים על רכישות שלא דווחו. אפל, כהרגלה, ניסתה להעמיד פנים שאם היא מעבירה את הרווחים ממשתמשים יפנים לאירלנד, הם כאילו לא נעשו ביפן. הממשלה היפנית לא אכלה את הלוקש הזה, ואפל שילמה בשקט. הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו הוא תזכורת לכך שהתחום היחיד שהיא חדשנית בו הוא הונאת מס.

טים קוק. 118 מיליון דולר אינם סכום משמעותי עבור החברה צילום: צילום מסך

2. היה חד קרן ואיננו עוד: בשקט יחסי, התפגרה בסוף השבוע חברת Mode Media. פעם היא היתה מוכרת בתור Glam Media ודיברו עליה בתור הדבר החם הבא ב... לא ממש ברור. העריכו אותה במיליארד דולר, המנהלים שלה דיברו על הנפקה ציבורית ראשונה, היו המון יחסי ציבור וכולם העדיפו שלא להסתכל על העובדה שנכון שהיא הכניסה בשנה שעברה 90 מיליון דולר אבל הכנסות אינן רווחים. כרגיל במקרים כאלה, המנהלים של Mode נשענו על מספר גדול של יוצרים כדי לקדם את המשהו שלהם, ועכשיו היוצרים הללו מתלוננים שהם לא קיבלו את התשלום המגיע להם. אל תדאגו, מנהלים יהיו בסדר.

4. מאחורי כל תמונה פדופילית שמסתובבת ברשת יש ילד שמנוצל. לעתים הוא לא מודע לכך שהוא מנוצל; לעתים הוא משועבד. ברשויות החוק של ארה"ב עושים מאמץ לא רק להרשיע את הפדופילים שסוחרים בתמונות או מעבירים אותן, אלא גם למצוא את המצולמים. זה לא תמיד פשוט – אבל מסתבר שהכלי העיקרי כיום הוא חיפוש עקשני ברשת. בדיקה של סט תמונות העלתה שהוא צולם בשני מקומות בקולורדו, בתאריכים ספציפיים. בקשת מידע מבעלי המקומות הובילה למעצר של הצלם. משם הדרך אל הקורבנות היתה קצרה.

רוסיה מצנזרת

5. רוסקומנאדזור, הצנזורה הרוסית, הודיעה על חסימה של שני אתרי פורנו מובילים – פורנהאב ויופורן – ואף שהדבר עורר מהומה ברשת החברתית הרוסית, הצנזורה לא חוזרת בה. זו לא הפעם הראשונה שהיא מצנזרת אתרי פורנו, והיא נהנית להתגרות במשתמשים: היא הציעה לאחד המתלוננים "לנסות ללכת לפגוש מישהי בחיים האמיתיים". ג'ורג' אורוול ציין שמשטרים דיקטטוריים חוששים מכל עיסוק במיניות שאיננו לצרכי רביה, משום שמיניות מאפשרת ליצור אינטימיות, ואינטימיות עשויה להביא לביקורת על המשטר ומשם למרד. וכיום, כמסתבר, הרתיעה ממיניות מגיעה גם לאתרים שאין בינם ובין אינטימיות דבר.