בדיקת כלכליסט
טומב ריידר החדש: גרפיקה מרשימה ועלילה שלא ממריאה
Rise of the Tomb Raider הפרק האחרון בעלילות לארה קרופט לוקח את הגיבורה למאבק הישרדות מעניין בערבות סיביר, אבל סיפור המסגרת מרגיש מוכר ועולם המשחק הפתוח עמוס במשימות צדדיות מיותרות
- הספקטרום מתרחב: קונסולת המשחקים שמבוססת על המחשב הקלאסי חוזרת
- XCOM 2: איך החייזר הזה עוד לא מת?
- קשה יש רק ב-XCOM: שובו של המשחק שכמעט בלתי אפשרי לנצח בו
התשובה הייתה חיובית. טומב ריידר היה אחד המשחקים המפתיעים לטובה של 2013, לא רק בגלל שהוא היה משחק פמיניסטי, שלא היסס לעסוק גם בנושאים כמו אונס ואלימות מינית, אלא בעיקר בגלל ההתפתחות המצוינת של הדמות של לארה קרופט לאורך המשחק. חלק מהקרדיט מגיע לקמילה לודינגטון, השחקנית והמדבבת של שני המשחקים החדשים, שעושה עבודה משכנעת מאוד.
קיוויתי מאוד שהמשחק החדש יצליח לשמור על הרמה הגבוהה, ואולי אפילו לקחת את הסדרה למקומות מרגשים ומעניינים יותר. במשחק החדש, Rise of the Tomb Raider, לארה מנסה להוכיח את התיאוריות של אביה המנוח על קיומו של ארגון בינלאומי סודי שמנסה לאתר את הנוסחה לחיי נצח. במקביל הבטיחו הסרטונים המקדימים כי לארה תתמודד גם עם העומס הפסיכולוגי כתוצאה מהחוויות המזעזעות שעברה במשחק הקודם.
ההרגשה שלי, לפחות בדקות הראשונות, הייתה שההבטחות האלו לא התקיימו. לא ברור לי מדוע בשנים האחרונות בוחרים מפתחי המשחקים להלאות אותנו בקטעי פתיחה ארוכים ומשעממים, שלרוב אין להם שום קשר לעלילת המשחק שנראה בהמשך. אני מבין את הצורך להכין את השחקן לעולם, אבל יש דרכים טובות יותר לעשות זאת מאשר קטעי quick-action שבהם לארה קופצת מצוק לצוק, הם אומנם מזכירים את Dragon’s Lair, אבל לא ממש מלמדים אותנו את הממשק.
לקח לא מעט זמן עד שהעלילה עצמה – שהיא אף פעם לא החלק החזק בסדרת טומב ריידר – החלה להראות סימני חיים. גם אחרי שעה של משחק, התחושה הייתה שהפרק הנוכחי לא מבקש לשחזר את סגנון המשחק הקלאסי של טומב ריידר, אלא בעיקר ליצור מתחרה לסדרת Uncharted של סוני. לארה מרגישה לעיתים כמו חיקוי של מתנקשת מסדרת Assassin’s Creed, עם יכולות אתלטיות כמעט בלתי אנושיות.
רק השלב שבו לארה חופשייה לחקור את ערבות סיביר, מצליח להוסיף נדבך מעניין לעולמות הפתוחים של משחקי התפקידים/פעולה האחרים שנמצאים כיום בשוק. השלג והקור הנצחי של סיביר, יחד עם העובדה שהדרך העיקרית של לארה לשפר את הציוד שלה היא על ידי צייד, מחזקים את התחושה שמדובר במשחק שבמוקדו מטרה אחת - הישרדות.
מערכת הקרב שופרה, ובהחלט תתגמל אתכם במידה ותבחרו לפעול בצורה טקטית, לתקוף מהצללים ולשדרג את הציוד שלכם. הכל מחזק את התחושה שמדובר בלוחמת קומנדו וציידת שמנסה לשרוד עמוק בשטח האויב, בעיקר על ידי שימוש חכם בתנאי השטח. במובן הזה אין ספק שטומב ריידר הוא הצלחה. הבעיה היא שעל מנת ליהנות מהאתגר הזה תצטרכו לבצע את המשימות הצדדיות במשחק או להעלות דרסטית את רמת הקושי שלו - קו העלילה הראשי לא מאתגר מאוד, וגם האינטליגנציה המלאכותית של האויב אינה מרשימה.
בעיה דומה קיימת גם בעולם המשחק הפתוח של טומב ריידר, על אף שהוא נהדר, יש לו מעט מאוד עומק. ערבות סיביר הקפואות מסתירות בתוכן לא מעט פאזלים, חורבות עתיקות, אוצרות ואף ספרים שיכולים להצית פלאש-בק לתקופה אחרת - מגוון רחב של מיני-משחקים ומשימות צדדיות. אבל בעצם אין בהם צורך. העלילה לא דוחפת אתכם לשם והמשחק עצמו קל מספיק גם בלי האוצרות הללו. משימות בודדות, לרוב המורכבות והמעניינות יותר, יהיו עמוסות בפאזלים ויתגמלו אתכם במיומנות חדשה, אבל ברוב המקרים תרגישו "היינו פה, עשינו את זה".
זאת בעיה מוכרת בלא מעט משחקי עולם פתוח אחרים, שפשוט מעמיסים על השחקן אינספור מטלות משעממות שכוללות איסוף של 29 מפתחות מ-18 סוגים שונים המוחבאים בכל פינה בעולם. הייתי שמח לראות במקום זאת יותר משימות מתוסרטות או דמויות צדדיות מעניינות.
הגרפיקה של המשחק היא ללא ספק אחת המרשימות בתעשייה, עם כמות פרטים מדהימה ותמיכה כמעט בכל אפקט, פילטר ופיצ'ר גרפי שבנמצא. גרסת המחשב כוללת מספיק הגדרות אופציונליות שגם מחשב גיימרים חזק במיוחד יתקשה להתמודד איתן. המחשב שלי למשל כולל שני כרטיסי 980 ti, ועדיין זחל סביב ה-20 פריימים לשנייה על הגדרות מקסימליות. רוב הסיכויים שתצטרכו להוריד חלק מההגדרות או להשתמש בגרסת ה-XBOX One, שמצליחה דווקא לשמור על קצב פריימים לא רע בכלל בלי לאבד יותר מדי מהאיכות הגרפית.
חובבי משחקי פעולה ימצאו ש-Rise of the Tomb Raider הוא אחד המשחקים הטובים ביותר שיצאו בחודשים האחרונים, אבל הוא רחוק מלהיות יצירת מופת. אם אתם מחפשים עולם פתוח מהנה וכבר סיימתם את Witcher 3, Assassin’s Creed: Syndicate ו-Fallout 4, זה בהחלט יכול להיות המשחק הבא שלכם, אבל אם עוד לא סיימתם אותם, מה לא בסדר אצלכם? בחזרה לחדר.