לצאת בקומה הנכונה

כשהתעוררתי למחרת שאלתי את עצמי באיזו קומה אני נמצא. חלפו רק כמה רגעים, ותחושה נעימה מילאה את ההכרה: מעכשיו רק קומה אחת.  

שנה וחצי הסתובבתי בין שתי קומות. ליתר דיוק, נעתי בשתיהן במקביל. ובכל אחת מהקומות התנהלתי כאילו האחרת כמעט לא קיימת. בקומה אחת, נקרא לה העליונה, התנהל העולם הרגיל של העבודה שלי, כמנכ"ל חברת ברודלייט. בקומה הזו החברה המשיכה לשעוט כשהיא מחזרת במרץ אחר עסקאות בשוק הסיני, יולדת דור חדש של מוצרים, חולמת על דור נוסף מורכב פי כמה ומזמזמת מנגינה עליזה על הנפקה בנאסד"ק בשנה הבאה. כל זאת תוך כדי שהיא נלחמת בשוק בכמה יריבות גדולות פי כמה, ובראשן ברודקום. ובאותו הזמן, מה מתרחש בקומה התחתונה? עסקת המכירה של ברודלייט לאותה ברודקום.

רענן גבירצמן, מנכ"ל ברודלייט צילום: עמית שעל

תנועה סימולטנית בשתי הקומות היא משימה כמעט בלתי אפשרית. הצורך להימנע מזליגת מידע בין הקומות הוא עילאי. יש גם משחק תפקידים לא פשוט. מי עמית ומי טורף, מי הוא מה בכל קומה. האנשים שרוצים להעיף אותי מהשוק בקומה העליונה הם אלה שמזמינים אותי להפוך לאחד משלהם בקומה התחתונה. בזמן שהרבצתי בעובדים מוטיבציה, "נכה במתחרים ללא רחם", שאלתי את עצמי אם אחרי שקראו את הרכילות האחרונה בעיתון בנוגע לעסקה הם בכלל מאמינים לי. הם בטח מאוכזבים מעוד מפגש עם המנכ"ל שבו לא אוזכרה העסקה שאפילו הדודה מחדרה כבר שואלת אותם עליה. דרושה הרבה אנרגיה כדי לשחק תפקיד כפול, להיות כולי בכל אחת מהקומות, כל הזמן, כאילו האחרת לא קיימת.

עד לערב פסח 2012, שבו הושלמה העסקה. למחרת התעוררתי לעולם בלי כפילות. חזרתי לתפקד בפוזיציה אחת: האחראי על האינטגרציה של ברודלייט לתוך ברודקום. בדיוק שנה אחר כך פסעתי במסדרונות החברה בפעם האחרונה. מהאיחוד נוצר מבנה איתן ומשגשג, שכבר העניק יתרונות מגוונים לחברה הרוכשת. תפקידי הושלם. אני נכנס למעלית, ועובר לקומה חדשה.

רענן גריצמן הוא לשעבר מנכ"ל ברודלייט, שנמכרה לברודקום

בסוף נובמבר 2003 נפגשתי עם בארי מייקוף, מנכ"ל נטגריטי, וחתמנו על טיוטת ההסכם למכירת ביזנס לאיירס — הסטארט־אפ שנולד אצלי בסלון שש שנים קודם לכן, ומקום העבודה שיצרתי עם שותפיי עבורנו ועבור כ־200 עובדים.

לרוכשים היה חשוב לסיים ולדווח לבורסה על הרכישה עוד לפני תום שנת הכספים, ושני הצדדים עבדו בקצב מטורף, לעתים מסביב לשעון, כדי להגיע למטרה בזמן. המשמעות המשפחתית היתה התגייסות כללית. לא ביטלנו נסיעה לאתר הנופש של דיסני, אבל כשהיינו שם הילדים ואשתי יצאו לבילויים, ואני נשארתי לטפל בעסק — למכור את החברה, לדאוג לעתיד העובדים, לטפל בזכויות המשקיעים ועוד.

כמעט עשר שנים אחרי, חלק מהזיכרונות עדיין טריים. שלושה ימים נטולי שינה, מרתון של דיונים וסגירת קצוות אחרונים, שיחות ועידה אינסופיות באישון ליל. מגשי פיצה זרוקים סביב ניירות עבודה, טיוטות חוזים - וכמובן, לא פחות חשוב, נוסח ההודעות לעיתונות, לשותפים, ללקוחות ולעובדים.

יזהר שי, מייסד ביזנס לאיירס וכיום שותף בקיינן פרטנרס צילום: עמית שעל

בשעות הבוקר יוצאת ההודעה, ובמקביל אנחנו מתחילים להתקשר אל כל מי שמגיע לו לדעת. חלקם מופתעים, חלקם

הריחו משהו. אינספור אימיילים זורמים, טלפונים מעיתונאים. אשתי סיפרה לילדים כשחזרו מבית הספר: הם אכלו ארוחת צהריים וחזרו להכין שיעורי בית. צריך לשמור על פרופורציות.

ובשבועות שאחרי, תחושה מוזרה: אחרי שנים שבהן נשמתי כל רגע בחיי החברה שיצרתי, הידיעה המוזרה שמעבר לתהליך העברה מסודר לידי הקונים שלנו, אני כבר לא אחראי לכלום. זו ריקנות משונה, אפילו קצת מפחידה, אבל בהחלט גם מקלה. מישהו כבר יאשר תשלומי חשבונות, מישהי תדאג לעבודה מול הלקוחות, יהיה מי שיוודא שהמשכורות שולמו, הפיתוח ימשיך לפתח, המכירות הן כבר כאב ראש של מישהו אחר. שנים של דאגה ושל אחריות נעלמות כהרף עין והופכות להיות חלק מזיכרון. חוויה מעצימה ומעצבת שלעולם תישאר איתי.

יזהר שי היה מייסד ביזנס לאיירס וכיום שותף בקיינן פרטנרס