דו"ח טכנולוגי
פוסט טראומה: האנשים שמסננים תמונות בפייסבוק
עובדי הרשת החברתית שמוחקים תמונות פורנוגרפיות ותיעודי רצח סובלים מהפרעות נפשיות, שוטרים גנבו תמונות עירום מסמארטפונים שהחרימו ומה עבר בראשו של הסטארט-אפיסט ששלח ויברטור לעיתונאית
כמו הלם קרב
טראומה מסטטוסים? יש דבר כזה
שוטר תנועה אמריקאי בפעולה צילום: שאטרסטוק
נשיא ארה"ב, ברק אובמה צילום: אי אף פי
הלייקים שלכם לא באמת עוזרים, אם תהיתם
מה עוד נשים אוהבות? צדפות, אני אשלח לה צדפות! צילום: shutterstock
חשבתם פעם איך זה שאתם יכולים לדפדף בפיד שלכם בפייסבוק בלי לראות תמונות של ראשים ערופים או אברי מין? זה בזכות צבא קטן של אנשים שתפקידו לנקות את כל הזבל הזה מפייסבוק לפני שהוא מגיע אליכם.
קוראים להם "מודרטורים של תוכן" ויש ככל הנראה כ-100,000 מהם או אף יותר; ההערכות הן שהם מהווים כמחצית מכלל העובדים של חברות הרשתות החברתיות. תפקידם בחיים הוא לצפות, יום יום ושעה שעה, בכל התוכן שלא אמור להגיע לעיניים שלכם. הם רואים את הפורנו הקשה, את הראשים הערופים, את תגובות הנאצה וביטויי השנאה.
הם לא מועסקים כעובדי הייטק מן המניין ולא מקבלים את התנאים של המהנדסים. הם רק מנקי הזבל האנושי שמבעבע בצינורות של פייסבוק וטוויטר. הם עובדי קבלן, והם מקבלים שכר ותנאים של עובדי קבלן. ובאיטיות אך בעקביות, הם מפתחים הלם פוסט טראומטי ופגיעות נפש אחרות.
טראומה מסטטוסים? יש דבר כזה עבדכם הנאמן לא איסטניס במיוחד ולא פשוט לזעזע אותו. אבל את הראש הכרות הבלתי מתוכנן הראשון שראיתי לא אשכח. השנה היתה 2004, המקום אתר חדשות פופולרי בשעתו. כמי שהיה אחראי על כיסוי עיראק, בין השאר, ראשים כרותים לא היו משהו חריג. אבל אלה תמיד הגיעו אחרי התרעה ראויה. ידעת מה אתה הולך לראות בקישור לפני שהקלקת עליו. ואז, באוגוסט 2004, היה הפיגוע בבאר שבע. פיגוע זה לא משהו שיש בו זמן מיותר במערכת חדשות מקוונת. נכנסתי לפיד התמונות של רויטרס כדי לחפש תמונות. בישראל, כידוע, לא מראים תמונות קשות. ברויטרס הראו. התמונה השלישית או הרביעית היתה של ראש כרות ליד חלון באוטובוס. לומר שלא הייתי ערוך לזה יהיה אנדרסטייטמנט. זה רדף את שנתי כמה ימים.
מה עובר על אנשים שצריכים, למחייתם, לסנן תוכן כזה וקשה יותר - וכזה שמגיע לעתים קרובות בלי שום התראה - אני לא יודע ומקווה שלא אצטרך לדעת. עובד לשעבר בתחום מספר שלפני כשמונה שנים, הוא פנה לממונה עליו בהלם "אלוהים אדירים, קיבלתי סרטון של ראש כרות". "הו", השיב הממונה, "איזה מהם?" זה היה השלב שבו החליט העובד שהוא לא רוצה להיות מומחה בתחום, והתפטר.
אחרים לא קיבלו את ההחלטה ההגיונית הזו, אולי לא יכלו להרשות לעצמם. הם מדברים על טראומות, על אלכוהוליזם, על הפרעות אכילה, על שימוש לרעה בתרופות. יוטיוב מעסיקה יועצים בתחום, אבל לא כל העובדים יודעים איך להגיע אליהם. כשנתחיל לדבר על המחיר שגבתה המהפכה הדיגיטלית, המחיר שאנחנו אף פעם לא מביאים בחשבון, נצטרך להכניס לרשימה גם את פגועי הנפש של הרשתות החברתיות.
כשזה לא בענן
לפני כחודש נחשפה פרשת דליפת תמונות העירום של ג'ניפר לורנס ושאר סלבריטאיות. בעקבותיה, הוצגה הטענה שמי שלא רוצה שהתמונות האינטימיות שלו יגיעו לידי כל חרמני האינטרנט, מוטב יעשה אם פשוט לא יעלה אותן לענן.
מעבר לכך שזו האשמת הקורבן, זה גם פשוט לא נכון - ויעיד המקרה הבא: חקירה בקליפורניה מעלה ששוטרים שהחרימו סלולרים של נשים כחלק ממעצר, העבירו ביניהם תמונות עירום של הנשים שמצאו על המכשירים.
שוטר תנועה אמריקאי בפעולה צילום: שאטרסטוק מה עכשיו? נטען שלנשים אסור להחזיק תמונות עירום שלהן על המכשירים שלהן, שמא אחד מאבירי שלטון החוק יחליט לסחור בהן? או שפשוט נלך ישירות לעמדה, שראשה המכוער מבצבץ כמעט מתחת לכל העמדות הללו, שנשים שמצלמות את עצמן בעירום הן פרוצות שיכולות להאשים רק את עצמן?
ואה, כן: אם היתה עוד סיבה לאסור על שוטרים לעיין בטלפון הסלולרי שלכם בלי צו, הנה היא.
אבל אין לך הוכחות!
עורך דין עקשן, אליוט שושארדט מפיטסבורג, החליט להוכיח שבארה"ב יש עדיין שלטון חוק: הוא תבע מבית משפט להעמיד לדין את מר ברק אובמה שאחראי על ה-NSA, כמו גם את בכירי המודיעין שלו, משום שהם הפרו את זכויותיו של שושארדט על פי התיקון הרביעי לחוקה. זה האחרון אוסר על חיפוש ללא צו; שושארדט טוען שכאשר אובמה אישר איסוף כולל של מטא-דאטה בכל מכשירי הסלולר בארה"ב, הוא הורה למעשה על חיפוש בלתי חוקי. איך ניסח את זה הנרי קיסינג'ר? "את הבלתי חוקי אנחנו מבצעים מיד; הבלתי חוקתי, דורש קצת יותר זמן".
הממשלה נקלעה למצוקה, שזה בדיוק מה ששושארדט רצה. עכשיו היא דורשת את ביטול התביעה שלו, לא משום שאין לה בסיס, אלא משום שלדבריה שושארדט לא יכול להוכיח שהוא נפגע ישירות מהצווים של אובמה, ועל כן אין לו קייס.
נשיא ארה"ב, ברק אובמה צילום: אי אף פי פה נוצר סוג של מלכוד 22: כדי ששושארדט יוכל להוכיח שיש לו זכות עמידה, כלומר שהממשלה ריגלה אחריו, הוא צריך גישה למידע הרלוונטי. את המידע הזה מגדירה הממשלה כסודי ומסרבת בתוקף לחשוף. כלומר, הממשלה מונעת משושארדט את המידע שהוא צריך כדי לקבל זכות עמידה, ואז טוענת שאין לו זכות עמידה כי הוא לא יכול להוכיח כזו.
שושארדט נתמך על ידי ארגונים שוחרי טוב, כמו ה-EFF וה-ACLU. לא הייתי בונה על התיק הזה יותר מדי, כי בניגוד למיתוסים, בתי המשפט לא נוטים לפסוק נגד הממשלה כשזו אומרת את מילות הקסם "בטחון לאומי" - אף שספק אם יש ביטוי אחר ששימש להלבנת כל כך הרבה פשעים.
ניצחון הבטטות, ניצחון התאגידים
האינטרנט, כפי שחזו אותה האוטופיסטים שדיברו עליה בהתלהבות לפני שמישהו שמע עליה, היתה אמורה להיות הכלי שישחרר אותנו. היא היתה אמורה להיות כלי התקשורת האולטימטיבי, שיאפשר לכל המידע שהתאגידים עושים הכל כדי לחנוק להגיע למי שצריך לקבל אותו. זה לא קורה. עידן הזהב המיוחל של האקטיביזם, שבו הסיסמה "אם אתה לא זועם, אתה לא שם לב", לא הגיע. מדוע? כי יש הרבה יותר בטטות כורסה משחשבו האוטופיסטים.
הלייקים שלכם לא באמת עוזרים, אם תהיתם הם, אחרי הכל, נוטים לחשוב שבני האדם הם כמוהם: סקרנים, עירניים, חושבים שצריך לתקן את העולם. זה לא המצב. רוב בני האדם עובדים יותר מדי שעות ונחים פחות מדי. אקטיביזם כורסה הוא אופציה משכרת: הלייק שלך לא יעשה שום דבר, אבל הוא ישכנע אותך שעשית את המעשה הטוב היומי - ואתה אפילו לא צריך לזוז.
וכמובן, כמויות הבידור שבהן מסממים אותנו עושות את שלהן; אם הרומאים שלטו בהמונים שלהם באמצעות לחם וקרקסים, אצלנו דוחפים תוכניות ריאליטי כדי להשכיח את העדר הלחם. בהחלט יתכן שהאינטרנט, במקום כלי השחרור הגדול, תהפוך לאחד מהכלים הבסיסיים של השעבוד.
קצרצרים
1. יש לך את זה ביותר מיזוגני? יש סטארט-אפ בשם Need, כמסתבר. לחברה יש מנכ"ל, אחד בלייק פרנסיס. הלז רצה למשוך תשומת לב עיתונאית והצליח מעבר למשוער (תוך הוכחה חוזרת לכך שלא כל פרסום הוא חיובי). פרנסיס שלח חבילת שי לעיתונאית קריסטן בראון מהסן פרנסיסקו כרוניקל. בראון התרגלה לקבל חבילות כאלה מחברות סטארט-אפ, אבל כפי שציינה בקרירות אחר כך, זו היתה הפעם הראשונה שהחבילה שקיבלה הכילה צעצוע מין ושמן סיכה (כמו גם צדפות ובקבוק טקילה). פרנסיס לא הצליח להבין מה הבעיה. התוכלו, קוראים יקרים, להשכיל אותו מה לא בסדר בהתייחסות לעיתונאית רק על פי מינה? האם פרנסיס היה שולח צעצועי מין גם לעיתונאים גברים? במחשבה שניה, אני לא רוצה תשובה לשאלה הזו.
מה עוד נשים אוהבות? צדפות, אני אשלח לה צדפות! צילום: shutterstock 2. חלאות המין האנושי ששולחות לכם ספאם נגוע - כזה שמכיל קישור שישעבד את המחשב שלכם לאיזה בוטנט, או סתם יחטוף אותו וידרוש כופר - נאלצות להתעדכן כל הזמן בחדשות. אחת השיטות היא לשלוח מייל שלכאורה יוביל אתכם לידיעה מסמרת שיער שקשורה למשהו שקרה לאחרונה. בשבועות האחרונים, הם התחילו להשתמש במגפת האבולה כטריגר. אולי הגיע הזמן ליצור את אינדקס הספאמרים: היותה של ידיעה בתודעת הציבור תמדד על פי התפוצה שלה בקרב שולחי הספאם. נראה לי שזה יהיה מדויק יותר, כמדד של ויראליות על כל פנים, מאשר נילסן. יש יסוד סביר להניח שבמערב, על כל פנים, נפגעי הספאם יהיו רבים מנפגעי האבולה עצמה.
3. הספאמרים הם לא היחידים שעושים כסף מהאומללות האנושית. איש העסקים ג'ון שוורץ רכש את הדומיין ebola.com תמורת 13,500 דולר ב-2008 והימר בחוכמה שהמגפה תשוב. לפני כמה שבועות, הוא שקל הצעה למכור את שם הדומיין ב-150,000 דולר, אבל החליט לחכות קצת. עכשיו הוא מכר אותו ב-200 אלף. נהדר.
4. חדשות הבועה: באפריל הערכת השווי של AirBnB עמדה על עשרה מיליארד דולר, אלוהים יודעת למה. עכשיו הערכת השווי שלה עומדת על 13 מיליארד. מה עשתה החברה בחצי השנה האחרונה שהוסיף להערכת השווי שלה שלושה מיליארד דולר? כשהבועה תפקע, נקווה שאף אחד מאיתנו לא יעמוד קרוב מדי. למנכ"לים ולבכירים בחברות אין מה לדאוג; הם כבר הגנו על עצמם. לבי עם עובדיהם.
5. הסטארט-אפ המעניין Ellp, שאמור להיות רשת חברתית ללא פרסומות או מכירת המידע של המשתמשים, הותקף תוך זמן קצר על ידי ספקנים. נטען שבעתיד, החברה שזכתה להשקעה מאנשי הון סיכון, תיאלץ ליישר קו עם פייסבוק ודומותיה ולמכור את המידע. בתגובה, נקטה אלו בסוף השבוע במהלך חריג: היא הפכה את עצמה לחברה לתועלת הציבור, שהצ'ארטר שלה אוסר על מכירת פרסומות או מכירת מידע. הצ'ארטר קובע עוד שאם החברה תמכר, הקונים יהיו מחויבים גם הם לסעיפים הללו. בכך משליכה אלו את עצמה על רצונו הטוב של ציבור משתמשיה. נקווה שיהיה די ממנו.
