דואר אדום ועידות

בדיקת "כלכליסט": נוקיה 5110 - איך נראה העולם הסלולרי של אתמול?

במקום לסקור עוד סמארטפון או טאבלט חדש, לקחנו לידינו את אחד ממכשירי הנוקיה הישנים והטובים שידע העולם, ויצאנו למסע אל תקופה שכוללת 30 רינגטונים וסנייק אחד. טכנולוגי מתחפש לתחילת העשור הקודם

שי ענבל 16:1119.03.11

הרבה לפני הסמארטפונים עם מסכי המגע, חנויות האפליקציות וריבוי המשימות, הילכו על פני האדמה מכשירים כמו ה-Nokia 5110.

כמכשיר הדגל של נוקיה הפינית - חברת הסלולר הגדולה בשוק אז (והיום) - ה-5110 ייצג היטב את הסלולרי שבא לעבוד: טלפון נייד פשוט ואמין, שמבצע שיחות כהלכה, קל לשימוש וזול. המשחקים והרינגטונים החדשניים, בשעתם, השלימו את התמונה וסייעו למכשיר להימכר לאורך שלוש שנים ארוכות: מ-1998 הרחוקה ועד 2001, הרחוקה קצת פחות.

בניסיון לבדוק איך עומד במבחן הזמן המכשיר שעיצב את תחילת המאה, בעולם ובישראל, החלטנו לקחת לידינו את ה-5110 להתנסות. זה לא היה קל: עשר שנים הם נצח במונחים סלולריים, ומוזיאונים המוקדשים למכשירים כנראה יוקמו רק בעתיד.

כמעט כל אחד שאליו פנינו ידע מיד באיזה מכשיר מדובר, אבל איפה מוצאים מישהו שעדיין מחזיק את המכשיר עצמו, במצב תקין, עשר שנים לאחר ירידתו מפס הייצור? עד הרגע האחרון נדמה היה כי מדובר במשימה בלתי אפשרית. אבל לאחר שהחיפוש הסתיים בהצלחה (ותודה להראל), הבנו שהמאמץ לא היה לשווא. המכשיר הנוסטלגי חי וקיים, וקרוב לוודאי שאם תוציאו אותו מהכיס או מהתיק, הוא יזכה לתשומת לב רבה יותר מאייפד 2, נקסוס S ומוטורולה Xoom יחדיו.

נוקיה 5110, מבט מהצד. נתן עבודה צילום: אוראל כהן

בלטה, אבל לפניך

ה-5110 הוא הראשון בסדרת ה-5100 הפופולרית, שהוציאה מקרבה את הנוקיה 5120, הזהה לו כמעט לחלוטין. ההבדל בין שני המכשירים טמון בעיקר ברשת הסלולרית שבה פעלו, ועל כן שניהם הושקו בישראל תחת השם "5120", וזכו כידוע להצלחה רבה.

המכשיר, שיוצר בגרמניה, מתהדר בעיצוב בלתי נשכח: אנטנה בולטת, מסך מונוכרום וארבע שורות של מקשים. גובהו למעלה מ-13 ס”מ ועוביו כ-3 ס”מ - בהשוואה ל-11 ס”מ ופחות מסנטימטר אחד באייפון 4. אבל בזמנו נחשב המכשיר לקומפקטי למדי - טלפון נייד של ממש, שאפשר לקחת לכל מקום ושאפילו יכול להחזיק חצי יום בלי הטענה. זאת הודות לבטריה עמידה, שניתן לשלוף ולהחליף בקלילות.

ל-5110, כמו ל-5120 אחריו, היתה יכולת ייחודית שלא שרדה הרבה מעבר לסדרת ה-5100: פאנלים מתחלפים. בלחיצה הגונה על חלקו העליון של המכשיר, היה חלקו העליון נשלף וניתן היה להחליפו במגוון צבעים: כחול, ירוק, אדום, ושאר גוונים שיוצרו על ידי חברות שאינן נוקיה. כושר המצאה כזה, שהפך את הטלפון לאביזר אופנה של ממש, לא ראינו מאז. כיסויים של "אנגרי בירדז" לאייפון? תסלחו לנו, אבל זה פשוט לא זה.

בנוסף לארבע שורות הכפתורים הסטנדרטיות, המכשיר מכיל גם שני חיצי ניווט, כפתור C (המשמש בעיקר לחזרה אחורה), וכפתור "בחירה" גדול שמתפקד בעיקר כמקש Send ולאישור בחירות בתפריטים. אחרון חביב הוא כמובן כפתור הכיבוי, שמאפשר גם מעבר מהיר למצב שקט.

החזקת המכשיר ביד יוצרת הרגשה כמו מסע בזמן. העיצוב מגושם אך נקי. מקשי הגומי לא דהו או נשרו, בזכות פאנל שמחזיק את הכל יחידו. המסך הקטנטן והעתיק, האנטנה הבולטת ושקע ההטענה המעוגל והמיושן מכוערים באופן בלתי נסלח – אבל, באופן מוזר, בתוך הכיעור הזה יש לא מעט יופי. כבר לא מייצרים אותם כאלה.

רקוויאם לסנייק
אחת הסיבות העיקריות שהמכשיר הזה הצליח. תפריט המשחקים צילום: אוראל כהן

זאת לא אנדרואיד הפתוחה, WebOS הפונקציונלית, iOS המעוצבת או אפילו סימביאן. מערכת ההפעלה שרצה על ה-5110, אם אפשר לקרוא לה כך, לא ידעה לגלוש ברשת, לבדוק מיילים או להסתנכרן עם אאוטלוק. בשביל מה צריך את זה? טלפון צריך להיות טלפון. אבל מה בכל זאת יש במכשיר?

התפריט הראשי, שבו ניתן לנווט עם מקשי החיצים וכפתור הבחירה, עונה על השאלה: "זיכרון" (הלא הוא ספר טלפונים), “הודעות" (לקבלת SMS), “יומן שיחות" (כדי לדעת אילו שיחות לא נענו), “משחקים", “צלצולים", “מחשבון" ו“שעון", וכמובן: "הגדרות" ו"הפניית שיחה", לאנשים הטכניים שרצו לעשות דברים מתקדמים כמו לשנות את שפת הממשק לאנגלית, או לעשות "עקוב אחרי" לבית אם המחייג מקבל "תפוס".

כמעט מיותר לומר שהיישום שתפס מיד את תשומת ליבנו מיד הוא ה"סנייק" - אחד משלושת המשחקים הקיימים במכשיר, לצד “זיכרון” ו”היגיון” שנשכחו. הנחש הפרימיטיבי, שזז לפי מקשי הספרות וגדל במהירות מלחיצה, הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר לקלאסיקת סלולר שהיתה ואיננה עוד. מסכי המגע הרגו את המשחק שעיצב את חייהם המוקדמים של רבים מאיתנו, והשאירו אותו בצד הדרך, יחד עם טטריס, סיימון והקוביה ההונגרית. בעולם שמתקדם מהר, המקשים הפיזיים הולכים ונזנחים, והנחש המיתולוגי איתם.

עוד שריד לתקופה שהיתה ואיננה עוד הוא אגף הרינגטונים. לא פחות מ-30 מהם מאכלסים את הנוקיה 5110, מיצירות כמו “William Tell”, דרך "Songette" המקסים וכלה ב”Fuga” הקלאסי - כולם מעלים נשכחות ודורשים קאמבק. אז נכון, לא היתה אפשרות להוריד רינגטונים חדשים או לנגן רינגטונים מותאמים אישית, אבל אם תביטו בצלילי ברירת המחדל של המכשיר שברשותכם תבינו עד כמה הם מחווירים לעומת אוסף הרינגטונים ההוא.

סוף דבר

את ה-5110 תתקשו למצוא בחנויות הסלולר הקרובות למקום מגוריכם, והוא לא יעבוד עם כרטיס ה-USIM או ה-High Speed GSM שלכם. אבל המכשיר שנמכר במיליונים בתחילת שנות ה-2000 עדיין רלוונטי, ככל שהדבר יישמע אבסורדי.

הוא רלוונטי בזכות הסנייק. בזכות הפאנלים המתחלפים. בזכות מערכת ההפעלה שבירכה את המשתמש בה ב"Have a Good Day” כשהוא הדליק את המכשיר. בזכות היותו אחד הסלולריים הראשונים שהראו שהטלפון הנייד כאן כדי להישאר.

אז נכון, לא תוכלו לשחק בו Tiny Wings או Fruit Ninja. אין דרך לא נכונה להחזיק אותו. התחברות לג'ימייל, אתרי WAP ואפילו הפורטל הסלולרי הם פונקציות שה-5110 לא יוכל לבצע לעולם. אבל הוא יודע לחייג, וישרוד את הנפילה ה-100 בלי שהמסך ייסדק.

זה היה מכשיר לאנשים שרק רוצים להיות בקשר עם החברים, ההורים והמשפחה. בלי Push Notifications ועדכונים לאפליקציית טוויטר. מבחינתנו, ה-5110 וה-5120 מייצגים את הקסם הזה שקשה לשחזר, את השינוי האדיר שעבר על עולם הסלולר.

אבל אולי אנחנו לא אובייקטיביים. בכל זאת, ככה זה עם הטלפון הנייד הראשון.