מתקשה להתבלט

מה ההבדל בין ה־HTC Sensation, סמארטפון האנדרואיד החדש של יצרנית הסלולר, לבין ה־HTC Desire HD? ומה עם ה־Desire S וה־Incredible S? התשובה היא מעט מאוד. קצת זיכרון RAM לשם, גרסת אנדרואיד חדשה כאן, ופיצ'רים לא חשובים במיוחד כמו צילום וידיאו ב־HD (של 1080p), מעבד עם ליבה כפולה, ושאר רכיבים שקרוב לוודאי יגרמו להזלת ריר מואצת אצל הטכנופילים, אך לא אומרים דבר למשתמש הפשוט.

עד לא מזמן היתה HTC נושאת הדגל של אנדרואיד. עם ה־G1, הטלפון הראשון עם מערכת ההפעלה של גוגל, נקסוס 1, המכשיר הרשמי הראשון של גוגל, וה־HTC Desire. אבל בחודשים האחרונים נראה שהענקית הטייוואנית בעיקר מדשדשת במקום, עם אסטרטגיה שיווקית שלא עושה לה טוב: הכרזה על חמישה מכשירים בחודש, שההבדלים ביניהם זניחים עד בלתי ניתנים לאבחון, אלא באמצעות מעבר מדוקדק על המפרט.

מכשירים עם מסך מגע 4.3 אינץ', מעבד של גיגה הרץ ומעלה, אנדרואיד בגרסה 2.2 ומצלמה אימתנית. לשם מה החיפזון בהוצאת מכשיר חדש וזהה כמעט לחלוטין לקודמו כל חודשיים? רוב האנשים לא ישדרגו ברגע שמגיע מכשיר עם מעבד קצת יותר מהיר, אבל כן ירגישו שהסמארטפון הנוצץ שקנו במיטב כספם הופך למיושן.

לחדש, כדי לא לאבד את המומנטום

אז לא, HTC לא חייבת להפוך לאפל ולהוציא מכשיר אחד פעם בשנה. מדובר בתקופת זמן ארוכה מדי עבור שוק האנדרואיד, שרץ במהירות האור. אבל במקום לחקות את נוקיה ו־RIM, שמוציאות עשרות מכשירים בשנה שאף אחד מהם לא משאיר חותם על הצרכן, כדאי לה להסתפק בכמה מכשירים בודדים בשנה, שכל אחד מהם שונה מאחיו באופן משמעותי.

מקלדת פיזית, מסך בגודל שונה, חיבור אל חנות משחקי פלייסטיישן, עיצוב ייחודי ועמידות בפני מים — כל אלה הם אולי פיצ'רים שנראים בהתחלה כגימיקים, אך עוזרים לייחד את המתחרות בשוק האנדרואיד הצפוף.