להתראיין כמו יאנקי
ג'ון בדק את הלינקדאין שלי, כריס דיבר על ניהול עמודים בפייסבוק וג'ניפר קנתה אותי עם הדונאטס שהכינה
חדר ישיבות בעל קירות שקופים, הקומה ה־25 באחד המגדלים בשדרות מדיסון במנהטן. מולי יושבת ג'ניפר, בלונדינית כמעט טבעית מארקנסו, שמתראיינת לעבודה אצלנו. על השולחן מונח מגש עם שש דונאטס מפתות למדי שג'ניפר, קונדיטורית במקצועה ועובדת במחלקת היצירתיות השיווקית בדאנקן דונאטס, הכינה בעצמה וגם דאגה להביא לראיון. אומרים שקשה לזכור מה אדם מספר לך אבל קל לזכור איך הוא גורם לך להרגיש. אז נעים מאוד — הומר סימפסון, ניו יורק.
ראיינתי יותר מ־20 אמריקאים לתפקידים שונים בסטארט־אפ שלי, ואחרי החמישי הגעתי למסקנה שהיאנקים הם אלופי הראיונות. כולם כל כך טובים, שאתה רוצה לשכור את כולם, רצוי במקום. ערכתי בחיי לא מעט ראיונות עבודה עם ישראלים, אבל כשלחדר בקומה ה־25 בשדרות מדיסון נכנסו בזה אחר זה אמריקאים צעירים שלמדו להתראיין מינקות, אתה מבין שזה אפילו לא דומה.
הרגשתי קצת מוזר, במעין היפוך תפקידים: הנה אני, המהגר, האורח לרגע בארצם, זה שאומר "סינק" במקום "ת'ינק", והם אף פעם לא יודעים איך בדיוק לבטא את השם שלו שעל הכוס מסטארבקס, דווקא אני מראיין אמריקאים לעבודה שברור שהם ממש רוצים בה.
התכוננתי עם המון שאלות שהכנתי למועמדים, אבל האמריקאים האלה מתוחכמים. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, שאלו אותי לא מעט שאלות כבר בתחילת השיחה. הם רצו לדעת כמה אנשים יש בצוות, מי הלקוחות, מה היעדים האסטרטגיים לשנה הקרובה ומה בעצם אנחנו צריכים מהם, בחברה שמנהלת מעריצים בפייסבוק עבור מותגים. לפי התשובות שלי הם ניסו לנווט את הראיון. הם דיברו ב"אנחנו", כאילו הם כבר התקבלו לעבודה, וסיפרו בעיקר אילו כלים יש ברשותם שיכולים לסייע לנו.
ג'ון, למשל, מגה־חנון ממושקף, ערך מחקר לפני שהגיע. הוא חפר בפרופיל שלי בלינקדאין, הוסיף כמה משפטים על החברה לקורות החיים שלו, ונראה שהוא עשה כל מה שהוא יכול כדי ללמוד לא רק אותה, אלא גם אותי.
איור: עומר הופמן
בזמן הראיון ג'ון ציין שאחד הלקוחות שלנו הוא פורד, חברה שהיתה תקציב אסטרטגי במשרד פרסום שבו הוא עבד. אחר כך הוא הסביר איך הניסיון שצבר יוכל להעמיק את הערך שהלקוחות יקבלו מהמוצר שלנו. כריס, שנכנס אחריו, הדגיש שהוא ניהל את עמוד הפייסבוק של העיתון המקומי בעיר שממנה הגיע (אבל הודה שהעיתון נמצא בבעלות משפחתו), וג'ניפר מהדונאטס סיפרה שהיא עוזרת לכמה קונדיטורים לפתח את עצמם ברשתות החברתיות. כולם, ללא יוצא מן הכלל, נמנעו מלספר פרטים שאינם מעניינים או רלבנטיים.
האמריקאי לא מתעסק בעצמו וברגשות שלו, הוא מתעסק בלמכור את עצמו. כשהם נשאלים כמה כסף נראה להם סביר להרוויח, הם לא ממצמצים או נבוכים, ולא מספרים לך כמה הרוויחו בתפקיד הקודם. הם פשוט מישירים מבט ונוקבים במחיר, כאילו היו מנחים בערוץ הקניות. למשרה התחלתית הם יבקשו 70 אלף דולר לשנה, ואנשי המכירות מתחילים לדבר מ־300 אלף דולר לשנה, כשחצי מזה בנוי מבונוסים.
הבעיה שלי היתה שאף על פי שידעתי שחלק גדול מהם יתאימו לחברה, לא הרגשתי כלפיהם כלום, כאילו אין לי הכלים לראות מבעד לזיקוקי הקוסמות שלהם. בסוף בחרתי את הקונדיטורית, אולי בגלל שאפייה - להבדיל מבישול - מצריכה דייקנות. חצי כפית פחות והלכה כל העוגה. היתה לי גם הרגשה שמי שמכין עוגות ועוגיות לחברים יש בו צורך לרצות ולשמח, וזה בעצם מה שאנחנו צריכים: מישהי מדויקת שתשמור את הלקוחות שלנו שבעי רצון, ואותי שבע. בסופו של דבר, כמו כל מנהל ישראלי, קיבלתי החלטה מהבטן.
טייק אווי: טיפים לראיון נכון
1. אסוף מודיעין מראש כדי שתוכל לשאול שאלות.
2. אל תנסה להרשים, תמכור את עצמך
3. שלח מכתב לאחר הראיון המסכם את יתרונותיך
הכותב הוא מייסד ומנכ"ל FanGager הפועלת מניו יורק, שפיתחה טכנולוגיה המאפשרת למותגים לנהל את המעריצים שלהם בפייסבוק ובטוויטר
