להיכשל זה אצילי
המצגת לא עבדה, נטפתי זיעה והניסיון הראשון לגייס לקוחות בניו יורק נכשל. טור ראשון בדרך לסטארט־אפ
נחתתי בניו יורק בתחילת ינואר השנה, בשיא החורף. הרחובות מושלגים, כפור אימים, ובפניי ניצב אתגר ענק: להקים חברה במנהטן לניהול מעריצים בפייסבוק ולדאוג שמותגים מכל העולם ישתמשו בשירותיה. רק שבשלב הזה עוד לא היה לי כלום: לא משרדים, תשתיות או צוות מקומי. זה רק אני לבד, ושיהיה בהצלחה.
.
בשבוע הראשון היתה לי פגישה עם מנהלת מתוקתקת ב־HBO, פגישה שאני לעולם לא אשכח והיא בוודאי לא תזכור. שום דבר לא הלך: בגלל שהייתי טירון בניו יורק לבשתי גטקעס, אבל המשרדים היו חמים נורא; על השולחן שלה לא היה מקום, אז היא התיישבה לידי בצורה שלא היתה נוחה — לא לה ולא לי, ובהתה במקשי העברית במקבוק שלי; היא לא הבינה מה אמרתי, במיוחד כשניסיתי להיות שנון; וכמובן הקלאסיקה — לא היה חיבור לרשת והמצגת שהבאתי לא עבדה.
סטארט אפ בדאון טאון איור עומר הופמן
אחרי שהזעתי שם כמו משוגע במשך 20 דקות היא אמרה "טוב, שכח מזה, תסביר לי בעל פה מה אתם עושים". גמגמתי משהו, אבל השיא היה עוד לפני: "יש לכם לקוחות בארצות הברית?", היא שאלה. כשעניתי בביישנות "עדיין לא" הבנתי שהגיע הרגע שבו הגברת השמנה (והמזיעה) שרה.
אחרי הפגישה ישבתי מדוכדך בסניף סטארבקס שמתחת למשרדי HBO, ולאט לאט הבנתי שזה לא נורא. אחד הדברים הכי אופטימיים שלמדתי במסע הזה הוא שקשה מאוד להצליח. לפעמים כשאתה מסתכל על אנשים מצליחים נראה לך שזה בא להם בקלות, שהם קיבלו במתנה משהו שלך אולי אין. זה לא נכון. הם פשוט עבדו, ועובדים, קשה מאוד.
ולמה אני חושב שזה אופטימי?
כי זה נותן תקווה.
כי זה דמוקרטי.
כי כולנו נועדנו להיכשל. אפילו עשו מזה כנס.
בסוף אוקטובר נערכה בסן פרנסיסקו ועידה שבה חגגה תעשיית הטכנולוגיה את מה שהיא יודעת לעשות יותר טוב מכולם: להיכשל. לא הייתי שם לצערי, אבל בעולם שבו רק 2% מהסטארט־אפים מצליחים, כישלון הוא חלק בלתי נפרד מהעניין. ב־FailCon השתתפו יזמים, מנהלי קרנות הון סיכון ומנהלים בכירים כמו אנה פיטרסון מגוגל וג'ו גבי מ־Airbnb, וכולם הודו בפה מלא: כן, אנחנו חכמים ומתוחכמים, אבל לפעמים דברים פשוט לא מתנהלים כמו שחשבנו. בכל סיפור הצלחה טוב בעולם הטכנולוגיה יש גם פרק על כישלון, ואפשר ואפילו רצוי לחגוג אותו.
כמה חודשים אחרי הפגישה הטראומטית, כשנסעתי בסנד היל רואד, הרחוב במנלו פארק שבקליפורניה שבו יושבות מרבית הקרנות הגדולות בעולם, חשבתי על זה שבעצם המסדרונות בבניינים סביבי מלאים בכשלונות. בבניינים נמוכים, שטופים באור זהבהב, ועם שורה של מכוניות קבריולה בחניה, יושבים אנשים שיודעים שסביר להניח שרוב הרעיונות ששמעו וישמעו בעתיד ייכשלו בצורה מפוארת.
החברות החדשניות ביותר, שמתי לב, תמיד נכשלות מהר. הן לא עושות את זה כי הן גרועות מהשאר, אולי להיפך: הן פשוט מאיצות את המעגל שמתחיל ברעיון, ממשיך לביצוע, עובר לבדיקת שוק ולבסוף מגיע לתוצאות. אם כבר כישלון, אז עדיף שיהיה קצר, פשוט תחנה שמובילה להצלחה הבאה. הרי כישלון והצלחה נקבעים נקודתית, וצריך לזכור שרוב הזמן אנחנו בדרך.
מבחינתי, בזכות הכישלון ב־HBO קרו לי כמה דברים טובים: ראשית, קניתי מק חדש, בלי אותיות בעברית. ושנית, דאגתי לחבילת אינטרנט אלחוטי, כדי לא לפשל בפגישות. ודבר שלישי ולא פחות חשוב, נפרדתי מהגטקעס. בפגישה אצל המתחרים ב־MTV כבר הייתי אוורירי, והלך לי הרבה יותר טוב.
