אסור להשוות: אפל טוענים שה-FBI גרוע מממשלת סין

הסלמה

פרשת אפלגייט – הדרישה של ה-FBI מאפל ליצור דלת אחורית במכשיר האייפון 5C שנמצא ברכבו של מבצע הפיגוע בסן ברנדינו, והסירוב של אפל לעשות זאת מחשש לפגיעה בפרטיות כלל המשתמשים שלה – ממשיכה להסתבך. בלב הפרשה, עומדת הנטיה של שני הצדדים להסלים את הרטוריקה שלהם.

טים קוק. לא נראה שהמאבק הזה הולך להסתיים בקרוב

ה-FBI הגיש תצהיר לבית המשפט שבו טען שלאפל אכפת יותר מאסטרטגיית השיווק שלה מאשר מהמלחמה בטרור, וזו הסיבה שהיא לא מסכימה לדרישות הצנועות שלו ליצור מערכת הפעלה שתעקוף את ההגנות של האייפון ושעליה הממשלה לא מוכנה לשים כל הגבלות. בכיר באפל בעט בחזרה בכל הכוח, ואמר שהדרישות שה-FBI מעלה חמורות יותר מהדרישות שאפל קיבלה אפילו מממשלת סין.

סין היא נקודה רגישה, לא רק משום שמדובר בדיקטטורה שמנהלת מעקב בלתי פוסק אחרי אזרחיה, אלא משום שברור שאם הדרישות של ה-FBI ייענו, הממשלה הסינית (והרוסית, והוויאטנמית, והסעודית, ו...) ידרשו מאפל סיוע לפחות ברמה שהיא נותנת ל-FBI. בכך, כניעה של אפל בארה"ב תסכן אזרחים בכל העולם. אגב, ידעתם שישראל נמצאת במצב חירום בלתי פוסק מאז הקמתה ושכל הזכויות שלכם תלויות ברצונו הטוב של המפקד הצבאי שלכם, אלוף פיקוד העורף? רק אומר.

כל הנושא הסתבך עוד קצת, כשאפל חשפה שה-FBI שינה את הסיסמה של חשבון האייקלאוד של החשוד בטרור, ושעל כן גם אם היא רצתה לסייע לבולשת, היא לא מסוגלת לעשות זאת. ה-FBI הפיל את התיק על המשטרה המקומית, וזו מיהרה להודיע שהיא פעלה על פי בקשת ה-FBI.  

רגע, אם יש לבולשת את הגיבוי של החשוד לאייקלאוד, מה בעצם היא מנסה להשיג? או. יש הרבה תוכן על האייפון, כך הם אומרים, שבכלל לא מגובה לאייקלאוד. למשל, שיחות טלגרם או Signal שהוא ניהל, אם ניהל, נשמרו על הטלפון ולא בשום מקום אחר. הגיבוי האחרון של האייפון נעשה 6 שבועות לפני הפיגוע.

אגב, אילו הסוכנות הממשלתית שעבורה עבד התוקף היתה טורחת להתקין תוכנה פשוטה על המכשיר – כן, זה היה מכשיר של העבודה – כל הבלגן היה נמנע כי מקום העבודה שלו היה יכול לקבל גישה ישירה למכשיר. אבל היא לא עשתה את זה.

ובינתיים, כל הבלגאן מקבל זוויות פוליטיות מגוונות. קרובי משפחה של קורבנות הטבח הודיעו שהם יצטרפו לבקשה של ה-FBI לפצח את המכשיר, בטענה הבעייתית למדי שהם רוצים מידע שלא קשור לחקירה אבל שיש להם זכות לקבל. וסנאטור רפובליקני טמבל – בשנים האחרונות הכפילות הזו מיותרת, לצערי – הודיע שהוא יעלה חוק שיהפוך את הסירוב של חברה לשתף פעולה עם ה-FBI לעבירה פלילית. אחר כך הוא נבהל וחזר בו.

ג'ון מקאפי. יאכל נעל?

ויש גם התייחסות ליצנית מאד לפרשת אפל. ג'ון מק'אפי, לשעבר מפתח תוכנת האנטי וירוס שנמלט מרשויות החוק בבליז והצליח לחמוק מהעמדה מדין על רצח ואחר כך פתח קריירה חדשה כמיליארדר סהרורי, התחייב שהוא יוכל לפצח את ההצפנה של האייפון המדובר בעצמו, בלי לדרוש שום דבר מאפל, אם יתנו לו גישה אליו, תוך 3 שבועות. אם לא יעמוד במטלה, הכריז חגיגית, הוא יאכל נעל בשידור חי. כמובן, הסיכוי שה-FBI יתן לטיפוס צבעוני כמו מק'אפי גישה לאייפון נמוך בערך כמו הסיכוי ששדרן טלוויזיה פוטוגני יהפוך לשר אוצר. אה, רגע.

נעדכן, כי לא נראה שזה הולך להסתיים בימים הקרובים.

לא בקרוב, מצטערים

לאו"ם היתה תכנית לחבר את כל העולם לרשת עד 2020. אז היתה.

עבור אנשים שחיים בעולם הראשון, או במדינות הפחות עניות בעולם השלישי, החיבור לרשת נראה כתופעה אוניברסלית. הוא לא. רק 53% מהעולם יהיו מחוברים לרשת עד 2020, והמדינות העניות ביותר בעולם יצליחו לחבר עד אז רק 16% מהתושבים שלהם. והם, כמובן, יהיו התושבים שחיים ברווחה יחסית.

הלא מחוברים

הוועדה שבחנה את הנושא אומרת שבקצב הנוכחי, רוב התושבים במדינות העניות יהיו מחוברים לרשת רק ב-2042. המשמעות היא פער דיגיטלי הולך וגובר: לכל מי שמחובר לרשת יש יתרון שרק יילך ויגדל עם השנים. כרגיל, מי שיש לו יקבל עוד ומי שאין לו, החוסר הזה יהפוך משמעותי יותר.

הדו"ח אומר שכדי שיחול שינוי, חיבור לרשת – שמוגדר כחיבור עם תכנית גלישה של ג'יגהבייט אחד לחודש – צריך לעלות לא יותר מ-2% מהמשכורת הממוצעת במדינה. התכנית הקודמת של האו"ם דיברה על 500 ג'יגהבייט בעלות של 5% מהמשכורת. מסתבר שזה שאפתני מדי.

הפער, ציין הדו"ח, הוא גם מגדרי. נשים מרוויחות פחות מגברים ועל כן מסוגלות פחות להרשות לעצמן חיבור רשת. במילים אחרות, הפער הדיגיטלי דוחף אותן אחורה. נהדר.

קצרצרים

1. סמסונג הציגה אתמול את מכשיר הדגל החדש שלה, הגלקסי S7, ונראה שהיא הקשיבה לתחינות משתמשיה: היא החזירה פיצ'ר שהיה קיים בסדרת המכשירים במשך שנים ונעדר מהגלקסי 6, קרי היכולת להוסיף למכשיר זיכרון חיצוני על מכשיר מיקרו SD. נחמד מצידה. עכשיו, אם רק אפשר יהיה לקבל בחזרה את היכולת להחליף את הסוללה.

2. משטרת סיאטל ניסתה לעשות משהו חיובי ולערוך מסיבת עיתונאים שפתוחה לקהל הרחב בעיר. הבעיה שהיא בחרה לשם כך בשירות בשם NextDoor. זה מאפשר לאנשים ברחבי ארה"ב להשתתף באירועים על פי מקום מגוריהם. האירוע של משטרת סיאטל היה פתוח לכל תושבי העיר, אבל כאשר עיתונאית מקומית ניסתה לדווח על השאלות שהוצגו למפקד המשטרה, היא הופתעה שהשירות מזהיר אותה מכך וזמן קצר לאחר מכן גילתה שהיא ננעלה מהשיחה.

למה? ובכן, החברה טענה שאין שום בעיה עם המידע שמפקד המשטרה עצמו מסר – הוא אישיות ציבורית – אבל השאלות שהופנו אליו הן בבעלות האנשים שהעלו את השאלות, ועל כן העיתונאית היתה צריכה לקבל את רשותם מראש להשתמש בתוכן שלהם. זה מה שקורה כשמנהלים אירוע ציבורי באמצעות חברה פרטית, ולא מהחכמות שבהן: חופש הביטוי והחופש לדעת נסוגים מפני שיקולים אוויליים מהרגיל של זכויות יוצרים.

3. ואם כבר שיקולים אוויליים של זכויות יוצרים, הנה המקרה המשונה של ג'ורדן גווייתר. הלה משתתף במשחקי תפקידים חיים, LARP בלעז, שבהם אנשים מכים אחד את השני במקלות ספוג מעוצבים כחרבות ויורים אחד בשני חיצי ספוג. גווייתר מייבא מגרמניה חיצים כאלה ומוכר אותם לקהילה. מיד קפצה חברה בשם Global Archery, שמייצרת חיצים כאלה, וטענה שהוא פוגע בזכויות היוצרים שלה. החברה אף התרברבה בפניו שהיא הולכת להטביע 150,000 דולרים בתביעה נגדו.

LARP וחיצי ספוג צילום: virginsuicide photography

גווייתר קלט שאין לו סיכוי להתמודד עם גוליית כזה בכוחות עצמו, אז הוא פתח קמפיין לגיוס כספים. החברה זעקה שוב, הפעם על כך שהוא פרסם את עצם התביעה נגדו כי מדובר בפגיעה בשמה הטוב, וניסתה להוציא צו איסור פרסום על עצם ההליך. וואלה. אם רציתם שלא יחשבו שאתם בריונים עם עוכרי דין, אולי לא הייתם צריכים לתבוע גיימר בעילות מופרכות. ה-EFF התייצבה לצידו של גווייתר והגישה תצהיר לבית המשפט, שבו היא אומרת שהתיקון הראשון לחוקה מגן על זכותו של גווייתר לדבר על ההליך שמתנהל נגדו.

4. בשנת 1982, הוציאה אטארי את המשחק ET, המבוסס על הסרט המצליח של שפילברג מאותה השנה. המשחק נחשב מאז למשחק הגרוע ביותר בהיסטוריה: החברה נאלצה לקבור אותו וזמן קצר לאחר מכן היא קרסה. טוב, זה כנראה לא היה קשור. עכשיו מעצב המשחק, הווארד סקוט וורשאו, מנסה להציג את הצד שלו: המנכ"ל, כך הוא מספר, ביקש ממנו להוציא משחק תוך 5 שבועות. בדרך כלל, אומר וורשאו, עבודה על משחק לקחה חצי שנה ויותר. הוא קיבל יומיים לערוך תכנון ראשוני של המשחק ואחר כך הוטס לפגישה עם שפילברג. זה האחרון, אומר וורשאו, תהה למה הוא לא עיצב משהו בנוסח פאקמן. וורשאו, שהיה המעצב היחיד, עבד על המשחק מסביב לשעון. התוצאה כצפוי.