שוד הטלפונים הגדול

מדינת ניו יורק רוצה עזרה במניעת גניבת סמארטפונים, המחוברים מגלים שחיבור קבוע פוגע ביכולת הריכוז, והחברות מתעלמות מגוגל+

יוסי גורביץ 11:3413.05.13

תגיות:

העלפ!

גניבת סמארטפונים הופכת למכת מדינה בניו יורק, והתובע הכללי של המדינה, אריק טי. שניידרמן, החליט לעשות משהו בנידון. הוא שלח מכתבים לאפל, גוגל, מיקרוסופט וסמסונג בדרישה לדעת מה לעזאזל הן עושות בנושא.

פחות רציחות, אבל יותר גניבות טלפונים. ניו יורק במאה ה-21 צילום: amiaga.com

שניידרמן ציין בעוקצנות שמדובר בתעשיה שמגלגלת מיליארדים, כך שכנראה היא יכולה לעשות יותר כדי למנוע את גניבת המכשירים שלהם. בכך הוא נגע, בזהירות, בבעיה המרכזית של תופעת הגניבות: ליצרניות המכשירים יש אינטרס מסחרי בכך.

אחרי הכל, אם המכשיר שאליו התמכרת נגנב, אתה תשיג לעצמך אחד חדש. יכול להיות שיש לך ביטוח מול חברת הסלולר שלך, או שרכשת ביטח עצמאי. כך או כך, מכשיר חדש ייקנה – בין אם בכספך, בכספה של חברת הסלולר, או בכספה של חברת הביטוח. יצרניות הסלולר ירוויחו בכל מקרה.

בעיר ניו יורק מדובר בתופעה כל כך נרחבת, עד שהמשטרה טוענת שאלמלא גניבות הסמארטפונים היא היתה מסוגלת להראות ירידה בפשיעה בשנת 2012. צריך להתייחס לטענה הזו בספקנות, ועדיין: אפשר היה לצפות מגוגל, אפל וסמסונג שיפנו חלק מהמיליארדים שהן גורפות כדי להגן על הלקוחות.

אבל, כל זמן שהלקוחות לא מצביעים ברגליים אלא רק קונים מכשירים חדשים, למה להן? שורת הרווח שלהן מתנפחת והן מחויבות, כחברות, לא ללקוחות אלא לבעלי המניות שלהן. זו נקודה שמשום מה נוטים לשכוח.

לומר "לא"

רובין סלואן מסאן פרנסיסקו נראה, במבט ראשון, כמו נאו-לודיט: יש לו טלפון סלולרי ישן מבית נוקיה שיודע לעשות רק דבר אחד: לקבל ולהוציא שיחות. הוא גם כותב בעט ונייר וקורא ספרים שעשויים מעץ מת, לא מאסופה של ביטים. אבל הוא דווקא חלק מתעשיית הניו-מדיה: הוא עבד בטוויטר כמנהל תקשורת, והוא עדיין בתחום. הוא פשוט למד להתנתק.

סלואן הוא אחד מרבים. יותר ויותר אנשים בעמק הסיליקון לומדים בדרך הקשה על המחיר שגובה חיבור תמידי: הוא מחסל את יכולת הריכוז שלך. אתה מנסה לכתוב פסקה, ופתאום פינג – הגיע עוד מייל. אתה ממשיך, והפיתוי לבדוק האם מישהו הגיב לשנינה האחרונה שלך בטוויטר מרים את ראשו המכוער. הבעיה של העידן המחובר היא הסחת הדעת הבלתי פוסקת: כל העולם למד שהוא צריך לשלוח כמה שיותר חומר החוצה, לאנשים אחרים.

זה לא היה כך לפני עשר שנים. הצפת המידע הזו, שביום אחד בשנת 2013 נשלח יותר חומר כתוב מאשר בכל שנת 1913, היא תוצר של חמש השנים האחרונות. הדחף לחלוק הכל הוא דחף מיוצר, שמטרתו להכניס כסף למארק צוקרברג.

כאשר רוצה לכתוב משהו שארוך מ-200 מילים, החיבוריות הקבטעה הזו מפריעה. אז אנשים לומדים להציב גבולות. יש זוגות שקבעו שלא מכניסים גאדג'טים לחדר המיטות. אחרים מנתקים את הווייפיי בסופי שבוע. בסאן פרנסיסקו תופס תאוצה משחק חברה: עם ההגעה למסעדה, כולם מניחים את הטלפונים שלהם במרכז השולחן. הראשון שנוגע בשלו משלם עבור הארוחה של כולם. אחרי הכל, האנשים שאיתך הם מה שחשוב.

גוגל+? מה זה?

הטרשת החברתית של גוגל, גוגל+, ממשיכה לחרחר. החברה הימרה על חלק ניכר מהקופה כאשר הוציאה את התועבה, וחיברה אותה לחוויית החיפוש של המשתמש. היא ידעה שהיא צריכה, ובדחיפות, את כל המידע החברתי של המשתמשים שלה אם היא רוצה להיות מסוגלת להתחרות בפייסבוק.

לארי פייג', מנכ"ל גוגל. הדבר היחידי שעומד בין גוגל+ וסגירתה? צילום: בלומברג

דא עקא, שלמשתמשים אין כוח לעוד טרשת חברתית, והם התעלמו ממנה למרות הפיצ'ר המרכזי והחדשני באמת של גוגל+: המעגלים, המעניקים לך את היכולת לנתב את המידע שלך בקלות וביעילות לקבוצות שונות של עוקבים, מחברים, חברים לעבודה ועד בני משפחה.

וגל מצידה עשתה הכל כדי לקדם את המוצר, כולל דחיפתו לכל חור אפשרי. אבל המאמץ כושל. יש רק קבוצה אחת של אנשים שיש לה עניין לדחוף את החומר שלהם לכל מקום אפשרי ברשת, והם נקראים רועצי מדיה חברתית: קרי, האנשים שעושים את כספם מכך שהם משכנעים חברות שחשיפה שווה הכנסות ושהם מחזיקים בתורת הנסתר שתגביר את החשיפה.

הרמ"חים מצידם כבר ויתרו על גוגל+. למשל, פיצה דומינוס יצאה במבצע בעמוד הפייסבוק שלה לאחרונה, שזכה ללא מעט הצלחה. אבל מי שבדק את עמוד הגוגל+ שלה, מצא שהוא עודכן לאחרונה באוקטובר 2012. ואם הרמ"חים ויתרו על גוגל+, כנראה שהם יודעים למה: חבל על הזמן, על המאמץ ובמיוחד על הכסף.

מנתוני נילסן עולה שמשתמש גוגל+ ממוצע שורץ שם שש דקות בחודש. בפייסבוק הוא רובץ שש שעות. מהמידע שהרמ"חים מוסרים עולה שאלמלא האינטגרציה של גוגל+ עם שירותי גוגל אחרים, הם לא היו משקיעים בה גם את המאמץ הקיים.

נראה שמה שעומד בין גוגל+ ובין הגורל שפקד את גוגל וייב הוא רק האגו של מנכ"ל החברה, לארי פייג', שתלה בה כל כך הרבה מהיוקרה שלו.

קצרצרים

1. דיווחנו אתמול (א') על העובדה שבפיירטביי מתגאים בכך שהם מציגים לכל מאן דבעי את האפשרות להוריד תכניות של אקדח להדפסה. מסתבר שהגנבים שם חושבים שלכל אחד יש גם זכות לכלי רצח, כמובן בתנאי שקודם כל יש לו את הכסף למדפסת תלת מימד. מי שהחליט שהקטע לא מתאים לו הוא קים דוטקום, שהודיע שהתכניות האלה יוסרו מאתר שיתוף הקבצים החדש שלו, מגה. כל הכבוד, רק שכאן עולה השאלה: כל הרעיון של מגה הוא שהקבצים שלה מוצפנים אפילו מפניה, כך שאי אפשר להאשים אותה בשיתוף קבצים כי היא באמת לא יודעת איזה קובץ מועלה. אם כך, איך דוטקום יודע שהעלו אליו דווקא את הקבצים המסוכנים האלה?

קים דוטקום. אז, מוצפן או לא מוצפן? צילום: בלומברג

2. יוזמה ראויה לשבח של גוגל נופחת את נשמתה: חיפוש באמצעות סמס. הרעיון היה פשוט: יש לך טלפון פשוט ואתה לא יכול לגלוש על חבילת דאטה, אבל עדיין צריך פרט מידע? שלח סמס לגוגל עם השאילתה והיא תחזיר לך תשובה. מסתבר שלא מעט אנשים השתמשו בשירות הזה, ועכשיו הוא למרבה הצער כבר לא איתנו. מותר לתהות האם העובדה שגוגל היא עכשיו הבעלים של חברה שמייצרת טלפונים חכמים, מוטורולה מוביליטי, השפיעה על ההחלטה הזו.

3. יש אנשים מטומטמים בעולם, אבל זה באמת שיא חדש: אמא אמריקאית שבנה בן ה-14 נפגע מירי החליטה שהדבר הראשון שהיא צריכה לעשות הוא לחפש טיפול לפצעי ירי ברשת. נמסר שהבן שכב על הרצפה וסייע בחיפוש משם. רק לאחר שבע שעות היא פינתה אותו לחדר המיון. ניתן להניח שחלק מהעיכוב נובע מכך שהיו לה סיבות טובות לא לדווח על תקרית הירי, אבל זו הסחפות קשה.

4. טמבל שהחזיק ב-50 אלף זהויות גנובות והתחמק במשך שנים מהחוקרים שניסו ללכוד אותו, נתפס אחרי שהחוקרים גילו שיש לו נטיה לצלם את האוכל שהוא אוכל באינסטגרם - בכל הזהויות השונות שלו. תמונה של סטייק ומקרוני בגבינה שלחה אותו לשנים ארוכות של אכילה בחדר אוכל של מערכת הכליאה.