דואר אדום ועידות

דו"ח טכנולוגי: כשעובד גוגל מקדם מהפכה

וואאל גוהנים מייצג בעיה מצד גוגל, ילידים דיגיטליים לא בורים יותר מעיתונאים, ארה"ב יכולה להחזיר רשת למדינה מנותקת (ולמה זה לא כדאי), ועלייתם של הרובוטים הלוחמים

עלי בריקדות נחפש

וואאל גוהנים שוחרר אתמול, לאחר 12 ימים שבהם הוחזק על ידי בריוני משטר מובארק, חלק ניכר מהם כשעיניו קשורות. סביר להניח שאלמלא הוא היה בכיר בגוגל, מנהל המכירות שלה בצפון אפריקה, שמו לא היה מוכר לנו יותר משמם של יותר מאלף העצורים האחרים. עם שחרורו, כתב גוהנים ציוץ שבו הוא מודה לגוגל על כל המאמצים שעשתה כדי "לחפש" אחריו, ואמר שהיום "הוא חש בר מזל" על כך שהוא עובד עבורה.

לארי פייג', מנכ"ל גוגל. האם תפקיד החברה לקדם את מדיניות החוץ האמריקאית? צילום: בלומברג

בהחלט. אבל חדשות מדאיגות יותר מבחינתה של גוגל היא העובדה שגוהנים יצא מהארון והודה שהוא היה אחד המארגנים מאחורי עמוד הפייסבוק "כולנו חאלד סעיד", שרבות דובר בו, והוא היה ידוע בכינוי "אל שאהיד". גוהנים, כמובן, מכחיש שהוא ממארגני המהפכה במצרים - כל זמן שהייתי במצרים, גם אני הייתי מכחיש - ומייחס את כל מה שקרה לזעמם של ההמונים.

גוגל נמנעה עד כה מלענות לשאלה האם עובד בכיר שלה, שמשתתף בארגון מהפכות - מעשה חיובי ככל שיהיה, כשמדובר במשטר רודני - לא עובר על קוד ההתנהגות שלה. בהתחשב במעורבותה של החברה בחיפוש אחרי גוהנים משנעצר, שלא לדבר על העובדה שהיא סייעה למצרים לעקוף את חסימת הרשת של המשטר, היא תתקשה לטעון שהיא לא נקטה צד.

ובמבט ראשון, זה נראה חיובי לגמרי. עד שמסתכלים על זה בעיניים לא מערביות, וזוכרים את חלקן של חברות אמריקאיות בהפלת משטרים ברחבי העולם - במיוחד באמריקה הלטינית, שם הגנו הנחתים על המניות של חברת United Fruit, אבל לא רק שם. מה הדבר אומר על מעמדה של גוגל בסין, למשל? איך תתגונן גוגל כנגד הטענה שהיא משמשת, אולי בעקיפין, ככלי של מדיניות החוץ האמריקאית - ולהיפך?

מי הבור בסיפור?

הרבה כלי תקשורת ברחבי העולם דיווחו בסוף השבוע על הסיפור הבא: חוקרים ביקשו מילדים לברר האם ידיעה על תמנון העצים מצפון מערב האוקיינוס השקט - מתיחה בת עשור - היא ידיעה אמיתית. הילדים לא הצליחו בכך, ו-96% מהם המליצו להתייחס לסיפור כאמיתי. המחקר פורסם מיד וגרר יללות וחרוק שיניים וצווחות על קץ המין האנושי ועל כך שילדים לא יודעים כלום.

עד שבוחנים את הידיעה לעומק, ורואים שהבורים האמיתיים הם העיתונאים שמיהרו לדווח על הידיעה. קודם כל, 96% נשמע כמו מספר מרשים מאד, עד שמגלים שמספר הילדים שהשתתפו בניסוי היה 25, שזה אמנם - כפי שמציין הרג'יסטר - כפול ממספר האנשים שהשתתפו בניסוי המפוברק שהמציא את הקשר בין חיסונים ואוטיזם, אבל בכל זאת דגימה חסרת כל משמעות, במיוחד כשמנסים להקיש ממנה על "הילידים הדיגיטליים".

ישנם שורה של כשלים אחרים בידיעה: מה היה מעמדם הסוציו-אקונומי של הילדים, ואיך הם כתלמידים בדרך כלל? האם החוקר התקבל על ידיהם כדמות אמינה, דבר שהיטה את הבחירה שלהם האם להאמין לידיעה או לא? האם מישהו השווה את המטלה הזו, כפי שבוצעה על ידי מבוגרים? רגע, בעצם - כשחושבים על זה, איפה היתה קבוצת הביקורת? היתה בכלל קבוצת ביקורת?

בקיצור, מי שנכשל בכישורי המחקר שלו הם העיתונאים שלקחו את פיסת האוויר החם הזו והשתמשו בה בתור ידיעה.

אפשר לחבר אתכם, אבל...

אובמה. זה לא כל כך פשוט לחבר מדינה לרשת צילום: בלומברג

העובדה שמצרים ניתקה את עצמה מהרשת היכתה גלים, והזכירה לכולם שאם משטר דיקטטורי באמת רוצה, הוא יכול להחזיר את נתיניו לימים הרעים של פקס ורדיו חובבים. יתר על כן, כשהחונטה הבורמזית הרגישה באמת מאוימת לפני כמה שנים, היא הורידה את השאלטר וניתקה את עצמה מהרשת. בסיס משתמשי הרשת שלה היה קטן יותר, כך שהיו הרבה פחות דיווחים ממה שקורה שם, והיא הצליחה לדכא את ההתקוממות מבלי לקומם עליה יותר מדי אנשים בחו"ל.

לכוחות המזוינים של ארה"ב, הגוף שהמציא את הרשת, יש נסיון ארוך שנים בלוחמת תעמולה: יש לו את הכלים - למשל, מטוס שמרחף מעל אזור שנותק מהרשת, ומספק WiFi לכל הסביבה - להחזיר למדינה מנותקת את החיבור שאיבדה. יש לוויינים שיכולים לעשות את זה. מל"טים של חיל האוויר יכולים, במאמץ לא מורכב במיוחד, לספק חיבור דור שלישי לאזורים שמעליהם הם דואים. במקרה הגרוע ביותר, פשוט מבריחים למדינה טלפונים לווייניים זולים.

כלומר, אם אובמה ירצה, גם מטאטא ישמש ראוטר, אבל יש סיבה טובה לכך שהוא לא רוצה. הבעיה, מודים בצבא, היא לא הנדסית, היא פוליטית. חיבור מדינה לרשת בניגוד לרצונה - או, ליתר דיוק, כנגד רצונם של שליטיה - בהחלט עשוי להיחשב לאקט מלחמתי, עילה לפתיחת מעשי איבה. לאף אחד אין כוח לזה. אז בינתיים מלחמות המידע נשארות מדע בדיוני.

כל זה קורה בזמן שהמדע הבדיוני הופך למציאות בשטח.

אחד מכל 50 חיילים הוא רובוט

בסוף השבוע, נרשמה נקודת מפנה קטנה: מל"ט חמקן המריא לראשונה מנושאת מטוסים. הגרוטאה, המכונה X-47B, הפכה בכך את המפלצות היקרות נוסח ה-F-35 למיותרות בעליל. המראה - ובמיוחד נחיתה - על נושאת נטוסים נחשבה עד כה למטלה שרק טייס אנושי יכול לעשות. לא עוד. ואם זה לא מספיק, ה-X-47B, האויב הגרוע ביותר של הטייס האנושי מאז הנ"מ, גם הוכיח שהוא מסוגל לבצע את המלאכה העדינה והמסובכת להחריד של תדלוק אווירי.

ייקח זמן עד שה-X-47B, ישתבח שמו, יהפוך למבצעי. אבל בינתיים, רובוטים אחרים כבר מזמן מסתובבים בשטח. קצין הרובוטים הראשי של הנחתים מעריך שיש כ-2,000 רובוטי לחימה ותמיכה בלחימה באפגניסטן, כלומר אחד מכל 50 חיילים אמריקאים שם.

חלק ניכר מהרובוטים עוסקים במשימה הרובוטית העתיקה ביותר, סילוק פצצות, אם כי לעיתים בקנה מידה גדול יותר - כלי רכב מחפש-פצצות שנוסע לפני כלי רכב אנושי - אבל הם גם ממלאים משימות אחרות, כמו איוש עמדות וסיור לצד חיילים אנושיים. הבעיה, בינתיים, היא שהם כלים טיפשים למדי, חסרי כל יכולת לחשוב בכוחות עצמם. אבל זה יתחיל להשתנות, כנראה.

המסקנה המדכאת היא שככל שיהיו יותר רובוטים, כך סביר יותר שיהיו סכסוכים צבאיים. חיילים מבכים את מותם של חבריהם, והם נקשרים גם לכלבי מלחמה. רובוטים, קצת פחות. ערימה מפויחת של ברזל מנוקב לא תעורר שריד מהיצרים שמעורר ארון עטוף בדגל. הירידה במחיר האנושי של הלחימה תוריד גם את המחיר הפוליטי שלה – מה שכמעט ומבטיח שפוליטיקאים ייצאו ליותר מלחמות.

קצרצרים

הטמבל הקטן עלי סעד נכנס לפורום פורצ'אן, והודיע שם שהוא מתכוון לבצע בקרוב את אם כל מעשי הטבח באמצעות רובה סער AK-47, ולשבור את השיאים הקודמים בענף טבח חופשי בבית ספר. זה היה קצת יותר מדי אפילו למקומיים, שידועים בחוסר הרגישות שלהם, ושניים מהם מיהרו לעדכן את ה-FBI. סעד נעצר, התברר שאין ברשותו רוס"ר כלשהו, אבל כן נמצאו 25 תמונות פורנו ילדים שלטענתו הוא הוריד מפורצ'אן. שיספר את זה לשופט.

אופס! דיווחנו אתמול על הפרסומת הלא משעשעת של גרופון, שלגלגה על סבלם של הטיבטים הכבושים, ועל הזעם העממי נגד, אם להיות עדינים, חוסר התבונה והרגישות של מי שמנהלות את מחלקת הפרסום בחברה. ובכן, המנכ"ל קלט שמשהו השתבש, וניסה לטעון שהם לוקחים את הנושאים שעליהם צחקו ברצינות, ו"גם אם לא, איזה סוג של חברה היתה יוצאת מגדרה כדי להיות כל כך לעומתית?". או, בתרגום לעברית לא תאגידית, אנחנו לא נבלות, אנחנו מפגרים. הלאה.

אריאנה הפינגטון מכרה את נשמת... אה, סליחה, את האתר שלה, הפינגטון פוסט, ל-AOL, יצרנית מובילה של תוכן חסר תוכן. המשמעות, מזהיר דן ליונס, היא שהמרדף אחרי הדולרים של פרסומות ברשת מגיע לשיאו ההגיוני, קרי קניבליזציה של אתרי תוכן. אם יש כל כך הרבה תוכן וכל כך מעט כסף, לא הגיוני לכווץ את כל אתרי התוכן יחדיו, בנסיון להעלות את מחירי הפרסומות? ימים יגידו אם זה יצליח כלכלית להפינגטון ושאר הטייקונים, אבל לכותבים - ולא פחות מכך, לקוראים - כנראה שאתמול לא היה יום טוב.

האפינגטון. מהלך לא טוב לקוראים צילום: Mike Darnell

זוכרים את ההתלהבות מהשבב החדש של אינטל, סנדי ברידג', ומהטפיחה על השכם על כך שמדובר במוצר ישראלי, כאילו כל אחד מאיתנו ייצר אותו? זוכרים איך הסתבר שהשבב, אבוי, הפך למקבילה האלקטרונית של סוסיתא, עם פגמים קטלניים וראוי רק למאכל גמל? ובכן, אינטל שבה למכור אותו, לטענתה בגלל לחץ של יצרני המחשבים ולא חס וחלילה בגלל שהיא לא עומדת בהפסדים, אבל היא מתרה ביצרנים התראה חמורה שלא למכור אותו למטרות שהוא לא יעמוד בהן. המתבקש הוא שלא לקנות שבבים כאלה בחצי השנה הקרובה, לפחות.

ממשלת ארה"ב עשתה לאחרונה לעצמה מנהג להחרים אתרים שבהם היא חושדת בפיראטיות, בהליך מהיר שהחוקיות שלו מזכירה את הקריאה של שר המשפטים של תיאודור רוזוולט: "אדוני הנשיא, זה מהלך כל כך מרהיב, שחבל יהיה לזהם אותו בשמץ של חוקיות". שורה של מחוקקים ובעלי דיעה בארה"ב שמו לב, והתחילו לנבוח. חלק מהם מזכירים שאת מה שארה"ב מפעילה כנגד פיראטיות, יוכלו ממשלות אחרות להפעיל כנגד אתרים שמקדמים חופש דיבור.