סיוט בחדר המורים

לא קשה להבין למה עיתונים, ארגונים שונים, ואפילו גיימרים, מזדעקים כשהם נתקלים במשחק שמציג בקפדנות את כלי הנשק שהרוצחים בקולומביין השתמשו בהם, באחד מהמקרים המפורסמים ביותר של טבח בבית ספר. ואם זה לא מספיק - הוא גם מציג מפות המבוססות על בתי ספר אמריקאים.

אבל השאלה העקרונית היא גדולה יותר: מדוע משחקים המתארים את נקודת המבט של ה"רעים", בין אם רוצחים בתיכון או כוחות טליבאן באפגניסטן, זוכים לבוז וזעם, בעוד שספרים וסרטים מסוגלים להציג דמויות מורכבות ולזכות בשבחים?

חלק מזה, ללא ספק, נובע מכך ש-School Shooter לא מנסה לטפל באופן בוגר ומורכב בדמויות הרוצחים. גם משחקים כמו Grand Theft Auto, שספגו ביקורת על האדרת חיי הפשע, נשארים לרוב ברמת הבידור השטחי. אבל גורם נוסף הוא העובדה שבמשחקים, בניגוד לסרטים וספרים, נוצרת הזדהות חזקה הרבה יותר בין השחקן לבין הדמות.

בין דקסטר הרוצח לבין הקורא או הצופה במעלליו יש מעין ריחוק. יחסים כאלה אינם יכולים להתקיים בין דקסטר הדמות לבין השחקן ששולט בתנועותיו. זה היתרון הגדול של משחקי מחשב על מדיומים "מנותקים" יותר. אבל זה גם החיסרון שגורם למשחקי המחשב להשאר, שוב ושוב, ברובד השטחי והבנאלי: אנחנו אוהבים לקרוא על דמויות מורכבות, מיוסרות, ועמומות מוסרית. אנחנו לא אוהבים לחשוב על עצמנו ככאלה.