דו"ח טכנולוגי: אני רוצה את מה שהוא מעשן
מנכ"ל RIM משוכנע שהחברה שלו תציל את העולם, הפרסום בפייסבוק מצריך זמן ומאמץ, קים דוטקום הופך לגיבור תרבות ועוכר הדין צ'ארלס קרון נאלץ לסגת
תורסטן בשמי היהלומים
תורסטן היינס, המנכ"ל החדש של RIM - ואף אחד לא יופתע אם הוא יהיה גם האחרון - הפגין אופטימיות כל כך בריאה לאחרונה, עד שראוי לתהות אם הוא עצמו בקו הבריאות.
היינס, שניהול החברה הופל עליו במפתיע בעוד המייסדים שלה נסו בבהלה, מוקף בסימנים לכך שהחברה במצב נחרץ: הפסד של חצי מיליארד דולרים ברבעון האחרון; קריסה של בסיס הלקוחות הותיקים שהם עיקר הפעילות של החברה; סירוב נחרץ של הלקוחות לרכוש את הטאבלט הנכה שלה; ודחיה של מכשירי הדגל החדשים של בלקברי לתחילת 2013. כל הדברים האלו ביחד היו שולחים כל בוס נורמלי לזרועותיו של מגרש שדים או רופא אליל.
החיפושיות שרים על לוסי, היום הם היו שרים על תורסטן צילום מסך: youtube זה לא המקרה של היינס. הוא טוען בעקשנות שאין שום דבר לא בסדר עם החברה כפי שהיא עכשיו, וגם ש-RIM היום שונה לגמרי מהחברה שירש רק לפני שישה חודשים. עכשיו, אף אחד לא חושב שהיינס צריך להתחפש למארקוס אנטוניוס ולומר שהוא לא בא לשבח את RIM אלא לקבור אותה, אבל האופטימיזם המתפרץ הזה, שבו הוא מבטיח ש"נעצים אנשים כפי שלא עשינו זאת מעודנו", מעלה דאגות מסוימות באשר לחיבור בינו ובין המציאות.
בקרוב, כך נראה, נוכל לדעת מי היה מחובר יותר למציאות: היינס או האנשים שמתעקשים להסתכל על הנתונים.
תראו, ציפור!
פייסבוק מנסה לשכנע את המפרסמים שהפרסום בה עובד, ולאחרונה היא במגעים עם ג'נרל מוטורס – שזרקה אותה בצורה פומבית מאד יומיים לפני ההנפקה שלה, במה שנראה כמו בעיטה מחושבת מאד – כדי לשכנע את ענקית הרכב לשוב ולפרסם בה.
אבל מי שמסתכל מאחורי הקלעים שם לב למשהו משונה. בכיר בפייסבוק, בראד סמולווד (התואר שלו הוא "אחראי מדידות ותובנות"), אמר ל"וול סטריט ג'רנל" שהאסטרטגיה שלו היא למצוא את האחראים בכל חברה על מדידת ההצלחה של הפרסומות שלה, ולשכנע אותם שהם מודדים לא נכון. לטענת סמולווד, כדי למדוד נכון את הצלחתו או אי-הצלחתו של קמפיין פרסום בפייסבוק, צריכים להמתין שנה.
שנה? 365 ימים? ארבעה רבעונים? מה קרה למדידת הצלחה במשך שבועות, או לכל היותר רבעון? מאיפה הגיעה לה שנה שלמה, כאשר שהקמפיין שלך מתייבש והופך ללא רלוונטי תוך 72 שעות? אמור לי, החבר סמולווד, אתה חושב שאנחנו לגמרי טיפשים?
התפיסה הזו, שקמפיין פרסום בפייסבוק צריך להמשך הרבה יותר זמן מקמפיין פרסומי רגיל, וגם צריך לעלות הרבה יותר – בהתחשב שהפרסומות שלך הופכות ללא רלוונטיות בתוך 72 שעות, אתה צריך יותר מ-120 מחזורי פרסום – נשמע באופן חשוד כמו "הרוצה לשקר, ירחיק עדותו"; אל תציקו לנו עם התוצאות הרבעוניות הקרובות, לא תוכלו לדעת אם הקמפיין שלכם עובד או לא אלא בתוך שלושה רבעונים נוספים.
ועד אז, מפלצת הספגטי המעופפת גדולה. מארק צוקרברג יכול להודיע שהוא מצא פרויקט חדש שמעניין אותו. סמולווד ודאי ימצא לעצמו ג'וב אחר, והמשקיעים הקטנים הם אלה שייתקעו עם הכשלון.
האם ג'ו ביידן הורה על הפשיטה על מגהאפלוד?
כשמונה ג'ו ביידן למועמד של אובמה לסגנות הנשיאות לפני ארבע שנים, המינוי עורר דאגה בקהילת הקוד הפתוח: ביידן נחשב לאחד הסנאטורים היותר שמרניים בכל מה שקשור לזכויות יוצרים. עכשיו טוען קים דוטקום, הבעלים של מגהאפלוד, שהפשיטה על האחוזה שלו וכל ההתקפה על מגהאפלוד הגיעה בהוראתו של ביידן.
הדרך להתמודד עם טענות הבוחרים: לצעוק - "תראו, פיראט!" צילום: בלומברג לטענת דוטקום, שנתמכת בנתונים, בין ביידן ובין יו"ר ה-MPAA (ארגון זכויות היוצרים של תעשיית הקולנוע האמריקאית) כריס דוד, יש ידידות ארוכת שנים; גם דוד הוא סנאטור לשעבר, וגם הוא – כמו ביידן – היה מועמד לנשיאות. לדברי דוטקום, המידע הפומבי של הבית הלבן מעיד על כך שזמן קצר לפני הפשיטה על מגהאפלוד, נפגשו ביידן ודוד בבית הלבן, יחד עם בכירים אחרים בתעשיית התוכן, אחד מהם בכיר לשעבר במשטרת הונג קונג המתמחה בנושאי הסגרה. דוטקום מציין עוד שה-MPAA, איגוד יוצרי הסרטים של ארה"ב, תרמה סכומים גדולים לביידן.
זה בפני עצמו לא בהכרח מרשיע, אבל מה שמעניין הוא המהפך שחל בדמותו של דוטקום בחצי השנה האחרונה. הוא התחיל אותה כעבריין מסוכן, אבל מאז קרס ספג התיק נגד מגהאפלוד מכה אחרי מכה – בשבוע שעבר קבע בית המשפט העליון הניו זילנדי שצווי החיפוש נגד דוטקום היו בלתי חוקיים – והעובדה שיחידה צבאית למחצה פשטה על ביתו של דוטקום העידה על טירוף שאחז באוכפי החוק בתחום זכויות היוצרים.
ועם הזמן, דעת הקהל – במיוחד בניו זילנד – השתנתה. דוטקום הפך לגיבור עממי, למי שהטיפול בו מפגין את כל הכשלים שבשיטה. ועכשיו יש לו די והותר מעמד לתקוף ישירות את סגן נשיא ארצות הברית, ולומר ש"פעם כיבדתי את ארה"ב ואת החלום האמריקאי. עכשיו אני רואה בארה"ב את האיום הגדול ביותר לחירות הרשת ולשלום העולם."
עבודה נהדרת, FBI.
נסיגה צרפתית
עוכר הדין צ'ארלס קרון הצליח להפוך את עצמו לבדיחת רשת גרועה. דיווחנו על ראשית הפרשה כאן: קרון שלח מכתב סחיטה ליוצר הקומיקס המקוון מת'יו אינמן, היוצר של The Oatmeal, ודרש ממנו בתואנות מופרכות 20,000 דולר. אינמן לא נכנע, והגיב בהתקפות אישיות ובהודעה שהוא מגייס את הכסף – אבל רק כדי לתרום אותו.
מכאן הסיפור הפך להזוי, כשקרון מותקף שוב ושוב על ידי ליצני רשת ומגיש תביעה מופרכת אחרי תביעה מופרכת, בין השאר בנסיון לפגוע בארגוני הצדקה שלהם רצה אינמן לתרום. אינמן לא נבהל, ועורכי דין שוחרי טוב התייצבו לצידו.
בסופו של דבר, משך אתמול (ג') קרון את כל התביעות שהגיש – כולל סבב עתירות הזוי במיוחד שבו הוא ניסה למנוע מאינמן להצטלם לצד הכסף שגייס, בטענה המשונה שהדבר יכול להעניק לו יתרון מס כלשהו – אבל הוא עצמו עדיין רואה בכך נצחון. "אני מפורסם, אני ידוע לשמצה," הוא אמר לארס טכניקה. "משל ושנינה" יהיה תיאור מדויק יותר.
קצרצרים
דיווחנו לאחרונה על כך שהרגולטור האיטלקי מאד לא מרוצה מכך שאפל מפרה את החוק באיטליה, שקובע שלכל מוצר יש שנתיים של אחריות ולא שנה כפי שאפל מעדיפה, ועל כן הוא שוקל לקנוס אותה ב-300,000 יורו. שלא במפתיע, אפל ממש לא מסכימה איתו בנושא, והיא הודיעה שהיא מערערת על ההחלטה. הבעיה היא לא הקנס הזניח, שאם אפל תאבד אותו היא בכלל לא תשים לב: הבעיה היא שהרגולטור מאיים לסגור את כל מתקני אפל באיטליה למשך חודש. זה עשוי לכאוב.
הקיץ שב, יימח שמו, ואיתו חוזר מדור ותיק של הטור: "עוד יום, עוד מוצר מתלקח של אפל." אם בעבר כיכבו במדור הזיקוקים שאפל מעדיפה לשווק תחת המותג אייפוד, הפעם מדובר באייפון. הטלפון החכם הלוהט בשוק – תרתי משמע. פיני בשם הנרי הלמינן יצא לתומו מהרכב שלו, כשלפתע הגרוטאה שהחזיק בכיסו התלקחה והפיצה עשן לכל עבר. פאנפאלים יכולים להתחיל להתלונן שגם הסמסונג גלקסי III הוא לא בדיוק שלגון, וגם אצלו נרשמו התלקחויות. יש לקוות שאפל לא תתבע את סמסונג על העתקת פטנט. ישראלים מתבקשים לזכור שהמכשיר של אפל מרגיש רע אם הטמפרטורה גבוהה מ-35 מעלות, ולוודא היטב מה מזג האוויר לפני שהם מוציאים אותו מהבית. אל תהפכו לסטטיסטיקה – תראו מה קרה בפינלנד, אתם לא רוצים לדעת מה יקרה פה.
וכך יעשה לפיני היוצא ממכוניתו עם מכשיר אפל צילום: רויטרס
דיווחנו לאחרונה על כך שקהילה מקוונת ותיקה, The Well – היא ותיקה יותר מהרשת – מוצאת את עצמה בסכנת מכירה על ידי הבעלים התאגידיים שלה, סאלון. ובכן, המקומיים החליטו לרכוש את הקהילה שלהם בעצמם, וערכו מגבית מבין המשתתפים בפורום – שגם כך משלמים סכומים גבוהים יחסית עבור התענוג. הם גייסו עד כה כ-120,000 דולר, אבל אף שזה מרשים, לא בטוח שזה יספיק: יתכן שעצם השם של הקהילה, well.com, שווה יותר לכמה תאגידים עם כיסים עמוקים.
היית מטומטם מספיק כדי לצלם את כרטיס החיוב שלך ולהעלות את התמונות לרשת? גזרת את כרטיס החיוב ואחר כך צילמת אותו, משוכנע משום מה שהוא לא מסוגל לפגוע בך יותר? אז זהו, שלא. חשבון טוויטר מעיק אך חינוכי בשם @needadebitcard אוסף את התמונות הללו מהרשת ומפרסם אותן. זה לא מסובך כל כך: חיפוש בטוויטר אחרי debit card יחד עם instagram מספק די והותר תמונות כדי שהחשבון שלך יתפוס את תשומת הלב של העיתונות הטכנולוגית. עכשיו רק נשאר לשאול האם המשתמשים שמעלים את התמונות הם טמבלים או שמדובר במקרה דוחה במיוחד של נרקיסיזם. אני ממליץ על חינוך מחדש במקרה הראשון והמתת חסד במקרה השני.
מדינת דלאוור העבירה לאחרונה חוק – הוא עדיין מצריך את חתימת המושל – שאוסר על האוניברסיטאות שבתחומה לבלוש אחרי הפעילות של הסטודנטים שלהן ברשתות חברתיות. ההגיון הפשוט שמאחורי החוק אומר שכפי שלאוניברסיטאות אסור לבלוש אחרי מה שהסטודנטים עושים בזמנם החופשי, האוניברסיטה גם לא יכולה לעקוב אחריהם ברשת. עכשיו נראה את מדינת דלאוור מעבירה חוק כזה שיאסור מעקב כזה גם מצד מעסיקים.
• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה השישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
