האלגוריתמיקה של האמינות

לפני המבול, בערך לפני אלף שנות מובייל, תום פרידמן פרסם ב-2005 את הספר "העולם הוא שטוח". אבל גם פרידמן לא ידע עד כמה העולם יהיה שטוח, או ליתר דיוק מסך שטוח של סמארטפון שיהפוך לחלק בלתי נפרד מכף היד שלנו, הזיכרון שלנו, המפה שלנו, החברים שלנו, החנויות שלנו, אפילו הספורט והבריאות שלנו, ואולי גם הרגשות שלנו. זה לא יהיה מוגזם לקבוע שאנחנו יכולים להחזיק בכף היד כמעט את כל המידע שאנחנו זקוקים לו כדי לחיות בעולם שטס במהירות למאה העשרים ושתיים.

באותו זמן, עם אותן אצבעות שמקלידות על המסך אנחנו מספקים לעולם המון מידע על עצמנו. בעולם של אלגוריתמיקה של ביג דאטה, גם אנחנו מידע. אנחנו קומודיטי. היום כל מי שמחפש משהו או משתף את עצמו לדעת מבין שהוא דאטה שמנוטרת, מפולחת, מנותחת עד אחרון הבייטים. כל מי שחיפש מלון בניו יורק בטריפ אדוויזר יודע שמלונות ניו יורק ירדפו אחריו בעקשנות. כל מי שכתב במייל שכואב לו הראש, יחטוף את זה בכל האתרים שאליהם ימשיך. ההצעות מימין ומשמאל, באתרים ובפידים, יקפצו וידלגו מעל חוסמי הפרסומות כמו עוץ לי גוץ לי, כמו ספחת.

אז אם אנחנו בעצמנו דאטה ברור שאנחנו חייבים לבדוק מי מחזיק בדאטה ומה הוא עושה בדאטה. כי מי שמחזיק בדאטה שלנו משתמש במידע הזה לתועלתו, ולא דווקא לתועלתנו. ושאלה נוספת: אם אנחנו או הדאטה שלנו מוצר, איך גם אנחנו יכולים להרוויח משהו, ולא רק להגדיל את האקזיטים של האנשים המחזיקים באלגוריתם. גם זה אולי סטארט-אפ.

בכל מקרה, לא באתי הבוקר לבכות את אובדן הפרטיות בנבכי הביג דאטה. חבל להכביר מלים - זה מאחורינו. הג'יני יצא מהבקבוק ולא יחזור אליו לעולם. כולנו כאן כדי לשרת את האלגוריתם שרוצה למכור לנו, והוא רוצה לדעת בדיוק איפה המובייל שלנו ברגע זה בדיוק, כדי למכור לנו טוב יותר, מהר יותר, חזק יותר. אני חי עם זה. זאת אומרת, יש לי ברירה? אני יכול לזרוק את הסמארטפון שלי לים, אבל אני יודע שאני לא באמת יכול לחיות בלי מובייל.

השאלות שמטרידות אותי יותר, כמי שעוסק במידע עוד מהימים ההם - תקופת המזוזואיקון שלפני המצאת הרשת - הן מי מייצר את המידע ואיך הוא מייצר מידע, מי מפיץ מידע ומי שולט בערוצי ההפצה של המידע. השאלות האלה מתחדדות ככל שפלאי הטכנולוגיה מצליחים לדחוס את המידע כולו למסכים שטוחים וקטנים שאנחנו לא נפרדים מהם 24/7.

כל המידע שבעולם בכף ידכם. באמת מאמינים שזה בחינם? צילום: shutterstock

לכן, בואו נדבר על המידע שאנחנו מקבלים. אחרי שאיבדנו את הפרטיות והפכנו בעצמנו לדאטה, בואו לפחות נדאג לכך שהמידע שאנחנו מקבלים יהיה אמין. לפחות זה. באתרי השיתוף וההמלצות אנחנו רוצים לדעת שבני אדם כתבו בתום לב המלצות ודירגו והחמיאו או קטלו, ולא רובוטים שעיוותו את מנועי ההמלצות. אנחנו רוצים לדעת שלא משחקים לנו בתודעה. ואם זה נכון כשבוחרים מסעדה או בגד, תחשבו כמה חשוב האינטגריטי של המידע שאנחנו מקבלים באתרי החדשות והאקטואליה, בנושאים חשובים יותר, הבריאות שלנו. הכסף שלנו. הביטחון שלנו. הממשל שלנו, החיים עצמם.

התמכרנו לנוחות הנפלאה של קבלת מידע חינם, בכל נושא, בזמן אמת, לכף היד שלנו. ולא עצרנו לשאול מי משלם את החשבון. הגבולות הפרוצים בין מידע נקי מאינטרסים, מועיל, בעל ערך, לבין מידע מוטה, מעוות ומקולקל, עלו רק לאחרונה לסדר היום בוויכוחים על "תוכן שיווקי", "מידע ממומן" ושאר המלים המכובסות. יותר ויותר אנשים מתחילים להבין – כך אפשר לקוות – שהם משלמים מחיר יקר על מידע חינם, מחיר לא שקוף, אבל הוא שם. כי כידוע אין ארוחות חינם בעולם הזה, גם אם מזמינים את הארוחה במובייל.

הפיתרון כרוך בשינוי המודל של איסוף והפצת המידע, לפחות בכל הנוגע למידע חשוב, משמעותי או חיוני. אנחנו חייבים להפוך בחזרה את המידע למוצר בעל ערך, שיש לו מחיר סביר. מוצר שבני אדם מוכנים לשלם עבורו כדי לשמור על האמינות שלו. כך למשל אתרי חדשות ואקטואליה יישענו לא רק על פרסום, גלוי או מוסווה, אלא גם על תשלום של הקוראים. פיננשל טיימס וניו יורק טיימס ועוד עיתונים רבים בעולם כבר הבינו את זה. גם בישראל יש ניסיונות להעניק ערך מחודש למידע. כולנו צרכני מידע. לכן אנחנו צריכים להחליט מה אנחנו רוצים: מידע לא אמין שמישהו מממן כך או אחרת בשירות אינטרסים לא ידועים, או מידע אמין שיעזור לבני אדם לעשות בחירות תבוניות בעניינים החשובים באמת. בשביל ההחלטה הזו לא צריך אלגוריתם.