דו"ח טכנולוגי: בין וייטנאם לעיראק
המתקפה של אובמה וביידן על ויקיליקס, שמגינה בעיקר על מחדלי תקופת בוש, מתחילה להזכיר את ימי מלחמת וייטנאם. וגם: מחקר חדש מראה שגולשי פייסבוק נזהרים הרבה יותר במידע שהם מפרסמים
ארצות הברית מצאה את היורש
דניאל אלסברג היה אנליסט, תחילה במשרד ההגנה האמריקאי ואחר כך בתאגידים ביטחוניים שונים. ההתמחות שלו היתה וייטנאם, והוא היה בסביבה פחות או יותר מתחילת המעורבות האמריקאית הישירה במדינה המעונה ההיא, מראשית שנות השישים עד תחילת שנות השבעים. במהלך הזמן, עבר אלסברג מהפך: אם בתחילה הוא היה נץ קיצוני שהאמין שאם וייטנאם תיפול לידי הקומוניסטים, השלב הבא יהיה פלישה סינית לסאן פרנסיסקו - הרי שבסופו של התהליך הוא היה יונה מובהקת, שהגיע למסקנה שהנוכחות האמריקאית בוייטנאם רק פוגעת בארה"ב.
והוא גם היה מוכן לעשות מעשה: הוא לקח מחקר ענק, שזכה לימים לכינוי מסמכי הפנטגון, העתיק אותו והעביר אותו לידי ה"ניו יורק טיימס". המסמכים שנכללו שם הוכיחו שחור על גבי עיתון שהפנטגון והנהגת ארצות הברית שיקרו שוב ושוב לציבור, ביודעין, בכל מה שקשור למלחמה.
כשאלסברג ביצע את השירות שלו לציבור, כי חשיפת העובדה שהממשלה שלך משקרת לך היא תמיד שירות לציבור, יצא כל הממסד האמריקאי בקול זעקה גדולה. ריצ'רד ניקסון שלח את אנשיו הידועים לשמצה כדי למשרד הפסיכיאטר שטיפל באלסברג, בתקווה למצוא שם משהו מביך. הוא ניסה למנוע את הפרסום ב"ניו יורק טיימס" באמצעות פנייה לבית המשפט. הוא ניסה להעמיד את אלסברג לדין. כל המהלכים הללו נכשלו, ומסמכי הפנטגון היו המסמר האחרון בארון המתים של הלגיטימציה הציבורית למלחמת וייטנאם.
ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי אתמול (א') אמר סגן נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, שג'וליאן אסאנג' "דומה הרבה יותר לטרוריסט הייטק מאשר לחושף מסמכי הפנטגון". וזו, במחילה, עוד פליטת פה מביכה שביידן יצטער עליה.
אסאנג' לא הרג אף אחד. הוא לא פוצץ שום מתקן. הוא לא הגיע בברדס לבן ושרף צלב במדשאה של איש. הוא חשף מידע שהביך את ממשלת ארצות הברית, כן, בהחלט. הוא חשף כיצד הצבא האמריקאי הרג עיתונאים בעיראק, את הצחקוקים של החיילים בעת המעשה, ואיך הצבא ניסה לקבור את המידע אחר כך.
ההדלפה הענקית מאפגניסטן חשפה את העובדה שהממשל ידע היטב שהמדיניות שלו באפגניסטן נכשלת, אבל הקפיד להסתיר את המידע מהציבור. הדלפת הענק מעיראק חשפה שורה של פשעי מלחמה, טיוח שלהם, וגם את העובדה שהצבא האמריקאי ידע הרבה דברים מביכים מאד על בעלי הברית שלו, כולל מעשי עינויים שהם עמדו מאחוריהם, והחליט להתעלם. בהדלפה הדיפלומטית עדיין אין מידע שמוכיח שהממשל שיקל לציבור ביודיען, אבל רק שבריר מהמסמכים פורסם עד כה. נשפוט בסוף הסיפור.
ביידן. טועה, שוב צילום: בלומברג המידע שחשף בשעתו אלסברג לא פגע בממשל ניקסון: הוא פגע דווקא בממשלים הקודמים, בעיקר זה של ג'ונסון. אף על פי כן, ניקסון יצא למסע צלב נגדו. רוב המידע שנחשף על ידי ווקיליקס בכל מה שקשור לעיראק ואפגניסטן לא נוגע לפאדיחות של ממשל אובמה: הוא חושף את הרשלנות של ממשל בוש. ואף על פי כן, ממשל אובמה מתעקש להכנס לנעליים המסריחות מאוד של ניקסון.
מילא אם היה לזה סיכוי. העניין הוא שבעידן השעתוק הטכנולוגי, שבו קל כל כך לחשוף מידע ולהפיץ אותו, המלחמה הזאת אבודה מראש. ואובמה, אם לא ביידן – שהוא טכנופיל ידוע – היה אמור להבין את זה.
היה עדכון סטטוס, הלכה הקריירה
פרופסורים וחוקרים אחרים בתחום המגפות החברתיות מצביעים, באופן זהיר למדי, על מגמה של זהירות רבה יותר בכל הנוגע לפרסום מידע בפייסבוק: אם פעם אנשים היו חושפים את עצמם לחלוטין בדפים שלהם, הרי ששורה ארוכה של מקרים שבהם חשיפת מידע כזה גרמה לפיטורים או למניעת קידום גרמו לשינוי ניכר.
בוסים עוברים על דפי הפייסבוק של העובדים שלהם. זה סוד קטן מאוד. כך עושים גם אנשי כוח אדם שמראיינים מועמדים פוטנציאליים. התוצאה היא שאם עשית משהו מביך בגיל 13, הוא ירדוף אותך בגיל 23. מידע ששוחרר לרשת לא יוחזר, בין אם מדובר בסטטוס בפייסבוק או במסמך שהועלה לוויקיליקס.
כתוצאה מכך, יותר ויותר אנשים צעירים מתייחסים לפייסבוק כאילו היה חלק מקורות החיים שלהם – מה שנכון. הם מנפים בקפדנות כל מידע שיכול לשוב אחר כך ולנשוך אותם. הספונטניות שהיתה שם כאשר נוצרה המגיפה - התאדתה.
יש לכך, סביר להניח, גם השפעה על יכולת הקיום של פייסבוק: היא חיה על פרסומות מפולחות, שמבוססות על כך שאנשים חושפים את עצמם ואת תחומי העניין שלהם. אם הם יחשפו פחות מידע, מארק צוקרברג יתקשה להפוך אותו לכסף. עם קצת מזל, ימי השיא של פייסבוק מאחוריה.
העובדים כבר יודעים: הבוסים בודקים מה אתה עושה בפייסבוק איור: ליאב צברי
הטעית לקוח? קבל צונאמי
חברת התקשורת AT&T היא תאגיד שנוא למדי בארצות הברית, ולא רק כי אפל מנתבת אליה בקביעות את הכעס של הלקוחות על הכשלים באייפון. לא מזמן AT&T עשתה את התרגיל המקובל של חברות הסלולר, ומסרה מידע מטעה מעט ללקוח. היא הודיעה לחוזה ריביירה, חייל המוצב באפגניסטן, שתמורת 4.95 דולר בלבד לחודש הוא יוכל לשוחח עם הבית. זה היה חשוב לו, כי אשתו עברה היריון קשה. אז הוא הסכים בשמחה.
מה ש-AT&T לא הודיעה לריביירה הוא שהיא גם תחייב אותו בעלות של חמישה דולר לכל דקת שיחה, וב-50 סנט לכל מסרון SMS. כעבור כמה חודשים התברר לריביירה לתדהמתו שהוא חייב ל-AT&T משהו כמו 16 אלף דולר, והוא נשלח אחר כבוד למכור כליה בשוק השחור.
וכאן הסיפור הזה היה נגמר, בסוף העצוב והידוע של לקוח שנכנע לתאגיד ענק, אלמלא התגייס לצידו של ריביירה המ"פ שלו. הנ"ל עשה את הבחירה הטקטית הנכונה: במקום לדבר על ליבה של המפלצת ולנסות לגייס רחמים, הוא איגף אותה ויצא למתקפת הלם ואימה, ויצר מיד קשר עם התקשורת. אם יש משהו שתאגידים מתועבים שונאים, זה שמציגים אותם כפי שהם.
אחרי הפרסום בסינט, ומשם בשאר הבלוגוספירה הטכנולוגית, הודיעה AT&T שהיא מוותרת על הכסף. אחרי הכל, היא מוציאה מיליונים על יח"צ, וה-16 אלף האלה לא שווים את הנזק. כיום, כל אחד מסוגל לעשות את זה: למשוך את תשומת ליבו של בלוגר, שישיג את תשומת ליבם של אחרים. חלק ניכר ממשוואת התקשורת השתנה – והתאגידים מתחילים לשלם את המחיר. וזה לא רק סיפור אמריקאי. תשאלו את המרכז לאמנות הפיתוי.
at&t. היח"צ יותר חשוב מהכסף צילום: בלומברג
שוכחים את העבר
האם אפשר לחקור באופן כמותי איך התרבות משתנה במשך השנים? לדעת מתי נושא מסוים מפסיק לעניין אנשים, ומתי מילה משנה את משמעותה? חוקרים בהרווארד טוענים שכן.
לצורך המחקר, הם נשענו על מאגר ענק של יצירות: 5 מיליון ספרים שנסרקו על ידי גוגל - בערך 4% מהספרים שהודפסו אי פעם, להערכת החוקרים. הם עברו על טקסטים בשבע שפות שונות, שהחלו להופיע בדפוס בשנת 1500, פלוס-מינוס.
הם ערכו ניתוח פשוט יחסית, ובדקו את תדירות הופעתם של מילים או של צירופים. השימוש במילה "עבדות", למשל, הגיע לשיא במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית. הם גילו נקודה מעניינת: אנחנו שוכחים את העבר הרבה יותר מהר היום. משך הקיום של שנת 1880 בספרות, התקופה שבה היתה כמות גדולה של אזכורים לשנה ולאירועים שקרו בה – היה 32 שנה. הנתון המקביל בנוגע לשנת 1973, שנה קצת יותר דרמטית, היה בממוצע עשר שנים בלבד.
העובדה שאנחנו שוכחים מהר יותר עשויה להיות קשורה לכך שיש הרבה יותר מידע: בשנת 1900 הודפסו בערך 1.4 מיליארד מילים. בשנת 2000 המספר זינק ל-8 מיליארד. ואנחנו אפילו לא מדברים על מה שקרה בעשור האחרון. התהיה המתבקשת היא האם כמות גדולה של מידע יוצרת שכחה, אבל זה ידרוש מחקר נוסף.
קצרצרים
תקלה משונה: שורה של רוכשי כיסויים לקינדל, שקודמו על ידי אמזון, התלוננו על כך שהכיסוי גורם למכשיר שלהם לאתחל את עצמו, להיכבות בפתאומיות, ומדי פעם גם לסובב את הראש ב-360 מעלות תוך הקאה של נוזל ירוק. אמזון הודיעה שהיא תפצה את בעלי הכיסויים הלא מתפקדים. בניגוד לחברה אחרת, היא טיפלה בזה בלי להסתבך במשך חודש, ובלי לכנס מסיבת עיתונאים שבה המנכ"ל נובח על הכתבים ומעליב את הלקוחות.
אם גם אתם חשבתם שמה שהעסק שלכם צריך הוא פרסומת עם סלבריטי, או שזה מה שמשרד הפרסום ניסה למכור לכם, חשבו על זה שוב. רק מודעה אחת מעשר המודעות המובילות ברשת, כאלה שאנשים אשכרה רצו לצפות בהן, כללה סלב. שיעור הצפיות של קמפיין הרשת Will It Blend? היה גדול פי 2.87 משיעור הצפיות באיזו פרסומת עמוסת סלבריטאים של פפסי.
מתוך אחד מסרטוני Will It Blend. בפפסי יכולים רק לקנא צילום מסך: www.youtube.com
במסע ההשתלטות שלה על העולם, גוגל מקפידה להודיע מדי פעם שהיא לא רק משתפת פעולה עם הרשויות, היא אפילו שמחה לעשות את זה. האמת, כרגיל אצלה, קצת יותר מורכבת: גוגל לא צייתה לצו הבאה של התובע הכללי של קונטיקט, ולא מסרה לו את כל המידע שהשיגה באמצעות מכוניות הריגול של סטריט וויו, למרות דרישתו. היא כנראה יודעת למה, ולמה עדיף לה להסתבך משפטית מאשר לציית לדרישה הזו. למרבה החוצפה, היא חזרה על הטענה שלה, שהיא משתפת פעולה עם חוקריה, גם כאשר הודתה שלא מסרה את המידע.
זוכרים את השערוריה בשנקל שפרצה לפני כמה זמן, כאשר פייסבוק הקטינה את הפונט שלה? ובכן, עכשיו מתבררת סיבה טובה למהלך הזה: הקטנת הפונט מאפשרת לפייסבוק לתקוע לכם עוד פרסומות בפרצוף, ופרסומות גדולות יותר. מישהו בטק-קראנץ' חושב שאם יקום קול זעקה, זה ישנה משהו למארק צוקרברג. ועל זה נאמר: פחחחחחח. בכל פעם שפרצה שערוריה, צוקרברג ביצע נסיגה קלה לאחור – שבסיומה הוא דפק עוד קצת את המשתמשים.
דבר המפרסם עובר לרשת : ב-2010 עקפו לראשונה ההוצאות על פרסום מקוון את ההוצאות על פרסום בפרינט – בארה"ב, על כל פנים. פרסומאים שפכו 25.8 מיליארד דולר על פרסומות רשת, ורק 22.8 על פרסומות בגליונות מעץ מעובד עם שכבה דקה של דיו עליו. זה היה צפוי מזמן, אבל עכשיו זה גם קרה.
- "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה החמישית)
- לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
- ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"
